האם אי פעם עצרת לרגע על מנת לחשוב ולהבין עד כמה חשובים חוקי היסוד במדינת ישראל לקיומה של הדומקרטיה שלנו? האם ניסית לרדת לעומקם של חוקי היסוד על מנת להבין את המשמעות שמאחורי חקיקתם וקביעתם כחוקי יסוד? בוא/י לקרוא סקירה משפטית בנושא אבני היסוד של שיטת המשפט הנהוגה במדינת ישראל. על דמוקרטיה ושילטון החוק…

בשיטת המשפט הישראלי מהווים חוקי היסוד את הבסיס לפירמידת החוקים ולעצם קיומה של הדמוקרטיה שלנו. חוק יסוד נבדל מדבר חקיקה רגיל במספר מישורים בהם מבנהו, הנושאים בהם הוא עוסק, דרך קבלתו ואישורו, אופן שינויו ותיקונו ועוד. בהיבט הנורמטיבי, חוקי היסוד הינם בעלי מעמד עליון וגוברים על דבר חקיקה רגיל.

הרקע לחקיקת חוקי היסוד במדינת ישראל

חרף הכוונות לחוקק חוקה טרם כונן במדינת ישראל מסמך חוקתי, ממגוון טעמים.

בפרשת הררי משנות החמישים נקבע, כי החוקה תגובש באופן הדרגתי כאשר ראשית ינוסחו חוקי יסוד שיהוו ראשי פרקים בעלי מעמד עצמאי במסגרת החוקה העתידית.

בכובעה של כנסת ישראל כרשות המכוננת יובאו חוקי היסוד בפני ועדת חוקה, חוק ומשפט, אשר תאגד אותם לכדי חוקה כוללת.

ההבדלים בין חוק יסוד לחוק רגיל

אלה משתרעים על פני מספר מישורים עיקריים:

סטאטוס - חוק יסוד הינו עליון על דבר חקיקה רגיל. מעמד זה בא לידי ביטוי בשניים: ראשית, שריון סעיפים בחוק ביסוד - המשמעות הינה, כי לצורך שינוי או ביטול חוק יסוד נדרשת השגת רוב מוחלט או מיוחס.

פסקת ההגבלה - סעיף בחוקי יסוד שנועד להגן על הערכים והעקרונות שמעגן חוק היסוד מפני התערבות המחוקק. המשמעות הינה, כי חל איסור חקיקת חוק העומד בסתירה לחוק היסוד אלא במידה והחוק המיועד הולם את ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

סמכות ביטול דברי חקיקה אשר אינם עולים בקנה אחד עם חוקי היסוד מסורה בידי בג"צ, אך מוגבלת בהיקפה. מכוח פסקת ההגבלה מוקנה לחוק יסוד מעמד, אשר גובר על חקיקה רגילה.

בהיבט התוכן - חוקי היסוד משקפים את ערכי הליבה של מדינת ישראל אשר צביונה הינו יהודי ודמוקרטי. מדובר בחוקים המהווים את עמודי התווך של משטר דמוקרטי תקין, תוחמים ומגדירים את הסמכויות הנתונות בידי השלטון ומבטיחים הגנה על זכויות אדם בסיסיות.

ברובד הצורני - חוקי היסוד מתאפיינים בניסוח קצר, תמציתי וברור והינם "על זמניים" באופן זה שלא מצוינת בהם שנת חקיקתם.

קיראו עוד בנושא: הפרדת רשויות חוקים

חוקי יסוד בשיטת המשפט שלנו - סקירה תמציתית

חוק יסוד: הכנסת (1958) - הגדרת הכנסת כבית הנבחרים של ישראל, פירוט שיטת הבחירות והיבטים פרוצדוראליים דוגמת כהונת חברי הכנסת, משכה, חסינות, פועלה של הכנסת וועדותיה.

חוק יסוד: מקרקעי ישראל (1960) - מבטא את הזיקה בין עם ישראל לבין ארצו. מעגן את הותרת קרקעות המדינה כרכוש האומה לרבות איסור העברת בעלות על קרקעות המדינה, רשות הפיתוח או קק"ל במכירה או באופנים אחרים.

חוק יסוד: נשיא המדינה (1964) - הסדרת מעמד נשיא המדינה, אופן בחירתו, סמכויותיו ופעילותו.

חוק יסוד: הממשלה (החדש מ 2001 - שני נוסחים קודמים בוטלו) - ביטול שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה, עיגון רוב של 61 ח"כים לפחות לצורך העלאת הצעת אי אמון בממשלה והסמכת ראש המשלה לפזר את הכנסת.

חוק יסוד: משק המדינה (1975) - הגדרת המסגרת לחוקי תקציב המדינה, קביעה לפיה אין להטיל מיסים ואגרות או לשנות את שיעורם אלא בהתאם לחוק. חוק היסוד מסדיר עשיית עסקאות בנכסי המדינה, הדפסת הכסף במדינה ומסמיך את מבקר המדינה לבקר את המשק.

חוק יסוד הצבא: (1976) - מסתמך על פקודת צה"ל משנת 1948 ומוסיף התייחסות בהיבט כפיפות הצבא לממשלה, מעמד הרמטכ"ל, חובת הגיוס והשירות, בלעדיות צה"ל כצבא מגן ועוד.

חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל (1980) - עיגון מעמד ירושלים כבירתה הנצחית של ישראל והבטחת שלמותה ואחדותה. מתייחס למקומות קדושים, מיקום מוסדות ממלכתיים וקובע עדיפות לפיתוח העיר.

חוק יסוד: השפיטה (1984) - מסדיר את סמכויות השפיטה, מערכת בתי המשפט ומוסדות המשפט בכלל, עצמאות הרשות השופטת, מינוי שופטים, סמכויות בית המשפט העליון, זכויות והליכים משפטיים. מוגן מפני שינויים במסגרת תקנות שעת חירום.

חוק יסוד: מבקר המדינה (1988) - מפרט את  הסמכויות הנתונות בידי מבקר המדינה, אופן בחירתו והתקציב הנתון בידו. החוק קובע, כי המבקר אחראי בפני הכנסת.

חוק יסוד: חופש העיסוק (1992) - מאבני הדרך של המהפכה החוקתית. מעגן את זכותו של כל אזרח או תושב המדינה לעסוק בכל עיסוק או מקצוע אלא אם משלח ידו עומד בסתירה לחוק שהולם את ערכי מדינת ישראל. חוק היסוד מוגן מפני שינויים על ידי תקנות לשעת חירום וברגיל נדרש רוב של חברי הכנסת כדי לשנותו.

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (1992) - הנדבך הנוסף במהפכה החוקתית. מבסס את זכויות היסוד של כל אדם בישראל על ההכרה בערכו של האדם, חופש הביטוי, קדושת חייו והיותו חופשי, כפי שהם משתקפים מאופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

נקבע, כי הפגיעה בכבוד ובחירות תותר רק באמצעות חוק ההולם את ערכי מדינת ישראל ובמידה שאינה עולה על הנדרש. חוק היסוד מוגן מפני אפשרות עריכת שינויים מכוח תקנות שעת חירום.

קיראו על: חוקה בהסכמה רחבה

במהלך השנים האחרונות אנו עדים ליותר ויותר מקרים של פגיעה והפרת זכויות יוצרים עקב שימוש במדיה האינטרנטית. המדובר בעיקר על מקרים של העתקת תוכן מאתר אינטרנט אחד לאתר אחר, ללא רשות בעל זכויות היוצרים. במקרים אחרים, המדובר על העתקת תמונות איורים ותצלומים תוך פגיעה חמורה בזכויותיו של בעל היצירה.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו 16 אוגוסט 2010 ת"א 26386-09-09 מור נ' אזולאי

בפני     כב' השופט דן מור, שופט בכיר
התובע    גל מור
נגד
הנתבע    חן אזולאי

פסק דין

1. התובענה שבפני עניינה בהפרת זכויות יוצרים, כאמור בחוק זכויות יוצרים, תשמ"ח-2007 (להלן- "החוק"), כשההפרה נשוא התובענה הינה פרסומו של מאמרו של התובע, שפורסם קודם לכן כדין באתר האינטרנט Ynet (להלן- "המאמר"), באתרו המסחרי של הנתבע ברשת, אתר "ניהול מקומי", ללא קבלת אישורו או הסכמתו של התובע או של בעלי ומנהלי אתר Ynet לפרסום זה. המחלוקות בתובענה זו הינן על עצם הפרסום המפר וכן, לחלופין, בגובה הנזק.

2. "עותק מפר", כאמור בסעיף 1 לחוק, הוא עותק של יצירה שיש בה זכויות יוצרים ליוצרה. על פי האמור שם, "יצירה ספרותית" כוללת יצירה המבוטאת בכתב. מאמרו של התובע, כפי שפורסם באתר Ynet, עבורו שולמה לתובע תמורה מהאתר, הינו "יצירה ספרותית", וב"כ הנתבע אינו חולק על כך.

למקרא המאמר (ראה בענין זה נספח א' לכתב התביעה, בחלקו השני), ברור שיש בו מקוריות וביטוי למחשבותיו של הכותב בנושא המאמר (ראה ע"א 2790/93 EISENMAN נ' קימרון, פ"ד נד(3) 817, 828), וכאמור בסעיף 11(5) לחוק, קיימת לתובע זכות יוצרים במאמרו הנ"ל גם אם הוא מעמידו לרשות הציבור, כאמור בסעיף 15 לחוק.

בסעיף 15 נאמר כדלקמן: "העמדה של יצירה לרשות הציבור היא עשיית פעולה ביצירה כך שלאנשים מקרב הציבור תהיה גישה אליהם ממקום וממועד לפי בחירתם".

ואכן, המאמר הועמד על ידי התובע ואתר Ynet לרשות הציבור, בפרסום באתר האינטרטי, כנראה בנספח א' הנ"ל. הנתבע אינו רשאי להפר את זכויות התובע, כיוצר היצירה. על פי האמור בסעיף 47 לחוק, כל העושה ביצירה כל פעולה מהפעולות הנזכרות בסעיף 11 לחוק –
"בלא רשותו של בעל זכות היוצרים – מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'".

התובע, על מנת להסיר כל ספק לענין זכותו ביצירה, הציג את נספח ב' לכתב התביעה, אישור אתר Ynet על העברת כל זכות יוצרים ביצירה, המאמר, אם קיים בידי האתר, לזכות התובע בלבד.

טענת התובע היא כי הנתבע פרסם את המאמר באתרו, "ניהול מקומי", ללא רשותו והסכמתו. למעשה, פרסום זה, באתר "ניהול מקומי", שאף הוא פורסם כאמור בסעיף 11(5) לחוק, הינו פרסום מפר, פרסום ללא רשות הנתבע או אתר Ynet, ופרסום זה אינו מוגן כפרסום מותר.

הנתבע טוען כי אין מדובר כלל בפרסום כאמור בסעיף 11(5) לחוק, והורדת המאמר ושמירתו באתר "ניהול מקומי" נעשתה לצרכי עיון פרטי במאמר, במסגרת זכותו ל"שימוש הוגן", כאמור בסעיף 19 לחוק, דהיינו – לימוד עצמי, ואולי דיווח עיתונאי בעתיד.

נראה לי כי אין ממש בטענות הנתבע.

3. התובע העיד כי הקליד את שם או כותרת מאמרו, כפי שפורסם ב- Ynet, במנוע החיפוש "גוגל", ומצא קישור למאמרו באתרו של הנתבע "ניהול מקומי". צילום של מסך המחשב בו מוצג המאמר באתר "ניהול מקומי" הוא נספח א' לכתב התביעה, חלקו הראשון.

מקריאת המסך ברור שהנתבע העתיק את המאמר, הותיר את שמו של התובע כמחבר המאמר, שינה במעט את צורתו וחלוקתו לפיסקאות, הותיר את הקישורים הפנימיים שבמאמר למקורות או אתרים אחרים, ובשולי הפרסום אף מופיע כי זכויות היוצרים הם ל"ניהול מקומי".

על פי עדותו של המומחה עומר כהן, מומחה לאבטחת מידע ברשת ולחקירות מחשב, שהגיש את חוות הדעת ת/1, ושחוות דעתו הוגשה בהסכמה, מדובר בקובץ שהועתק מ- Ynet, בהתאמה מלאה לתוכן המאמר.

מסקנתו היא שהכתבה של גל מור (התובע), אכן מופיעה באתר "ניהול מקומי", כפי שתועד בקובץ המקורי. המומחה הסביר שמנוע החיפוש "גוגל" אוסף את הנתונים על פי הקישורים, מקישור לקישור, ומכאן שאם גילה התובע ב"גוגל" את הכתבה המפורסמת באתר "ניהול מקומי", חייב להיות קישור לכתבה זו.

הנתבע טוען כי לא יצר כל קישור. כל מה שעשה, כדבריו (בעמ' 10 לפרוטוקול) – "אני מודה שמה שמופיע בנספח א' לכתב התביעה אכן הופיע באתר שלי.

אני לא מכחיש, אני הסברתי את זה כל הזמן. הייתי מוריד חומרים בלילה לאתר לתוך מגירה שלי, זה לא פורסם באף מקום, ואז הייתי קורא את החומר ומחליט מה לעשות אתו. זה נמצא בתוך המגירה שלי, אם הוא לא היה כותב בדיוק את צמד המילים הוא לא יכול היה להגיע לזה".

אולם המומחה מסביר שגרסה זו אינה יכולה להיות האמת. אדם המבקש להעתיק לשימוש עצמי, לצפיה מאוחרת, יכול באמצעות שני קליקים על העכבר לשמור לעצמו עותק – "נכנס לעותק ועושה שמור קובץ" (עמ' 19 לפרוטוקול).

כדי להעתיק לתוך האתר, כך שיווצר קובץ שמנוע החיפוש "גוגל" יוכל לאתרו, יש צורך בפעולה יותר "מורכבת ומסובכת" – "יש ליצור רשומה חדשה באתר (פוסט), ובאופן ידני להכניס אליה את התוכן… לאחר מכן להכניס בשדה נפרד את הכותרת. לכן המסקנה שלי שזה לא פשוט לעשות כמו "שמור קובץ"".

עובדה נחרצת היא שמאמרו של התובע הופיע כקישור לאתר "ניהול מקומי". על מנת שהדבר ייעשה, אין מדובר אך בהעתקה ושמירה לעיון פרטי, כגרסת הנתבע. בית המשפט אף אינו מאמין לגרסתו, וזאת מעבר להתרשמותו השלילית מעדותו והתנהגותו, וזאת בגין מספר עניינים. הראשון, העובדה כי העתק מפר אחר נמצא באתר "ניהול מקומי", כנראה במוצג ת/6.

באתר "ניהול מקומי" פורסם מאמר של הכתב אדר שלו, שפורסם ב- ynet, בנושא האינטרנט, אליו ניתן להגיע מקישור בדף הבית של האתר. גם כאן טוען הנתבע כי "הוריד למגירה" את הכתבה, והסברו לצילום המסך המוצג  לו הוא ש- "אולי מי שהעלה את זה העלה את זה ככה, ואנחנו הורדנו את זה אחרי 10 דקות".

מיהו האלמוני ש"העלה את זה", מיהם "אנחנו" שהורידו את הפרסום אחרי עשר דקות? ומכל מקום – גם 10 דקות של פרסום מפר מהווה הפרת זכויות יוצרים. הנתבע לא טוען כי קיבל את הסכמתו של אותו כתב לפרסום באתרו.

השני הוא העובדה כי הנתבע נוהג להשתמש בחומרים ויצירות מוגנות, ללא רשות. הוכח בפני כי גם תנאי השימוש באתר "ניהול מקומי", כפי שצולמו מתוך האתר (ת/4), זהים לחלקים מתקנון שהוכן על ידי עו"ד ניר קוריס, באתרו הנקרא "תקנון. Co.il" (ת/5). (ראה סעיפים 11, 12, 18, 20, 21 ועוד).

לא היה בפיו של הנתבע כל הסבר לכך, פרט לטענת בא-כוחו כי מדובר ב"דברים סטנדרטיים". גם המומחה סבור כי נחזו באתר מספר כתבות נוספות שמקורן באתרים אחרים (ראה חוות הדעת סעיף 4.21).

השלישי הוא פעילות הסרה או מחיקה מסיבית של כתבות שהופיעו באתר "ניהול מקומי", ממש לאחר הגשת כתב התביעה, כמפורט בחוות דעת המומחה, סעיף 8.6. המומחה מצא שכתבות רבות שפורסמו קודם לכן, החיפוש אחריהן עתה מחזיר הודעה כי "העמוד חסר" (סעיף 5.6 לחוות הדעת).

הרביעי הוא נסיונות התחמקות הנתבע מטענות ב"כ התובע כי אתר "ניהול מקומי" הינו אתר מסחרי ממש. התובע מספר בעדותו כי הבחין עת גלש באתר ב"באנרים" (פרסומות ברשת).

אין להאמין לגרסת הנתבע כי מדובר אך בפרסום חינמי. גם מפרוטוקול מנהלי הרכש והאספקה ברשות המקומית מתאריך 18.8.08 (ת/3), עולה כי ההתקשרות של העמותה עם אתר "ניהול מקומי" ועם הנתבע הינה מסחרית, בתמורה כספית לפרסומי העמותה.

והעיקר - בדף הבית של אתר "ניהול מקומי" מופיע קישור ל"פרסמו אצלנו", דהיינו, קריאה לקבלת פרסומות. לא ניתן לקבל את דברי הנתבע כי מדובר אך במהלך שנועד מלכתחילה להקמת אתר מסחרי, כוונה זו נדחתה, אך הקישור לא נמחק (עמ' 12 לפרוטוקול).

מכל מקום, גם אם, לגרסתו, הוא העלה פרסומות בחינם מתוך כוונה שבעתיד האתר יהיה מסחרי, הרי בפנינו קבלת טובת הנאה מיידית שבעתיד תמומש כספית. הנתבע עושה כל מאמץ להקטין את ערך ומהות האתר שהוא מנהל כבר מספר שנים.

התובע הוכיח את פרסום "הפרסום המפר" וזאת על ידי הנתבע, באתרו.

4. ועתה לשאלת הנזק.

בכתב תביעתו טוען התובע לזכותו לפיצוי ללא הוכחת נזק, כאמור בסעיף 56(א) לחוק, בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪. בסעיף 56(ב) לחוק מונה המחוקק את השיקולים שעל בית המשפט לשקול בקביעת הפיצוי כאמור - (1) היקף ההפרה, (2) משך זמן ההפרה, (3) חומרת ההפרה, (4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט, (6) מאפייני פעולתו של הנתבע, (7) טיב היחסים שבין התובע והנתבע, (8) תום לבו של הנתבע.

בענין שיקולים אלו, וב"כ הנתבע מתייחס בסיכומיו לשלושת השיקולים הראשונים ושלושת השיקולים האחרונים, יש לומר את הדברים הבאים.

היקף ההפרה אינו גדול. מדובר במאמר אחד שפורסם באתר הנתבע. אלא שכתיבת מאמרים אלו הינה פרנסתו ומומחיותו של התובע, ואין לפגוע בו בפרסומים מפרים כלשהם, ובמיוחד כשמדובר בפרסום המוצג לציבור הגולשים ברשת. כל גולש בגוגל שהיה מחפש את המאמר, היה מופנה מיד גם לאתר "ניהול מקומי".

מועד ההפרה הינו, ככל הנראה, זמן לא רב לאחר פרסום המאמר ב- Ynet ב- 2.6.09, ועד לאחר הגשת התביעה, או עם הגשת כתב ההגנה, בחודש ספטמבר 2009.

אולם, פעולת ההסרה נבעה כל כולה אך מעצם הגשת התביעה, ואם התובע לא היה מוצא את מאמרו בחיפוש ב"גוגל", אין לדעת מתי היה המאמר מוסר מאתר "ניהול מקומי", אם בכלל.

חומרת ההפרה אינה מזערית, כפי שמנסה ב"כ הנתבע להדגיש בסיכומיו. כפי שנאמר קודם לכן, ענייננו בפרסום מפר, בריש גלי, תוך פגיעה קשה בזכות היוצרים של התובע.

כידוע, על בית המשפט לשים לנגד עיניו את המגמה העיקרית שבדיני זכויות יוצרים – הרתעתו של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים (ראה ע"א 592/88 שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254, 266).

לא היו בין התובע והנתבע כל יחסים. הנתבע לא טרח לפנות ולבקש מהתובע את הסכמתו לפרסום. הנתבע פעל בדרך דומה אף במקרים אחרים, ולמזער – פעם אחת נוספת, כפי שהוכח.

הנתבע ניצל את מומחיותו בתחום על מנת לעשות שימוש במאמרים וכתבות מוגנות על מנת לשוות נופך רציני וענייני לאתר "ניהול מקומי", וזאת, על פי דבריו, מתוך כוונה להפוך בעתיד לאתר מסחרי, אם כי חזקה עליו כי לא לשם שמיים הפעיל את האתר במשך כ- 7 שנים.

השיקול החמישי – הרווח שצמח לנתבע מההפרה – הינו ממשי, אף אם התובע לא יכול היה להוכיח את שיעורו הכספי. הנתבע לא יכול היה שלא לדעת ולהבין היטב את מהות מעשיו כמפרסם פרסום מפר, בניגוד להוראות החוק.

ב"כ התובע אף טוען לפיצוי בגין הפגיעה בזכות המוסרית, כאמור בסעיף 45 לחוק. לטענתו, פגע הנתבע בזכותו של התובע ל"שלמות יצירתו ועיוות היצירה כדי להסתיר את שמו של התובע".

אולם "זכות מוסרית" היא זכותו של היוצר כי שמו יקרא על יצירתו ושלא יוטל פגם או סילוף ביצירה. במקרה זה הנתבע השאיר את שמו של התובע ככותב המאמר, לא הטיל כל פגם או שינוי בכתבה, ואף שינוי מבנה היצירה אינו ממשי ואינו פוגע בכל דרך במאמר ובתוכנו. על כן, התביעה בראש נזק זה – נדחית.

לבסוף טוען התובע לפיצוי בגין "עשיית עושר ולא במשפט". אף אם יש ממש בטענה זו, הרי הטענה לא הוכחה. התובע נכשל בהוכחת הרווח שהפיק הנתבע מהפרסום המפר.

אמנם המפר חייב לשלם לבעל הזכות לפחות את דמי השימוש הראויים עבור השימוש שנעשה, אולם התובע אף לא ניסה להוכיח מהו גובה דמי השימוש או השכר שהיה נדרש עבור פרסום מאמר שכזה באתר נוסף, מעבר לאתר Ynet, האתר שהזמין את המאמר או ששילם עבורו.

ממילא צמצם התובע את תביעתו לסך של 100,000 ₪, בצרוף הוצאותיו, וסכום זה שווה לפיצוי ללא הוכחת נזק, כאמור בסעיף 56 לחוק.

5. לאור כל האמור לעיל, לענין השיקולים לכאן ולכאן כמפורט לעיל, ולאור החובה להרתיע את הנתבע ואת הרבים, הנני פוסק לתובע פיצוי, ללא הוכחת נזק, בסך של 30,000 ₪ נכון להיום.

אשר על כן, הנני  מצווה על הנתבע לשלם לתובע את הסך של 30,000 ₪ וכן את הוצאותיו בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, שכר המומחה, נכון ונושא ריבית לתאריך הגשת התביעה, וכן שאר הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד כולל בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ, כשסכומים אלה נושאים ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום,  ו' אלול תש"ע, 16 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים.

אחת ההחלטות המשמעותיות שמקבלים אנשים בחייהם הינה בנושא מגורים. לאחר הבאה בחשבון של שיקולים שונים ובחירה באזור המגורים המועדף עולה על הפרק שאלה עקרונית - איזו מתכונת כדאית יותר למימון המגורים בנכס? תשלום דמי שכירות או משכנתא?

מדובר בסוגיה מורכבת אשר התשובה לגביה אינה חד משמעית ותלויה במשתנים רבים. אין ההחלטה עבור אחד מתאימה לאדם אחר, כאשר נתונים כלכליים ופרמטרים אינדיבידואליים משפיעים על הבחירה.

כך, תנאים פיננסיים מסוימים מקנים עדיפות לרכישת דירה ונטילת משכנתא ובמצבים אחרים מתאימה יותר בחירה במסלול של שכירות.

לצורך קבלת החלטה מושכלת הנכונה עבור המקרה הפרטני, יש להביא בחשבון את מגוון השיקולים הקיימים, להתמצא בנתונים הכלכליים ובמצב שוק הדירות ולהתחשב בגורמים אישיים.

טרם גיבוש החלטה סופית מומלץ להציג את מכלול הנתונים בפני גורם מקצועי בר סמכא בתחום.

זה יוכל לייעץ לגבי המסלול המתאים בנסיבות המקרה לגופו - האם כדאי לרכוש את הדירה ולהיקשר בהתחייבות ארוכת טווח המצריכה עמידה בתשלומים גבוהים ועלויות נלוות או שמא עדיף לשכור את הנכס ובינתיים לחסוך את הכסף עד צבירת סכום משמעותי שיאפשר רכישת הדירה ללא צורך בנטילת משכנתא?

בדומה לתחומים אחרים בחיים, כל בחירה כרוכה ביתרונות ובחסרונות. במאמר זה ריכזנו בפניכם את מגוון השיקולים שיש להביא בחשבון בעת קבלת החלטה לגבי רכישת דירה או שכירתה.

לקיחת משכנתא

משכנתא ניתן ליטול במגוון מסלולים אופציונאליים. טרם קבלת החלטה על לקיחת התחייבות מסדר גודל של משכנתא מומלץ לבחון את המעלות והמגרעות המאפיינות מודל זה ואת מידת הכדאיות עבור הרוכש המיועד.

יתרונות המשכנתא

המשכנתא מציעה מספר ערכים מוספים:

ערך קנייני - לקיחת משכנתא מבטיחה זכויות קנייניות בנכס וקבלת בעלות על הדירה לימים, בחלוף תקופת החזר המשכנתא. בהיבט זה מדובר בהשקעה לטווח ארוך ועשייה לביתך, תוך הבטחת זכויות לדורות הבאים בדרך של רישום הנכס על שם הרוכש בטאבו.

מבחינה תפיסתית - מאחר ובסופו של יום קונה הרוכש חזקה בנכס רבים רואים במשכנתא כהשקעה משתלמת יותר לעומת תשלום דמי שכירות לאורך שנים, אשר אינם מבטיחים בעלות על הנכס.

תשלומי המשכנתא הינם קצובים - חרף ההתחייבות ארוכת הטווח המאפיינת נטילת משכנתא, הרי שלמסלול זה קיימות נקודת פתיחה ונקודת סיום. לעומת דמי שכירות, אותם יידרש השוכר לשלם תמיד, תשלומי המשכנתא יגיעו אל סיומם בחלוף התקופה שנקבעה לפירעון.

מומלץ לבחון רכישת דירה שעה שקיימת ירידה בערך הדירות או בערך הדולר.

חסרונות המשכנתא

לצד היתרונות כרוכה נטילת משכנתא בלא מעט חסרונות:

עלויות עקיפות אשר נלוות לרכישה ועשויות להסתכם בסכומים גבוהים:

• מיסים דוגמת מס רכישה -  משולם לרשות המיסים ומגלם את סכום המס עבור עסקת הרכישה

• שכר טרחה עבור אנשי מקצוע שונים השותפים בהליך -  שכר טרחת עורך הדין המייצג את הרוכש - משולם עבור רישום הנכס במקרקעין; שכר טרחת נוטריון - משולם עבור קבלת ייפוי כוח בלתי חוזר באישור נוטריון ובחתימתו; שכר טרחת מתווך - הוצאה אפשרית עבור שירותי תיווך אליהם פונה הרוכש לצורך ביצוע סקר שוק ואיתור נכס מתאים עבורו

• עלויות שיפוץ הנכס והשבחתו - עשויות להגיע לסכומים של עשרות אלפי שקלים.

עלויות נוספות הנלוות לסכום המשכנתא:

עמלות הנגבות על ידי הבנק - בעת לקיחת משכתנא בבנק, ממש כמו בעת לקיחה הלוואה אחרת, הבנק גובה עמלות על ניירת ופרוצדורות שונות ומשונות. עלויות אלה עשויות להסתכם באלפי שקלים.

ביטוח חיים - נגבה באופן חודשי, במטרה להבטיח לבנק המלווה החזר הכספים במידה והלווה נפטר בתוך תקופת המשכנתא וטרם פירעון מלוא סכום ההלוואה.

ביטוח נכס - נגבה באופן חודשי, נועד להבטיח החזר הכספים לבנק המלווה בהיגרם לנכס נזק דוגמת שריפה, הצפה, פגעי טבע או מזג אוויר.

פרמיית ביטוח אשראי - שעה שהבנק מחלק את הלווים לקבוצות סיכון בהיבט פירעון ההלוואה.

עמלת שמאי - בגין קבלת שירות על ידי שמאי מטעם הבנק המלווה אשר יעריך את הנכס המיועד הן לצורך קביעת גובה ההלוואה שעל הרוכש לקחת והן למטרת אישור המשכנתא על ידי הבנק המלווה.

עמלות נוספות לבנק המלווה - דוגמת עמלת שורה ודמי גבייה חודשיים.

עלויות מסמכים שונים שיש להפיק - לדוגמא נסח טאבו מצריך תשלום אגרה לרשם המקרקעין או לחברה המשכנת, תעודת זכאות - מונפקת לזכאים העומדים בקריטריונים מסוימים אשר נקבעים על ידי הממשלה, דמי רישום בטחונות - יש לשלמם לגורמים האמונים על  הרישום דוגמת רשם המקרקעין (טאבו), רשם המשכונות ולגופים נוספים.

מרכיב הריבית - הוצאה קבועה המתווספת למחיר הקרן בכל המסלולים האופציונאליים לנטילת משכנתא.

חוסר כדאיות כלכלית - תרחיש הרעה במצב הפיננסי אשר מוביל לחוסר אפשרות לעמוד בהחזר החודשי, המגיע לסכומים גבוהים, תוך פגיעה באיכות חייו של הרוכש וגרימת לחץ.
ה. משכנתא כרוכה בפוטנציאל גבוה יותר להפסדים - מכירת הדירה במקרה היקלעות לקשיים עשויה להיות במחיר נמוך יותר ממחיר הרכישה ולעיתים יידרש תשלום נוסף עבור שירותיו של עורך דין המתמחה בענייני בנקאות.

תשלום שכר דירה

נתונים פיננסיים מסוימים, סובייקטיביים ואובייקטיביים כאחד, מקשים על נטילת משכנתא והופכים את ערוץ תשלום דמי שכירות חודשיים למסלול המשתלם יותר עבור המעוניין להתגורר בנכס.

יתרונות תשלום שכר דירה

שכר דירה מגלם התחייבות שנתית מינורית וקצרת מועד בהשוואה להתחייבות הגבוהה וארוכת הטווח של המשכנתא.

גמישות - עלותה הזולה יותר של השכירות לעומת משכנתא, בהיעדר מרכיב הביטוחים והתוספות, מאפשרת לגור בדירה מרווחת במיקום אטרקטיבי. בחירה זו אינה מתאפשרת בנקל במסלול רכישת דירה ומובילה לצורך בהתפשרות על גודל הנכס ומיקומו.

שעה שהדבר נדרש נוכח הרעה במצב הכלכלי - אפשרות המעבר לדירה אחרת תוך שינוי תנאי החיים קלה יותר במסלול של שכירות לעומת ערוץ של משכנתא.

חסרונות תשלום שכר דירה

בניגוד למשכנתא, שהינה קצובה ומוגבלת בזמן, דמי שכירות מהווים הוצאה מתמשכת אשר אינה מגיעה לסיומה.

בהיבט הקנייני - מודל של שכירות אינו מאפשר לשוכר לקנות כל חזקה או זכות בנכס.

פרמטרים המשמשים בקבלת ההחלטה

גובה ההון העצמי ההתחלתי - הון עצמי מינימאלי מהווה תנאי יסודי ללקיחת משכנתא. בלעדיו לא יאשרו הבנקים את ההלוואה. באופן עקרוני, ככל שגובה ההון העצמי נמוך יותר עולה סכומה של המשכנתא שיצטרך הרוכש לקחת, באופן המטה את הכף לטובת שכירות כעסקה הכדאית יותר מבחינה כלכלית.

תנאי המשכנתא - יש לבחון ולשקלל את סך המרכיבים, לרבות: סכום המשכנתא - גובה ההלוואה שיש ליטול לצורך רכישת הדירה; משך הזמן להחזר - טווח השנים להחזר החודשי ומועד הפירעון האחרון שעד אליו יש לפרוע את מלוא סכום המשכנתא; מסלול ההחזר - קיימים מספר סוגי מסלולים אפשריים הכוללים שני משתנים מרכזיים: תשלום עבור הקרן ותשלום עבור הריבית; שיעור הריבית - עלות חודשית המתווספת לגובה ההלוואה לאורך כל חיי המשכנתא, נגזרת מסכום ההלוואה.

מידת יציבות ההכנסה - ככל שעיסוקו של המבקש לרכוש דירה פחות מבוקש ומקום עבודתו אינו יציב צריך הרוכש הפוטנציאלי להביא בחשבון תרחיש של היקלעות לחוסר אפשרות לעמוד בתשלום משכנתא.

קבלת סיוע כלכלי ממשפחתו של הרוכש - עשויה להקל באופן משמעותי על נטילת המשכנתא. באופן עקרוני, הורים נוטים לעזור בלקיחת משכנתא לעומת נכונותם לסייע בהשתתפות בשכר דירה, מהטעם שמסלול זה אינו נתפס כהשקעה לטווח ארוך.

מידע ומאמרים נוספים בנושא:

• קניית דירה - טיפים לרוכשים

• קבוצות רכישה - בעד ונגד

• עורכי דין נדל"ן

האם ידעת כי חובת הגילוי חלה על הרופא, שחייב לעדכן את המטופל בכל פרט חשוב אודות הטיפול או הפרוצדורה הרפואית שהמטופל עומד לעבור? מהי הסכמה מדעת ומה קבע בית המשפט במקרה של כריתת פוליפים שבוצעה ללא הסכמת המטופל לפני הניתוח?

הנושא של ההסכמה מדעת לניתוחים הינו אחד מהעילות המרכזיות אשר על בסיסן מוגשות בשנים האחרונות תביעות רשלנות רפואית.

על פי חוק זכויות החולה חובה על המטפל לקבל הסכמה של המטופל לביצוע טיפול רפואי בכלל וניתוח בפרט.

כדי לקבל הסכמה של המטופל על הרופא המטפל להסביר למטופל על מהות הטיפול, סיכונים וסיכויים של הטיפול, תופעות לוואי, טיפולים חלופיים ואף על המשמעות של אי מתן טיפול כלל.

פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון בערעור יובל שטנדל נ' פרופסור יעקב שדה קבע מספר הלכות חשובות בנושא ההסכמה מדעת לטיפול רפואי.

שטנדל סבל מאז היותו נער מגידולי פוליפים באפו אשר גרמו להצרת חללי האוויר במערות האף וגרמו לאי נוחות וסבל של ממש, למרות שלא הפריעו בביצוע פעילות גופנית נמרצת בבית הספר או במהלך השירות הצבאי.

כשהיה בן 23 פנה שטנדל למחלקת אף אוזן גרון בבית החולים הדסה בירושלים וטופל בטיפול שמרני שכלל מתן נוסידקס וסטרואידים, בתחילה נעלמו הפוליפים אך לאחר מכן שבו וגדלו מחדש.

בהמלצת רופאיו של שטנדל נערך בבית החולים ניתוח בחודש פברואר 1982 אך לאחר מספר חודשים צמחו הפוליפים מחדש.

בסוף שנת 1986 הגיע שטנדל למרפאה של פרופסור שדה ברמת השרון מאחר ויצא לו שם של מומחה בתחום אף אוזן גרון.

שדה המליץ לשטנדל על ניתוח, לאחר ששטנדל הסביר לשדה כי הניתוח שעבר בית החולים הדסה גרם לו לסבל רב אך שדה ענה לו כי הוא ינתח אותו ברמה גבוהה והניתוח לא יכשל כבעבר.

שטנדל חתם על טופס הסכמה לביצוע ניתוח של יישור מחיצת האף (ספטום) וניתוח סינוסים אתמואידים שעליהם צומחים הפוליפים, בטופס לא הוזכר דבר לגבי כריתת הפוליפים עצמם.

בפועל ביצע שדה בנוסף גם טיפול של כריתת קונכיות האף. כעשרה ימים לאחר הניתוח התיר שדה לשטנדל לחזור לפעילות גופנית שהיא חלק משגרת חייו.

שטנדל סבל משלושה התקפי דימום, במקרה הראשון טופל שטנדל בחדר המיון בבית החולים שערי צדק ע"י תחבושות ועירוי נוזלים.

לאחר כשבוע סבל מדימום כבד יותר בו לא יכלו לטפל בשערי צדק והוא הופנה להדסה שם אושפז לשבוע ונזקק לשתי מנות של עירוי דם, מייד לאחר מכן סבל מהתקף שלישי אושפז לשלושה עשר יום עם עירויי דם נוספים והפוליפים חזרו.

בשנת 1990 טופלו שוב הפוליפים בסטרואידים אך חזרו וצמחו.

שטנדל הגיש תביעת פיצויים בטענה של טיפול רשלני וכן בעילה של תקיפה עקב ביצוע הניתוח ללא הסכמה מדעת שכן לא הוסברה לנתבע האפשרות של דימומים.

פרופ' שדה טען כי הניתוח בוצע כהלכה וכי הדימומים לא קשורים לניתוח ובכל מקרה זהו סיבוך כה נדיר שלא היה מקום להזכירו.

בית המשפט המחוזי קבע כי לא הייתה התרשלות, כי עצם העובדה שבוצע הליך נוסף לא גורע מההסכמה שניתנה וכי בהיות הסיבוך שנגרם נדיר לא היה צורך להזכירו עקב כך דחה בית המשפט המחוזי את התביעה.

שטנדל הגיש ערעור לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

בית המשפט העליון נסמך על ממצאי בית המשפט המחוזי ודחה את הטענה בדבר רשלנות רפואית אך דן בעניין ההסכמה מדעת.

לפי הפסיקה פרט למקרים חריגים המתייחסים לטיפול חירום בלתי צפוי יש לקבל את הסכמת החולה לכל טיפול וטיפול, ניתוחים המיועדים לשיפור איכות חיים מרחיבים את היקף חובת הגילוי, הפרה של חובת הגילוי מהווה תקיפה ומזכה בפיצויים.

במקרה זה קבע בית המשפט העליון כי פרופ' שדה הפר את חובת הגילוי כלפי שטנדל עובדה המהווה עוולה של תקיפה ושל רשלנות ומזכה את שטנדל בפיצויים.

התיק הוחזר אל בית המשפט המחוזי לקביעת שיעור הנזק והפיצויים.

במקרה של רשלנות רפואית יש לפנות בהקדם האפשרי אל עורך דין המתמחה בתחום לצורך התייעצות באשר לאפשרויות העומדות בפניך.

חשוב מאוד לשמור כל מסמך רפואי הנוגע לטיפול ולדרוש העתק מכל מסמך עליו חתמת לצורך ביצוע הטיפול.

ככל שאלה יהיו בידך כך תגדיל את הסיכויים לקבל את הפיצוי המגיע לך.

מאמר זה נכתב על ידי עורך דין עופר סולר המייצג נפגעי רשלנות רפואית ומנהל פורום רשלנות רפואית לקהל הרחב.

צו איסור פרסום מתייחס להגבלה על אפשרות הבאת מידע מסוים לידיעת הציבור. האיסור מכוון בעיקרו למדיה ולאמצעי התקשורת והשימוש בו פוגע בזכות הציבור לדעת, בחופש העיתונות ובחופש הביטוי - כולם מעקרונותיה הבסיסיים של הדמוקרטיה.

במשטר דמוקרטי,כאמור, פוגע איסור הפרסום בערכים המוגנים של חופש הביטוי והעיתונות ובזכות הציבור לקבלת אינפורמציה.

נוכח האמור מוטלות הגבלות על איסור פרסום והוא משתרע על מידע משני סוגים עיקריים:

1. מידע אשר יש בפרסומו כדי לפגוע באינטרסים מוגנים של הציבור דוגמת בטחון המדינה, מהלך חקירה משטרתית וכדומה
2. מידע אשר פרסומו עשוי לפגוע באדם פרטי, להעמידו בסכנת חיים או לחבל בשמו הטוב

השימוש בכלי של איסור פרסום צריך ואנו רוצים להאמין שאכן נעשה בו שימוש מבוקר ומידתי, בכל הנוגע לשיקול הדעת שבהפעלתו.

הטלת צו איסור פרסום - איך זה קורה?

איסור פרסום ניתן להטיל באחד משני אופנים:

• איסור כולל - מתייחס לפרסום מידע מסוג מסוים ומעוגן בחוק או בתקנות מכוחו.

• איסור ספציפי - משתרע על פרסום מידע ביחס לעניין פרטני. הקניית תוקף לאיסור כזה הינה במסגרת הוצאת צו איסור פרסום אשר ניתן על ידי גורם בר סמכא דוגמת ערכאה משפטית או הצנזור הצבאי.

עם הוצאתו של צו איסור פרסום מעודכנים בכך מערכות העיתונים הגדולים וכלי התקשורת בערוצים המרכזיים.

דבר החקיקה אשר מסדיר את נושא איסור הפרסום

בשיטת המשפט הישראלי, החוק אשר מתייחס לסוגית איסור פרסום הינו חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984.

סעיף 70 לחוק מגדיר איסור פרסום לגבי פרטי דיון אשר התנהל בבית המשפט בדלתיים סגורות וכן איסור פרסום תצלום שבוצע במהלך משפט אלא אם בית המשפט התיר פרסומם.

לצד דבר חקיקה מרכזי זה מעוגנים איסורי פרסום במספר חוקים ספציפיים בהם:

• חוק איסור הכחשת השואה, תשמ"ו - 1986 לגבי פרסומים שיש בהם הכחשת שואה או הזדהות עם פשעי הנאצים

• חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך- 1960 - סעיף 24 לחוק קובע שנת מאסר בגין עבירות הכרוכות בפרסום פרטי קטין בנסיבות מסוימות או בהקשר לעבירות מסוימות

• חוק העונשין - מספר סעיפים המתייחסים לפרסומים בהקשר גזענות, מתן שירותי זנות בהתייחס לקטין, נפגעי עבירות מין ועוד

צו איסור פרסום

הכלי לאכיפת איסור פרסום ומימושו הינו הוצאת צו איסור פרסום.

מקור ההוראה בתקנות הגנה לשעת חירום אשר הסמיכו את הצנזור לאסור פרסומים שיש בהם לפגוע בביטחון המדינה, באינטרס הציבורי או הסדר הציבורי.

לצורך הוצאת צו איסור פרסום יש להגיש בקשה לערכאה המוסמכת. בקבלת ההחלטה שם בית המשפט על כף המאזניים את נימוקי המבקשים, מחד לצד מידת הפגיעה בערכי חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת מאידך.

במידה והצו מאושר מצוין היקפו: כללי - לגבי כל פרטי המקרה או ספציפי - לגבי מידע מסוים מתוך הפרשה.

על פי סעיף 70 לחוק בתי המשפט רשאית הערכאה המשפטית להוציא צו איסור פרסום בגין:

דיוני בית המשפט שעה שקיים צורך בכך לשמירת ביטחונו של הנאשם, עד או מעורב בפרשה או לצורך הגנה על פרטיותם וכן למניעת חשיפת שם חשוד או פרטי חקירה אם הדבר עשוי לפגוע בהתנהלותה התקינה או לגרום נזק מהותי לחשוד באופן הגובר על האינטרס הציבורי.

קיראו מידע רלוונטי נוסף:

• סמכויות בג"צ

• הפרדת רשויות

• חוק יסוד כבוד האדם וחירותו

פסק הדין המלא במסגרתו נדחתה תביעת רשלנות רפואית בעקבות סרובה של התובעת לעבור בדיקת מי שפיר בתחילת ההריון, שהסתיים בשנת 1996 בלידת קטין הסובל מתסמונת דאון. בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 907-07 ב.ע.מ. ואח' נ' מדינת ישראל / משרד הבריאות ואח'…

21 יולי 2010
בפני כב' השופטת יעל וילנר
התובעים
1.ב. ע. מ. (קטין)
2.פ. מ.
3.ע. מ.
ע"י ב"כ עוה"ד ברבארה אשרף
נגד
הנתבעים
1.מדינת ישראל/משרד הבריאות
ע"י ב"כ עוה"ד סהר סטוביצקי ואח'
2.מרכז רפואי הרצליה
ע"י ב"כ עוה"ד שנהב, אלרום ואח'
3.קופת חולים לאומית
ע"י ב"כ עוה"ד נשיץ ברנדס ושות'

פסק דין

תביעת נזיקין בגין הולדה בעוולה.

1. התובע מס' 1, קטין יליד 1996 , סובל מתסמונת דאון (להלן – "הקטין"), הגיש נגד הנתבעים
תביעה לפיצויים, באמצעות הוריו ואפוטרופסיו הטבעיים, התובעת מס' 2 (להלן –
"התובעת") והתובע מס' 3 (להלן – "האב"), בגין הולדתו בעוולה. בתביעה נטען כי
הנתבעים התרשלו במעקב אחר הריונה של התובעת, וכן כי על אף שהייתה התוויה להפנות
את האם לבדיקת דיקור מי שפיר נוכח גילה, נמנעו הנתבעים מלהפנותה לביצוע הבדיקה וכן
לא הסבירו לה את חשיבות הבדיקה.

2. נראה להלן, כי בניגוד לאמור בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית של התובעת, הוכח כי
הנתבעים הפנו את התובעת לבדיקת מי שפיר, לאחר שניתן לה הסבר מלא אודות הבדיקה
וחשיבותה, ואולם התובעת סירבה מדעת לבצע את הבדיקה מטעמיה היא, ולפיכך נשמט
הבסיס מהתביעה.

העובדות הרלוונטיות

3. התובעת הייתה כבת 37 בעת ההיריון נשוא התביעה (להלן – "ההיריון"). ביום 12.10.95
22 בהיות התובעת בשבוע ה 14- להריונה, פנתה לראשונה לתחנת טיפת חלב של הנתבעת מס' 1
(להלן "הנתבעת" ו/או "התחנה").

לתובעת נפתח כרטיס מעקב הריון (להלן – "כרטיס המעקב"), והיא הופנתה על ידי אחות
התחנה לביצוע בדיקות שגרתיות.

4. על פי תצהירה של אחות התחנה הגב' לטיפה ותד, בביקור זה היא שוחחה עם התובעת על
חשיבות ביצוע דיקור מי שפיר בשל גילה של התובעת, והתובעת אמרה שתבצע את הבדיקה,
כפי שאף עולה מכרטיס המעקב. כמו כן הזמינה האחות את התובעת לבדיקת רופא התחנה
ליום 22.10.95. נציין כי התובעת לא התייצבה ביום 22.10.95 לבדיקה זו.

5. ביום 17.10.95 ביקרה התובעת בקופת חולים לאומית (להלן – "קופת חולים") ונבדקה על
ראו כרטיס המעקב הרפואי של) US ידי ד"ר אלתרמן, אשר הפנה את התובעת לבדיקת
קופ"ח, להלן – "כרטיס קופת חולים"). התובעת נתבקשה לשוב לרופא עם תוצאות
הבדיקה (סעיף 5 לתצהירו של ד"ר אלתרמן).

6. ביום 24.10.95 , בהיות התובעת בשבוע ה-16 להריונה, ביקרה פעם נוספת בקופ"ח והופנתה
על ידי ד"ר אלתרמן לבדיקת דיקור מי שפיר (ראו כרטיס קופת חולים).

7. ביום 30.10.95 , בהיות התובעת בשבוע ה-17 להריונה, נבדקה על ידי ד"ר לאון פריש, רופא
High Risk Pregnancy HRP התחנה. בביקור זה, נתן ד"ר פריש לתובעת הפניה למרפאת
- היריון בסיכון גבוה) לצורך ביצוע דיקור מי שפיר, וכן הפניה נוספת למעבדה לקופת
חולים לביצוע בדיקות דם שונות (ראו סעיף 4 לתצהירו של ד"ר פריש וכן הרישום בכרטיס
המעקב).

8. אקדים ואציין כי בכרטיס המעקב נרשם במועד ביקור זה על ידי ד"ר פריש כי התובעת
מסרבת לעבור בדיקת דיקור מי שפיר.

ד"ר פריש הצהיר כי הוא הסביר לתובעת על חשיבות בדיקת מי שפיר (בפרט לאור גילה),
מטרתה של הבדיקה, המומים הניתנים לאבחון באמצעותה, לרבות תסמונת דאון, האופן
והסיכונים בביצועה, והמליץ לתובעת לשוחח עם בעלה. לדבריו, לאחר מתן הסבר זה,
סירבה התובעת לבצע את הבדיקה, כפי שכאמור נרשם על ידי ד"ר פריש בזמן אמת בכרטיס
המעקב. על אף הסירוב, נתן ד"ר פריש לתובעת הפניה לביצוע דיקור מי שפיר למקרה
ותחליט בכל זאת לבצע את הבדיקה.

9. התובעת שבה לתחנה ביום 26.11.95 בהיותה בשבוע ה 20- להריונה, ובמועד זה מסרה לאחות
התחנה כי היא לא ביצעה דיקור מי שפיר והדברים תועדו בכרטיס המעקב.

10 . בתאריך 27.11.95 נבדקה התובעת על ידי רופא התחנה אשר הפנה אותה לביצוע סקירת
מערכות מורחבת.

11 . בתאריך 5.12.95 פנתה התובעת לקופת חולים ונבדקה שוב על ידי ד"ר אלתרמן אשר ציין
בכרטיס קופ"ח שלא בוצעה בדיקת מי שפיר. בתצהירו, ציין ד"ר אלתרמן כי הוא רשם
דברים אלה לאחר ששאל את התובעת אם ביצעה את הבדיקה והיא השיבה שסירבה לבצעה
(סעיף 8 לתצהירו).

12 . בתאריך 15.1.96 בוצעה סקירת מערכות ראשונה שם נרשם כי יש חשד לתסמונת דאון.

לאחר מכן הייתה התובעת במעקב של רופא התחנה, קופת חולים ובית החולים, עד למועד
לידתה את הקטין ביום 31.3.96 בניתוח קיסרי. הקטין נולד עם חשד לתסמונת דאון שאומת
בהמשך.

טענות התובעים

13 . התובעים טוענים כי הנתבעים התרשלו במעקב אחר הריונה של התובעת, כדלקמן: הריונה
לא סווג כהיריון בסיכון גבוה; התובעת לא קיבלה כל הסבר בנוגע לבדיקות, לרבות דיקור
מי שפיר; לא בוצע דיקור מי שפיר, וכן לא בוצעה בדיקת חלבון עוברי.

עוד טוענים התובעים כי לו הייתה מתבצעת בדיקת מי שפיר ו/או כל בדיקה אחרת אשר
היה בה כדי לגלות את המומים בעובר, הייתה התובעת מבצעת הפלה ומונעת הבאתו של
הקטין לעולם, על מנת לחסוך לו את סבלו במשך כל ימי חייו.

התובעים מוסיפים וטוענים כי מחדליהם של הנתבעים לערוך תיעוד רפואי מספק, מלא
ומקיף, לגבי ההסברים שניתנו לתובעת אודות בדיקת דיקור מי השפיר, גרמו להם לנזק
ראייתי המחייב העברת נטל הראיה על שכם הנתבעים, ועליהם להוכיח כי לא הייתה כל
התרשלות מצידם במעקב אחר ההיריון.

14 . בסיכומיהם חוזרים התובעים על טענותיהם שבכתב התביעה וכן מוסיפים, לראשונה, כי
הייתה מוטלת על ד"ר פריש חובה להציע לתובעת פעם נוספת לבצע בדיקת מי שפיר לאור
שביצעה התובעת. כן טענו התובעים כי ד"ר פריש התרשל בכך שלא ציין 3 US נתוני בדיקת
את סירובה של התובעת לבצע דיקור מי שפיר בנוסף לכרטיס המעקב גם בכרטיס היולדת.

15 . בסיכומים משלימים מוסיפים התובעים וטוענים, שוב, לראשונה, לרשלנות בטיפול בתובעת
נוכח הממצא של ריבוי מי שפיר שנמצא בבדיקות.

16 . כנגד קופת חולים טוענים התובעים כי ד"ר אלתרמן לא היפנה את התובעת לביצוע דיקור מי
שפיר, לא רשם בכרטיס הרפואי את סירובה לבצע בדיקת מי שפיר, ולא עקב כראוי אחר
מהלך ההיריון.

חוות דעתו של פרופ' י. שנקר

17 . התובעים מתבססים בתביעתם על חוות דעתו הרפואית של פרופ' י. שנקר שהוגשה מטעמם.
בחוות דעתו מציין פרופ' שנקר כי על פי תקנות בריאות העם ונוכח גילה של התובעת, הייתה
חובה להפנות אותה לבצע דיקור מי שפיר, וכי במקרה הנדון לא ניתן לתובעת כל הסבר
אודות בדיקה זו. בנוסף, לדעת פרופ' שנקר, הימנעות מלהפנות את התובעת לבדיקה
משולשת (חלבון עוברי) מהווה סטייה רפואית מהסטנדרט המקובל.

בחוות דעתו המשלימה של פרופ' שנקר מיום 12.5.08 חוזר הוא על הדברים שכתב בחוות
דעתו ושב ומציין כי לא בוצעה בדיקת מי שפיר מבלי שניתן הסבר לסיבת אי ביצועה.

אעיר כבר עתה כי תמוה מדוע בחר פרופ' שנקר להתעלם מנתון משמעותי ביותר והוא כי
ברשומה הרפואית תועד סירובה של התובעת לבצע בדיקת מי שפיר. התעלמות זו משמיטה
את הבסיס תחת חוות דעתו.

טענות הנתבעות

18 . הנתבעות טוענות כי התובעת הופנתה בשתי הזדמנויות שונות לבצע דיקור מי שפיר, שהיא
הבדיקה המתאימה לאיתור תסמונת דאון, וכי רק נוכח סירובה המפורש של התובעת לבצע
בדיקת מי שפיר לא בוצעה הבדיקה בסופו של דבר. כן נטען כי התובעת קיבלה הסבר מפורט
אודות בדיקת דיקור מי השפיר, הן על ידי ד"ר אלתרמן והן על ידי ד"ר פריש והאחות הגב'
לטיפה ותד. לפיכך, נטען כי תביעתה של התובעת קנטרנית ומשוללת כל יסוד.

19 . הנתבעות טוענות כי בניגוד לטענתה של התובעת, הרי מחומר הראיות עולה מפורשות כי
הריונה של התובעת סווג כהריון בסיווג גבוה. הנתבעות מפנות לסתירות רבות שהתגלו
בעדותה של התובעת אל מול תצהיריה, לרבות התצהיר שמסרה התובעת לפרופ' שנקר
לבקשתו.

20 . הנתבעות טוענות כי כל טענות התובעים בנוגע לריבוי מי שפיר שנטענו לראשונה בסיכומים
המשלימים מהווים הרחבת חזית אסורה.

חוות הדעת הרפואיות מטעם הנתבעות

21 . מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של פרופ' א. הרמן אשר קבע כי אמנם הייתה המלצה
גורפת לבדיקת דיקור מי שפיר נוכח גילה של התובעת, ואולם נוכח סירובה לבצע את
הבדיקה, לאחר שקיבלה הפניה והסברים אודות הבדיקה, ממילא לא נפל דופי בהתנהגות
הרופאים. עוד קובע פרופ' הרמן כי לא היה טעם לבצע בדיקת חלבון עוברי נוכח ההמלצה
לביצוע בדיקת מי שפיר בגילה המתקדם של התובעת, המייתרת את הצורך בבדיקת חלבון
עוברי בדם האם.

מטעם קופ"ח הוגשה חוות דעתו של פרופ' בליקשטיין אשר הסכים עם עיקרי הדברים
שכתב פרופ' הרמן בחוות דעתו.

ניהול ההליך

22 . הצדדים הסכימו כי תחילה יתנהלו הוכחות רק בשאלה האם הופנתה התובעת לביצוע
בדיקת מי שפיר והאם היא סירבה לבצע בדיקה זו. כן הסכימו הצדדים כי חוות הדעת
הרפואיות מטעמם תוגשנה כראייה מבלי לחקור את המומחים.

במהלך שמיעת ההוכחות העידו התובעת, האחות בתחנה, ושני הרופאים שטיפלו בתובעת
במעקב אחר הריונה - ד"ר פריש רופא התחנה וד"ר אלתרמן רופא קופת חולים.

דיון והכרעה

23 . אין מחלוקת בין הצדדים כי הייתה התוויה רפואית ברורה להפנות את התובעת לביצוע
דיקור מי שפיר נוכח גילה. המחלוקת מתמקדת בשאלות - האם הופנתה התובעת לביצוע
בדיקה זו, האם הוסבר לה מהות הבדיקה, והאם סירבה לבצעה.

24 . אקדים ואומר כי מחומר הראיות עולה בבירור כי התובעת הופנתה לביצוע דיקור מי שפיר
בשתי הזדמנויות שונות, קיבלה הסברים מלאים על מהות בדיקת דיקור מי השפיר בשלוש
הזדמנויות שונות, וסירבה מדעת לבצע בדיקה זו מטעמיה היא. במצב דברים זה, המסקנה
האחת המתבקשת היא כי לא נפל כל דופי בהתנהגות מי מהנתבעות ודין התביעה נגדן
להדחות.

25 . עוד אציין כי מאחר וכל טענות שהן "עניין שברפואה" צריכות להיות מגובות בחוות דעת
רפואית בהתאם לאמור בתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984, ממילא כל
טענותיהם של התובעים שאינן נסמכות על חוות דעת רפואית, כמו הטענות כנגד טיפול
רפואי רשלני נוכח קיומו של ממצא של ריבוי מי שפיר, דינן להידחות על הסף.

להלן אתייחס איפוא לטענות התובעים בנוגע למעקב רשלני אחר הריונה של התובעת רק
ככל שאלה נתמכות בחוות דעתו הרפואית של פרופ' שנקר שהוגשה מטעמם.

עיון בחוות דעתו של פרופ' שנקר מלמד כי התרשלות הנתבעות באה לידי ביטוי באלה:
הימנעות ממתן הסברים לתובעת בנוגע לחשיבות דיקור מי השפיר; אי עריכת דיקור מי
שפיר, והימנעות מעריכת בדיקה משולשת (חלבון עוברי).

הפניית התובעת לדיקור מי שפיר

26 . נוכח טענתה של התובעת בתביעתה ובעדותה בבית המשפט כי היא לא קיבלה הפניה לביצוע
דיקור מי שפיר, אתייחס תחילה לעניין זה.

בעדותה העידה התובעת כי לא קיבלה כל הפנייה לבצע דיקור מי שפיר, ולפיכך, לא ביצעה
את הבדיקה. ראו דבריה כדלקמן:

"הם הסבירו לי… שבגלל הגיל אני צריכה לעשות מי שפיר ואמרתי להם
שאני באמת רוצה לעשות. הם דיברו איתי אבל לא נתנו לי כלום, לא נתנו לי
הפניה… הייתי אצל הרופא והוא לא נתן לי שום דבר. הרופא דיבר איתי על
שאני יעשה בדיקת מי שפיר ואני אמרתי לו שאני מסכימה. אך הוא לא נתן
לי כלום ובגלל זה לא עשיתי את בדיקה, איך אני יכולה ללכת מבלי שהוא
6 .נותן לי הפניה?" פרוטו' מיום 16.9.09 עמ' 16 ש' 8-11

8 .( על דברים אלה חזרה התובעת גם בהמשך עדותה (שם ש' 18

בניגוד לעדותה זו, נתנה התובעת תצהיר לפרופ' שנקר, לבקשתו (עובדה תמוהה המדברת
בעדה), בו ציינה בסעיף 4 כדלקמן:

"הנני להצהיר, כי נבדקתי ע"י ד"ר פריש ליאון ביום 30.10.95 וקבלתי
עקב HRP הפנייה למעבדה לצורך בדיקות דם ותפקוד כליות וכן הפניה ל
יתר ל.ד וגם מכתב הפנייה לדיקור מי שפיר ללא כל הסבר למה נשלחתי
לשם ופניתי למעבדה עם שני מכתבים".

נדמה כי הדברים ברורים וכל מילה מיותרת.

27 . לאמור יש להוסיף כי עדותם של ד"ר פריש וד"ר אלתרמן, לפיה נתנו לתובעת הפניה לביצוע
דיקור מי שפיר (ד"ר אלתרמן בעת ביקורה אצלו ביום 24.10.95 וד"ר פריש בעת ביקורה
בתחנה ביום 30.10.95 ), לא רק שלא נסתרה על ידי התובעת, אלא, כאמור לעיל, אושרה על
ידה.

יש איפוא לקבוע כי התובעת קיבלה הפניה לביצוע דיקור מי שפיר בשתי הזדמנויות שונות.

האם קיבלה התובעת הסבר אודות הבדיקה

28 . בכתב התביעה טענה התובעת כי היא לא קיבלה כל הסבר אודות דיקור מי השפיר. כך
הצהירה אף בתצהיר שנתנה התובעת לפרופ' שנקר (סעיף 4 לתצהיר).

דא עקא, שבניגוד לדברים אלה, העידה התובעת בעדותה כי בעת הביקור בתחנה הוסבר לה
כי היא צריכה לעבור דיקור מי שפיר בגלל גילה (עמ' 6 שו' 5). כן אישרה התובעת באופן

מפורש כי היא קיבלה הסבר מאחות התחנה אודות הבדיקה, לרבות מדוע עושים את
הבדיקה, ובהמשך אף אישרה כי היא קיבלה הסבר אודות הבדיקה גם מהרופא בתחנה עמ'  6 שו' 18

29 . הדברים עולים בבירור אף מתצהיריהם של ד"ר פריש, ד"ר אלתרמן וגב' ותד, אשר אושרו
כאמור, על ידי התובעת. ד"ר פריש ציין בסעיף 4 לתצהירו כי הוא נתן לתובעת הסבר ממצה
אודות הבדיקה וחשיבותה. ד"ר אלתרמן ציין בסעיף 6 לתצהירו כי הוא הסביר לתובעת
אודות הבדיקה, המומים הניתנים לאבחון, והסיכונים הכרוכים בבדיקה.

כך אף ציינה האחות לטיפה ותד בסעיף 6 לתצהירה כי היא שוחחה עם התובעת על חשיבות
ביצוע דיקור מי שפיר בשל גילה. על דברים אלה חזרה האחות בעדותה עמ' 11 לפרו' שו' 7

30 . לאור כל האמור, ברי כי התובעת הופנתה לבדיקת דיקור מי שפיר לאחר שקיבלה הסבר
מלא אודות הבדיקה כנדרש.

מדוע לא ביצעה התובעת דיקור מי שפיר

31 . הסברה של התובעת לאי ביצוע דיקור מי השפיר הוא כי לא ניתנה לה הפנייה לביצוע הדיקור פרוטו' עמ' 16 ש' 8-11
נוכח הודאתה של התובעת בתצהירה כי היא קיבלה הפניה כמפורט לעיל, וכן לאור קביעתי
לעיל כי אכן ניתנה לה הפניה לדיקור מי שפיר הן על ידי ד"ר פריש והן על ידי ד"ר אלתרמן,
ממילא נשמט הבסיס מהסברה זה של התובעת.

32 . התובעת לא נתנה כל הסבר אחר לאי ביצוע הבדיקה על ידה, ועל כן נפנה לאמור בתיעוד
הרפואי בעניין זה ולדברי הרופאים שטיפלו בתובעת.

בכרטיס המעקב נרשם על ידי ד"ר פריש כי התובעת מסרבת לבצע בדיקת דיקור מי שפיר
מסרבת"). ד"ר פריש ציין בסעיף 4 לתצהירו כי לאחר שהסביר לתובעת  - AC "- (כלשונו
את חשיבות בדיקת מי השפיר, בפרט לאור גילה, מטרתה של הבדיקה המומים הניתנים
לאבחון באמצעותה, לרבות תסמונת דאון, הסיכונים והאופן לביצועה, ולאחר שהמליץ
לתובעת לעבור את הבדיקה, היא סירבה, ועל כן תיעד סירוב זה בכרטיס המעקב. חרף
סירובה, הוא נתן לה הפנייה למקרה ותחזור בה מהסירוב.

לרישום זה יש לתת משמעות מכרעת שכן מדובר ברישום שבוצע במהלך המעקב השוטף של
ההיריון וכחלק מהשגרה המקובלת על ידי רופא התחנה, וכאמור, הוא לא נסתר על ידי
התובעת.

33 . חיזוק לאמור ברישום הרפואי ניתן על ידי ד"ר אלתרמן אשר הצהיר כי כאשר ציין ברשומה
הרפואית שהתובעת לא ביצעה בדיקת מי שפיר, זה היה לאחר שאמרה לו כי סירבה לבצע
את הבדיקה סעיף 8 לתצהיר וכן עמ' 15 לפרוט' ש' 1-4

34 . מהמקובץ עולה כי התובעת קיבלה הסבר מפורט אודות הבדיקה וחשיבותה, ואולם,
מטעמיה היא, נמנעה מלבצע את הבדיקה. בנסיבות אלה, ונוכח סירובה של התובעת לבצע
את הבדיקה, ניסיונה להטיל בדיעבד את האחריות לאי ביצוע הבדיקה על שכם מי
מהנתבעים, אינו ראוי.

משמעות הסירוב לבצע את בדיקת דיקור מי השפיר

35 . לאור הקביעה לעיל כי התובעת הופנתה לביצוע דיקור מי שפיר והיא סירבה לבצעה,
מתעוררת השאלה האם נפל דופי בהתנהגות הרופאים והאם הם התרשלו בטיפול בתובעת.

36 . ביצוע בדיקות מי שפיר באופן ממוסד עוגן בישראל בתקנות בריאות העם שפורסמו בשנת
1980. על פי תקנות אלה, אישה הרה זכאית לביצוע הבדיקה על חשבון המדינה אם גילה
בתחילת ההיריון היה 37 שנים לפחות (בשלב מאוחר יותר הועמד הגיל על 35 שנים).

החובה המוטלת על הרופאים מכוח תקנות אלה אינה לאלץ את היולדת לבצע דיקור מי
שפיר אלא להפנותה לביצוע הבדיקה תוך מתן הסבר מלא ומפורט אודות חשיבות הבדיקה,
26 מטרתה ויתרונותיה, ולהמליץ בפניה על ביצוע הבדיקה. לעניין זה ראו את שנקבע בסעיף
ב' לחוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996 הקובע כדלקמן:

"לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו,
באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע".

וכן סעיף 13 ג' הקובע כי: "המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר,
ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות" (הדגשה שלי י.ו).

37 . מובן מאליו שהרופאים לא היו רשאים לבצע את הבדיקה בניגוד להסכמתה של התובעת
ותוך הפרה ברורה של הוראות חוק זכויות החולה, הקובע למעשה כי האחריות לקבלת
ההחלטה בנוגע לטיפול רפואי מוטלת על שכם המטופל, וכפי שנאמר מפי כב' השופטת ד.
ברלינר "זוהי זכותו, זוהי גם חובתו" (ע"א 119/05 אמין חמוד חליפה נ' מדינת ישראל מיום  ( 10.9.06 ס' 36

ניסיונות חוזרים של המטפל לשכנע את המטופל לבצע בדיקה רפואית, עלולים להוות לחץ
לא ראוי על המטופל שאינו עולה בקנה אחד עם מתן האפשרות ל"בחירה מרצון ואי תלות"
כנדרש בסעיף 13 ג' לחוק זכויות החולה. ראו בעניין זה פסק דין אמין חמוד לעיל, כדלקמן:

"הדרך שהמערערים טוענים לה, הפניה נוספת, "נדנוד" כפי שהגדיר זאת
ביהמ"ש קמא – נועדה למעשה לפרוק חלק מהאחריות המוטלת על
המטופל ולהעבירה אל שכם המטפל, פניה כזו גם עלולה להוות לחץ על
המטופל. בין משום שיש בכך פריקת האחריות מעל המטופל, ובין משום
שמדובר בהפעלת לחץ ובמילים אחרות החלפת שיקול דעתו של המטפל בזו
של המטופל – אין מקום להציב אותה כרף נורמטיבי לקביעת רשלנות"
(אמין חמוד, שם).

38 . כיבוד רצונו של המטופל נובע לא רק מהוראות חוק זכויות החולה אלא אף מהוראות חוק
כבוד האדם וחירותו. על המטפל מוטלת החובה לכבד את החלטתו של המטופל כאדם כשיר
בר דעת. על המטפל לוודא אומנם כי ההחלטה שקיבל המטופל הייתה מדעת, היינו, כי כל
המידע הרלוונטי הונח לפניו וכי החלטתו הייתה מושכלת. אולם, משעה שהמטפל ווידא
הדברים כאמור, על המטופל ליטול את האחריות על שכמו ולקבל כל החלטה בהתאם
לשיקול דעתו הוא.

כשם שחובתו של המטפל היא ליידע את המטופל על האפשרות לבצע את הבדיקה
ומשמעותה, כך חובתו של המטפל לכבד כל החלטה שיקבל המטופל.

39 . ובענייננו - משסירבה התובעת לבצע את בדיקת דיקור מי השפיר, מחובתם של הרופאים
היה לכבד רצונה זה לאחר שווידאו כי היא קיבלה החלטה מושכלת.

איני סבורה כי היה על הרופאים לשוב ולנסות לשכנע את התובעת לבצע את הבדיקה.
מדובר באשה בעלת הבנה וכושר החלטה ואין ליטול ממנה את זכותה הבסיסית ואת חובתה
לקבל החלטה עצמאית נטולת כל לחץ.

במאמר מוסגר אציין כי טענת התובעת, אשר נטענה לראשונה בסיכומים, כי ראוי היה
לזמנה פעם נוספת לשיחה לאחר קבלת תוצאות בדיקת האולטרסאונד שהעלתה חשד
לתסמונת, דינה להדחות, לא רק נוכח כל האמור לעיל, אלא אף בשל כך שהטענה כלל לא
נטענה בכתב התביעה, בכתב התביעה המתוקן, בחוות דעתו של פרופ' שנקר, ובתצהירה,
ואף לא בעדותה בבית המשפט. על פניו מדובר בהרחבת חזית אסורה, ודין הטענה להדחות.

40 . על יסוד כל האמור, הנני קובעת כי הנתבעים יצאו ידי חובתם בכך שהציעו והמליצו לתובעת
לבצע דיקור מי שפיר, הן ד"ר פריש במהלך המעקב בתחנה, והן ד"ר אלתרמן במהלך
המעקב בקופת חולים, לאחר שנתנו לה את כל ההסברים הנחוצים אודות בדיקה זו על מנת
שהחלטתה של התובעת תהיה מושכלת. מרגע שסירבה התובעת לבצע את הבדיקה, לא יכלו
עוד הרופאים לעשות דבר ובודאי שלא היו רשאים לאלץ את התובעת לבצע את הבדיקה.

התייחסות לטענותיה נוספות של התובעים

אי הפניית התובעת למרפאת הריון בסיכון גבוה

41 . התובעים טענו בכתב התביעה כי הנתבעות התרשלו בכך שלא סיווגו את ההיריון כהיריון
בסיכון גבוה. כך אף נטען בסיכומיהם (סעיף 2 עמ' 2). טענה זו מעוררת תמיהה, רבה בלשון
המעטה, שכן היא עומדת בניגוד לאמור בסעיף 4 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת, שם
הצהירה כי ההיריון סווג כהיריון בסיכון גבוה, וכן לאמור בכרטיס המעקב שם צויין כי
HRP בבדיקתה הראשונה על ידי ד"ר פריש ביום 30.10.95 היא הופנתה על ידו למרפאת
(היריון בסיכון גבוה). כן ראו סעיף 4 לתצהירה של התובעת לפרופ' שנקר שם היא מאשרת
כי היא הופנתה ל-HRP

המנעות מהפניית התובעת לבדיקת חלבון עוברי

42 . פרופ' שנקר כותב בחוות דעתו כי ראוי היה להפנות את התובעת לבדיקת חלבון עוברי .
אמנם נכון הוא כי יש התוויה להפנות יולדת לבדיקה זו, ואולם משהופנתה התובעת לדיקור
מי שפיר, לא היה מקום להפנותה גם לבדיקת חלבון עוברי.

בעניין זה אני מקבלת את עמדתו של פרופ' בליקשטיין לפיה היות וקמה חובה להציע
לתובעת בדיקת דיקור מי שפיר, לא היה שום היגיון לבצע גם בדיקת סקר כמו חלבון עוברי
אשר מעצם טבעה איננה אבחנתית אלא מראה סיכון משוקלל (תוצאות הבדיקה משוקללות
עם גילה של האישה). לדעתו, תוצאות הבדיקה היו מובילות כמעט בוודאות לתוצאה
המצביעה על סיכון גבוה לתסמונת דאון משום ש"משקל" גיל האישה הוא דטרמיננט חשוב
בנוסחה (ראה עמ' 6 לחוות דעתו).

כן ראו דעתו של פרופ' הרמן בעמ' 5 לחוות דעתו כי אי הפניית התובעת לתבחין משולש אינו
מהווה סטייה רפואית שכן, נוכח ההמלצה הגורפת שניתנה לתובעת לביצוע מי שפיר,
ממילא לא היה מקום לבצע בדיקת חלבון עוברי.

עדותה של האחות ותד

43 . התובעים הפנו בסיכומיהם לעדותה של האחות ותד ולסתירות שנפלו בעדותה, כמו לדוגמא,
משנשאלה האחות מדוע ביררה עם היולדת מתי ביצעה את הבדיקה, היא השיבה כי אינה
זוכרת (עמ' 13 לפרו'), בעוד שבתצהיר עדותה הראשית, הצהירה כי היולדת מסרה ש"הכל
מאלוהים". אני סבורה כי אין בדברים אלה שאינם משמעותיים, כדי להשליך על מהימנותה
של גב' ותד אשר הותירה עלי רושם מהימן, כמו גם ביתר הדברים שמעלים כנגדה התובעים.

ליקויים ברישום הרפואי

44 . התובעים טוענים להעברת נטל הראיה נוכח חסר ברישום הרפואי אודות מתן הסברים
לתובעת. טענה זו שוב אינה רלוונטית נוכח הודאתה של התובעת בעדותה כי היא אכן
קיבלה הסברים אודות הבדיקה. כך אף איני סבורה כי העובדה שד"ר פריש תעד את

סירובה של התובעת לבצע דיקור מי שפיר רק בכרטיס המעקב ולא בכרטיס היולדת, כדי
לפגום במשהו במהימנות הרישום שנרשם בכרטיס המעקב.

סוף דבר

45 . בשים לב לכל האמור לעיל, שוכנעתי כי הנתבעים לא התרשלו בטיפול שהעניקו לתובעת
במעקב אחר הריונה ולא נפל כל דופי בהתנהגותם כלפי התובעת.

אשר על כן, דין התביעה להידחות.

לאור הנסיבות המיוחדות והנטל הכבד שנגזר על התובעים, אמנע מפסיקת הוצאות.

ניתן היום, י' אב תש"ע, 21 יולי 2010 , בהעדר הצדדים.

הלבנת הון מהי? לצערנו, הפשע המאורגן על כל ענפיו ותחלואיו מעשיר את העוסקים בו בסכומים גדולים של כסף ורכוש. מטבע הדברים אותם עבריינים מתקשים להשתמש בכסף הגדול שהשיגו מהפשיעה, מחשש שהדבר יוביל להשארת עקבות לפעולות הבלתי חוקיות שבצעו. כאן מגיע הצורך להלבין הון, שמשהו מבקש "להלבין הון" הוא בעצם מבקש לבצע פעולות שיטשטשו או יעלימו לגמרי את מקור הכסף שהושג מפעולות בלתי חוקיות.

אחרי פעולת ההלבנה (או הכיבוס) בשמה הנוסף, הכסף הופך ללבן, לחוקי וניתן להשתמש ללא חשש ולכול דבר, כשבדרך כלל הכסף מיועד להעלאת רמת החיים של המחזיקים בו ולמימון פעולות בלתי חוקיות נוספות.

כיצד מלבינים הון

השיטות להלבנת הון הן רבות ומגוונות ובדרך כלל גם מאוד מתוחכמות. הרעיון פשוט, לנצל את המערכות הפיננסיות והבנקאיות בעולם לטשטוש והסוואת המקור האמיתי של האוחזים בכסף ומקורו.

כך לדוגמה ניתן לפרק סכום כסף גדול לסכומים קטנים ורבים ולהפקיד אותו במס' חשבונות רב ברחבי העולם.

גם זיוף מסמכי רכישה, קבלות, יבוא ויצוא הן אפשרות שכיחה ואפילו דיווח של ההון כחלק מרווח עסקים חוקיים שזהו יעודם הבלעדי.

אמנת וינה – האמנה לשיתוף פעולה בין לאומי במלחמה כנגד הלבנת הון

הגלובליזציה שעברה החברה לקראת סוף המאה הקודמת איחדה את המערכות הפיננסיות והבנקאיות בין המדינות, דבר שהוביל לפיתוח שיטות הלבנה מתוחכמות יותר ויותר.

זיהוי הכסף שהתקבל מסחר בסמים, הימורים בלתי חוקיים, זנות ופשעים חמורים אחרים הפך להיות משימה כמעט בלתי אפשרית ואיימה להפוך לבעיה חמורה יותר.

גופי טרור רבים ביקשו לנצל את הכסף הרב שיש בפשיעה החמורה ואת הקלות שבה ניתן להלבין כסף שחור במטרה לממן ולארגן פעולות טרור והעמידו בסכנה מוחשית את ביטחונם של אזרחי מדינות רבות ואכן, בסוף שנות השמונים הפנימו ארה"ב, בריטניה, קנדה ומדינות רבות נוספות ובכללן מדינת ישראל בחשיבות העצומה במיגור ובמלחמה כנגד הלבנת הון.

עוד הפנימו המדינות כי הן חייבות לפתח נורמת עבודה משותפת אם ברצונם להצליח במלחמה הזו. המטרה וההבנה המשותפת הביאו את המדינות להסכים לפעול יחד תחת אמנה בין לאומית לשיתוף פעולה נגד הלבנת הון הידועה בשמה כאמנת וינה.

למרות מעורבותה ההתחלתית של מדינת ישראל באמנה, כנהוג במדינתנו הקטנה לקח זמן רב עד שהותאמו החוקים והפעולות המחויבות באמנה.

רק בתחילת המילניום הנוכחי, קצת יותר מעשור לאחר החתימה על אמנת וינה הצטרפות מדינת ישראל לאמנת וינה נשאה פרי בדמותו של החוק לאיסור הלבנת הון ובעצם הכניס את ישראל כחברה באמנה באופן רשמי.

ליחצו להתייעצות עם: עורך דין מיסים

החוק לאיסור הלבנת הון

החוק לאיסור הלבנת הון קבע כי הלבנת הון היא כל פעולה שמטרתה להסוות רכוש שמקורו במישרין או בעקיפין בעבירה, או ששימש לביצוע עבירה או שאפשר ביצוע עבירה.

כמו כן אוסר החוק כול פעולה שמטרתה גם להסתיר את זהות בעלי הזכויות בו, מיקומו, ואת עשיית הפעולה בו. החוק מנחה את הגופים הפיננסים הרבים ומחייב אותם לזהות ולאמת את לקוחותיהם להחתימם על הצהרות לגבי הנהנים וכן לספק פרטים מלאים על תאגידים והאנשים מאחוריהם שמשתמשים בשירותיהם באם ידרשו לכך.

בנוסף החוק מטיל חובות דיווח שונות בכול הקשור להכנסה והוצאה של סכומי כסף רבים לתוך ומחוץ למדינה, כשהוא קובע עונשי מאסר של עד 10 שנים לעוברים על החוק (בהתאם לחומרת העבירה) המטרה ברורה, להפוך את המערכת הפיננסית לשקופה וגלויה במטרה להקשות על פעולת ההלבנה תוך כדי הרתעה עונשית כבדה למבצעים.

כאן חשוב לציין כי רוב פעולות ההלבנה המתוחכמות מבוצעות על ידי אנשי מקצוע נורמטיביים לכאורה, רואי חשבון, בנקאים, עורכי דין ודומיהם.

אין להם קשר ישיר אל הפשעים עצמם אלא הם מעין נותני שירות לגופי הפשע או הטרור, כך שעונשי המאסר הקשים בהחלט מהווים הרתעה ראויה עבורם.

הרשות שאמונה על אכיפתו של החוק היא הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור. מדובר בגוף שעובד בשיתוף פעולה עם גופי אכיפה אחרים ובשיתוף פעולה בין לאומי עם גופים דומים בארצות החברות באמנה.

פועלה של הרשות היא בפעולות מודיעין, חקירות ואיסוף נתונים למניעת הלבנת הון ולאיתור הון שכבר הולבן והיא נחשבת מאחד הגופים היוקרתיים בישראל.

לסיכום, למרות פרק הזמן הרב שלקח לישראל ליישר קו עם שאר המדינות המפותחות בעולם. נכון להיום ישראל היא בין המדינות המובילות במלחמה כנגד הלבנת הון, בעיקר בשל העובדה כי הכסף השחור מהווה אמצעי המימון העיקרי לגופי טרור רבים.

החוק שחוקק בישראל בצוותה עם שיתוף הפעולה הפורה עם המדינות המובילות בעולם, מקשה את הלבנת הכסף והרכוש שמתקבל מהפשיעה העולמית. אולם חשוב להבהיר, מדינות רבות בעולם בעיקר מדינות העולם השלישי, מספקות מקלט נוח למבקשים להלבין הון והדרך למיגור התופעה ברמה עולמית עוד ארוכה.

הואשמת בהלבנת הון? פנה אל עורך דין פלילי

קיראו על עבירת שוחד

בשנות התשעים עלו לארץ למעלה ממליון עולים מארצות מזרח אירופה ועוררו סערה ציבורית עקב חוק השבות, המעגן את האזרחות הישראלית בזהות היהודית של תושבי המדינה. קראו על החוק הכתבה.

חוק השבות חוקק בשנת 1950 והוא יחיד ומיוחד בכל הדמוקרטיות המערביות, שכן הוא מקביל את מושג האזרח, שהוא חילוני מטבעו, למושג יהודי-דתי במהותו.

החוק קובע כי בהתאם להצהרת העצמאות של מדינת ישראל, כל יהודי רשאי להגיע למדינה ולקבל אזרחות ישראלית על בסיס היותו יהודי בלבד.

בשנת 1970 הורחב החוק וקבע כי משרד הפנים יעניק אזרחות מלאה גם למי שבן זוגו יהודי או שבן זוגו הוא נכדו של יהודי.

הרחבה נוספת נקבעה בשנת 1999 ובה נאמר כי בן משפחה לא יהודי אינו רשאי לקבל אזרחות, גם אם בן משפחתו הוא יהודי ואזרח ישראל.

ישנן מספר בעיות עם חוק השבות, בעיקר מפני שאין לו תקדים בשום מקום בעולם. אחת הבעיות העיקריות היא ההחלטה על מיהו יהודי.

יהודי – מושג אזרחי או דתי?

במקורו נותר החוק ללא הגדרה מיהו יהודי. ההחלטה נותרה החלטת בית משפט בבחינת "כל מקרה לגופו", אולם ריבוי הפונים לבקשת אזרחות על בסיס חוק השבות אילצו את מדינת ישראל להמציא הגדרה מפורשת: "יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או עבר גיור ואינו משתייך לשום דת אחרת".

הגדרה זו הקלה על בית המשפט בכמה מקרים ספציפיים, אולם הותירה את המחלוקת בעינה - מי קובע מיהו יהודי? היהדות פזורה בתפוצות למעלה מאלפיים שנה ובמקרים רבים עקבות היהדות היטשטשו לחלוטין.

עתה בית הדין הרבני עומד בפני שתי עמדות מנוגדות. בצד המחמיר עומדים הרבנים האורתודוכסיים המסרבים לקבל כל אדם על בסיס זיקה ליהדות כיהודי.

למולם עומדים הרבנים הרפורמיים, הטוענים כי היהדות נמצאת על "צוק העתים", כלומר כעת הזמן לצרף לשורות היהדות כמה שיותר אנשים ולאחד את הלאום המפוצל ללא החמרה מיותרת.

ניצול חוק השבות

בעיה נוספת הנגזרת מחוסר הגדרה ברורה לגבי מיהו יהודי היא ניצול ציני של החוק כפי שהתבטא בעליה מברית המועצות במהלך שנות השבעים ובמהלך שנות התשעים.

אמנם רבים הוכיחו זיקה ממשית ליהדותם, ובהם בולטים אסירי ציון אשר היו מוכנים לשבת בכלא על מנת להפגין זיקה ליהדותם, אך רבים ניצלו את ההגדרה היבשה של חוק השבות לפיו סב יהודי מקנה זכות עלייה ובאו לארץ על מנת לשפר את מצבם הכלכלי בלבד.

בעיית הגיור וחוק השבות עלתה במלוא חוזקה בזמן העלייה של יהודי אתיופיה. בעוד רוב הממסד הרבני האורתודוקסי לא הכיר ביהדותם, רבה הראשי של מדינת ישראל דאז, הרב עובדיה נוסף, החליט להכיר ביהדותם המלאה של האתיופים, להעלותם לארץ ולתת להם אזרחות מלאה.

הפרדת דת ומדינה

בתוך כל הפולמוס לגבי מיהו יהודי ומי זכאי לחוק השבות נשמעים מדי פעם קולות הקוראים להפרדה מוחלטת של דת ומדינה והפיכת ישראל למדינת "כל תושביה" ללא הבדלי גזע מין ודת, כשאר אומות העולם.

נכון לשנת 2010 חוק השבות עומד בעינו ובית המשפט מתמודד עם תביעות אזרחות על בסיסו. רק ההיסטוריה תשפוט את חוק השבות כמלכד את העם היהודי או הגורם לחורבנה המדיני.

מתוקף איזה חוק פועלת הכנסת? מהו מבנה הכנסת ומה תפקידו הרשמי של יושב ראש הכנסת במקרה שהנשיא חולה? קראו על בית הנבחרים שלנו בכתבה הבאה.

הכנסת הינה בית הנבחרים של מדינת ישראל על פי חוק היסוד הכנסת וכן בית המחוקקים לפי חוק המעבר.

מתוקף תפקידיה הכנסת מייצגת את הדעות השונות הקיימות בעם, להוציא את אלה השוללות את הלגיטימציה לקיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי וכאלה המסיתות לגזענות ונוגדות את האופי הדמוקרטי במדינת ישראל. מקום מושב הכנסת הוא בירושלים.

בתור בית הנבחרים לכנסת ארבעה תפקידים עיקריים ואלה הם - סמכותה הבלעדית לחקיקה, פיקוח על עבודת הממשלה באמצעות ועדות הכנסת ועבודת המליאה, דיון בענייני המדינה באמצעות ועדותיה ועבודת המליאה ובחירת מבקר המדינה ונשיא המדינה, אחת לשבע שנים.

נציגי המדינה בכנסת נבחרים על ידי אזרחי המדינה, בשיטת בחירות ארצית-יחסית, כאשר המועמדים לכנסת נבחרים ברשימות המפלגות השונות.

הנציגים הנבחרים הם אלה הבוחרים את הממשלה. זו שואבת את כוחה וסמכויותיה מהכנסת כשזו מפקחת עליה באופן קבוע.

הכנסת מחוקקת את החוקים שלפיהם פועלת הרשות השופטת הכוללת את מערכת בתי המשפט, אולם זו יכולה לפרשם וכן להפעיל עליהם ביקורת על בתי משפט במידת הצורך.

תפקידה העיקרי של הכנסת הוא קביעת תקנים באמצעות חקיקת חוקים והפעלת פיקוח מתמיד על פעילות הממשלה באמצעים העומדים לרשותה.

הכנסת עצמה מוגבלת לנהלים, לרבות כללי התנהגות הכנסת ותקנון הכנסת. על פי חוק היסוד, הכנסת כפופה לחקיקה בנושא עבודת הכנסת, לתקנון הכנסת וכן ל"נוהג והנוהל המקובלים".

בישראל קיימת הפרדת רשויות בין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. מבין אלה, הכנסת מהווה את הרשות המחוקקת ומתוקף כך בידיה הסמכות הבלעדית לחוקק חוקים.

חוקי היסוד הם הסייגים היחידים המגבילים אותה ופרט להם החירות הניתנת לה חולשת על כל עניין כל עוד דרכה איננה נוגדת במהותה חוקי יסוד קיימים או את אופייה של ישראל כמדינה דמוקרטית.

מהו מבנה הכנסת?

נשיאות הכנסת – חברי נשיאות הכנסת נבחרים על ידי חברי הכנסת. הנשיאות המורכבת מיושב ראש הכנסת וסגניו, ואלה אחראיים על אישור הצעות חוק פרטיות וזירוז הצעות בטרם הבאתן לדיון במליאת הכנסת.

מזכיר הכנסת – המזכיר נבחר על ידי נשיאות הכנסת ותפקידו לנהל את תפקידיה הפרלמנטריים של הכנסת, לרבות אחריות לקשרים עם הממשלה וייעוץ ליושב ראש הכנסת בענייני תקנון ונוהל.

מנכ"ל הכנסת – המנכ"ל ממונה לתפקידו על ידי יו"ר הכנסת בהליך מינוי אישי. הוא אמון על שמירת הסדר המנהלי של הכנסת, תפעול המערכת הלוגיסטית ופיקוח על העבודה האדמיניסטרטיבית.

היועץ המשפטי לכנסת – היועץ עומד בראש הלשכה המשפטית של הכנסת שתפקידה לייעץ בעניינים משפטיים לכנסת ולמוסדותיה ולייצגה במסגרת ערכאות משפטיות.

מרכז המחקר והמידע – המרכז, בנוסף לספריית הכנסת וארכיון הכנסת, מספק מידע נטול פניות לחברי הכנסת ולוועדותיה לצורך עבודתם הפרלמנטרית.

משמר הכנסת – המשמר אחראי על אבטחת משכן הכנסת ושמירת הסדר בתחומיו. על המשמר מפקד קצין הכנסת ולאנשי המשמר תפקיד ייצוגי בטקסים ממלכתיים הנערכים במשכן מטעם הכנסת.

יושב ראש הכנסת עומד בראש נשיאות הכנסת והוא נבחר בהצבעה גלויה על ידי מליאת הכנסת (וכך גם סגניו).

תפקידו לנהל את ענייני הכנסת ולייצגה וכן לשמור על סדרי ישיבותיה וקיום תקנון הכנסת.

יו"ר הכנסת עומד בראש הישיבות, מנהל את ההצבעות וקובע את תוצאותיהן. הוא זה הפותח את חגיגות העצמאות בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל.

תפקיד נוסף של יו"ר הכנסת הוא למלא את מקום נשיא המדינה כשנבצר מזה למלא את תפקידו. בתפקיד זה הינו האדם השלישי בחשיבותו בממשל הישראלי לאחר נשיא המדינה וראש הממשלה.

מתוקף תפקידו כיו"ר הכנסת הוא מוזמן לכל האירועים הממלכתיים ומשמש כנציג הכנסת והמדינה הבכיר במשלחות חוץ.

תפקיד יו"ר הכנסת הינו ממלכתי ובמסגרת כך הוא מחויב לכל חברי הכנסת מכל הסיעות במידה שווה. כמו כן מתוקף תפקידו הוא אמון על שמירת חסינות חברי כנסת, קצין הכנסת ועובדי הכנסת.

מאמר דעה: דיוקנו של הגבר הישראלי. אח, הגבר הישראלי. חזק, לוחם, מסוקס ושחום. האמנם? מיהו הגבר הישראלי שכולנו מכירים כדמות המנצחת? האם אלו דודי בלסר ויהודה הלוי? או שאלו זאב רווח ויהודה ברקן? והאם בכלל ניתן לומר כי גבר זה או אחר הוא הגבר הישראלי?

סרטי בורקס

מי מאיתנו לא ראה סרט בורקס אחד, או שניים, או במקרה את כולם? כולנו יכולים לראות בסרטים האלה את הגבר הישראלי הטיפוסי – חולצת סבא לבנה, עם כתמים או בלי, שפם, זקן או כל שיער גוף אחר שלאו דווקא צומח על הראש, ולכל אלה תתלווה בדרך כלל, איך לא, קרחת.

על השאלה האם סרטי בורקס הם אלה שמגדירים אותנו ניתן לדון עוד רבות, אבל מה שבטוח הוא שתעשיית הקולנוע הישראלית במשך רוב שנות קיומה של המדינה הכתיבה לנו את הגבר הישראלי הממוצע כאחד בלי הרבה שיער על הראש.

הגבר הישראלי כיום

פלאפון, ג'יפ וקרחת – תמונה שלא נדיר לראות בימינו. ככל שהקרחת יותר גדולה, כך גם הג'יפ יותר משוכלל והפלאפון יותר מלא ברעש וצלצולים, תרתי משמע.

נכון שלא כל הגברים הישראלים מתאימים לטייפ-קאסט המקריח, אבל הגבר הישראלי הממוצע אכן יתמודד עם בעית הידללות שיער ראשו בשלב זה או אחר.

פיצוי לפינוי?

כיום ניתן להבחין בתופעה שכיחה אצל הגברים המקריחים של ארצנו היפה והיא תופעת הפיצוי. גבר עם קרחת יצטרך להסיט את תשומת ליבם של הסובבים ובעיקר את תשומת ליבו שלו מהשיער שמחליט לפנות את מקומו לברק המשתקף ממנורות המשרד עורכי דין בו הוא עובד.

הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לפצות על אבדן אחד, במשהו אחר. גברים מסוימים יתנפחו בחדר הכושר ויציגו את גופם החטוב לראווה, בעוד אחרים יתהדרו בבת זוג מרשימת מראה שתשווה להם מראה יוקרתי ומכובד, וחלק מהגברים יסתפקו בצעצועים מכאניים גדולים וקטנים כאחד – מפלאפון משוכלל או איזה גאדג'ט חדש ונוצץ עד לג'יפ מבהיק ומפואר, ואפילו יאכטה. כגודל הבושה כך יש יותר מקום להסתיר.

מה יחליף את הקרחת?

אין מה לעשות, לא משנה כמה היאכטה גדולה, וכמה הג'יפ מהיר, או באיזה הליך משפטי ניצחת אתמול, קרחת היא קרחת היא קרחת ואותה כל אחד רואה, גם הבעלים של הג'יפ שמתגלח בבוקר. הטיפול הכי טוב בכל בעיה הוא התמודדות ישירה עם מקור הבעיה עצמו, בצורה כזאת שמוציאה אותה מהשורש.

במקרה של התקרחות אין טיפול אחד חד משמעי מוכח ובדוק, אך יש מגוון טיפולים שעשויים לסייע במקרה של התקרחות מוגזמת ואף להשיב לקרקפת החשופה את שיערותיה הנודדות.

כל אחד והפתרון שלו – תרופות מונעות התקרחות, השתלת שיער, וטיפולים כאלה ואחרים, אך הדבר היחיד שבטוח כאן, הוא שהגבר הכי אמיתי לא מתכחש לבעיות שלו ומנסה לטשטש אותן, אלא עומד מולן, במלוא הדרן, מסתכל להן ישר בעיניים, ומוצא את הדרך הטובה ביותר להתמודד איתן ישירות.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

גלעד שליט - סמל למכאובי העם היהודי

אימוץ ילדים - בארץ ובחו"ל

הליכי פונדקאות

בשנים האחרונות אנו ערים לאקטים מזלזלים כלפי שופטים בפרט ומערכת המשפט ככלל. ממה נובעת תופעה מדאיגה זו של התערערות מעמד השופטים ומה הלשכותיה?

בעבר נחשב שופט לסמכות חוקית מכובדת. היושבים על כס השיפוט נתפסו כנציגי החוק ושגרירי הצדק אשר הכל יראים מפניהם. אולם, ברבות השנים חל פיחות והתערערות במעמד השופטים בארץ ובעולם.

מגוון גורמים אשר חברו יחד הובילו לזילות וליחס מזלזל כלפי תפקיד השפיטה, הן על ידי הציבור בכלל והן מצד באי היכלי המשפט - עורכי הדין.

הגורמים להתערערות מעמד השופטים בארץ

לפגיעה במעמד השופטים ניתן לייחס מספר סיבות מרכזיות ובהן עומס תיקים רב המוטל על כתפי השופטים, סחבת ועיכובים בטיפול בתיקים, היעדרויות רבות מכס השיפוט, יחס מזלזל ובלתי מעריך מצד עורכי דין ואף התנהגות בלתי ראויה של השופטים עצמם.

טעמים אלה מהווים רק נתח מכלל התלונות המועלות נגד שופטים, כפי שמפורטות במסגרת דו"ח נציב התלונות על שופטים.

את הדו"ח האחרון הגיש בסוף חודש אפריל האחרון השופט בדימוס אליעזר גולדברג לשר המשפטים יעקב נאמן ולנשיאת בית המשפט העליון השופטת דורית ביניש וממנו עולה כי שבעה עשר אחוזים מסך התלונות אשר הוגשו נגד שופטים בשנת 2009 נמצאו מוצדקות.

חלקן הארי של התלונות אשר הופיעו בדו"ח נסבו על הסחבת בניהול הליכים משפטיים. מצב דברים זה גורם לכך שתיקים מתנהלים במשך שנים רבות תוך השהיה במתן פסקי דין ופרסום מאוחר של החלטות משפטיות.

עינוי הדין גורם לאובדן אמון הציבור בנציגי מערכת בתי המשפט ולתחושת אכזבה מהשירות הניתן על ידי הרשות השופטת.

על פי רוב, העיכובים חורגים באופן ניכר מגבולות הסביר בהיעדר טעם הגיוני לכך. כמו כן נמצא כי לא תמיד מצדיק העומס הרב עמו מתמודדת המערכת את השיהוי במתן החלטות.

יחס עורכי הדין כלפי שופטים

בשנים האחרונות חלה הידרדרות במערכת היחסים שבין באי כוח בעלי הדין לבין מערכת המשפט.

זו מוצאת ביטויה בעימותים של ממש המתגלעים בין עורכי הדין לבין השופטים, הממונים מכח חוק יסוד השפיטה. עימותים אלו עולים ביתר שאת באולמות המשפט, דבר המשפיע על דעת הקהל.

ארשת הכבוד שהיתה שמורה לשופטים קהתה עם השנים ומעמדם המורם מעם כבר אינו מרתיע כבעבר.

לא אחת נפרצים הגבולות ועורכי הדין משתלחים בשופטים, מרימים את קולם באולמות הדיונים ומותחים עליהם ביקורת גלויה, המשליכה על תדמית השופטים ומערערת את האמון שרוחש הציבור כלפי בית המשפט, בכל ערכאות הדין.

כך, בחודש פברואר השנה צוטט עו"ד אורי קורב סגן פרקליט מחוז ירושלים כמי שמכנה את השופטים "חמורים". נוכח התנהגותו זו החליט היועץ המשפטי לממשלה לזמן את קורב לשיחת הבהרה אצל פרקליט המדינה.

השלכות מסוכנות של התערערות מעמד השופטים

מאז רצח השופט עדי אזר בשנת 2004, אשר היה לרצח הראשון של שופט במדינת ישראל וחולל משבר עמוק בציבור, חלה מגמה מתמשכת של הידרדרות במעמד השופטים.

הידרדרות זו הגיעה לשיאים חדשים שעה שבחודש ינואר האחרון, במהלך דיון שהתקיים במסגרת בית המשפט העליון, השליך אזרח נאשם בעל עבר משפטי זוג נעליים לעבר נשיאת העליון ביניש, אשר נחבלה קלות בפניה.

לדבריו, המעשה נבע מתסכולו מפסיקת בית המשפט בעניינו כמו גם מאופן התפקוד של מערכת המשפט.

חופש הביטוי - מהו אותו מושג חמקמק שטבוע כה עמוק בערכי המדינה הדמוקרטית? ואף יותר חשוב מכך - מתי ניתן לשים מגבלות על הזכות שלנו לומר מה אנו חושבים?

חופש הביטוי מייצג את הזכות הבסיסית של כל אדם להביע את עצמו ואת דעתו בדיבור, בכתיבה, בתסריט או בכל דרך אחרת, ללא כל הטלת מגבלות שרירותיות.

הזכות לחופש הביטוי נחשבת לאחת מזכויות האדם הבסיסיות בכל משטר דמוקרטי והיא מביאה לידי מימוש את עיקרון האוטונומיה ואף תורמת להתפתחותו האישית של האדם.

חופש הביטוי תורם גם לחשיפה של האמת כאשר מנסים להסתירה והוא מסייע לפתרון בעיות שונות – חברתיות, כלכליות ופוליטיות.

כאשר חופש הביטוי מוגבל, נוצרת סכנה ממשית שאנשים יחפשו דרכים חלופיות ולעיתים אלימות לתת ביטוי לעמדתם. עם זאת, גם במשטר דמוקרטי קיימות מגבלות על חופש הביטוי כאשר שאלת גבולותיו נתונה במחלוקת מתמדת.

לרוב מוגבלת הזכות לחופש הביטוי באמצעות חקיקה ואכיפה במסגרת בית משפט, במקרים בהם היא מתנגשת עם זכויות או ערכים אחרים.

כך לדוגמה, בחוק לשון הרע (התשכ"ה, 1965) נקבעים הגבולות בין חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת ובין זכותו של כל אדם לשמור על שמו הטוב. חוקים אלו עומדים על כנם כבר שנים רבות ומהווים מנת חלקם של עורכי דין המתמחים בלשון הרע.

זכות חופש הביטוי – מה היא כוללת?

חופש הביטוי מעוגן במסגרת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אשר מתייחס לא רק לתוכן הדברים שנאמרו אלא גם לצורה בה נאמרו. לפי עיקרון חופש הביטוי, מותר להביע כל עמדה בכל נושא ולרוב אין המדינה רשאית להתערב בתוכן הדברים שנאמרו על ידי תושביה.

מסיבה זו, חלה הזכות לחופש הביטוי הן על התבטאויות חיוביות ודברי נועם והן על התבטאויות קשות או הבעות עמדה שונות המקוממות את מרבית הציבור.

גם כאשר דבריו של אדם אינם נעימים לאוזן, חייבים האזרחים האחרים לכבד את זכותו להביע את עמדותיו ללא כל הפרעה. לכל אדם מותר למחות נגד דברי הזולת ולהביע התנגדות אך נאסר עליו להשתיקו.

זכות חופש הביטוי ניתנת למימוש בכל צורות ההתבטאות הקיימות ובכל דרכי התקשורת. אדם יכול לתת פומבי לדעותיו ולמחשבותיו בדרכים שונות ומגוונות, לרבות כלי התקשורת האלקטרוניים – הרדיו והטלוויזיה, התקשורת הכתובה, העיתונים ורשת האינטרנט.

אדם רשאי להביע את עמדותיו בכתב, בדיבור או אפילו בהתנהגות מסוימת, כדוגמת לבוש מחאתי או תנועות ידיים. הוא רשאי להביע את עמדותיו ברבים או בפורומים פרטיים, בכל שפה שעולה על הדעת, בשירה, באומנות, במחקר אקדמי או בכל דרך אחרת.

בנוסף לכך, כוללת הזכות לחופש הביטוי גם את הזכות להביע מחאה באמצעות הפגנה רבת משתתפים, חתימה על עצומה, תהלוכה, שביתה, הנפת שלט או בכל דרך אחרת.

הגבלות על חופש הביטוי

כאמור, את זכות חופש הביטוי ניתן להגביל רק על פי חוק במקרים מסוימים:

• סכנה לשלום הציבור – ניתן להגביל את חופש הביטוי כאשר הוא עלול לסכן את הציבור בדרך כלשהי, כדוגמת סכנה לביטחון המדינה או סכנה ברורה לאינטרס הציבורי. כאשר הסכנה איננה ודאית, אלא בגדר השערה בלבד, לא קיימת הגבלה על חופש הביטוי.

• התנגשות עם זכויות יסוד אחרות – את חופש הביטוי ניתן להגביל במקרה של פגיעה בזכויות אחרות, כדוגמת צנעת הפרט.

• שימוש בחופש הביטוי בנסיבות פליליות – חופש הביטוי מוגבל גם לפי החוק הפלילי במקרי עבירה פלילית, כדוגמת שידול או הסתה לדבר עבירה, איום לפגוע באדם, פגיעה ברגשות דתיים, הסתה לגזענות, תמיכה בארגון טרור או כל חשד לפלילים.