מחלת סרטן האשכים מצריכה אבחון מוקדם ומתן טיפול רפואי הולם עוד בשלביה הראשונים, על מנת להעלות את סיכויי ההחלמה ולמנוע מהחולה נזק בלתי הפיך. אך מה עושים במקרים שבהם הרופאים טעו באבחון המחלה?

האשכים הם בלוטות המהוות חלק ממערכת הרבייה של הזכר האחראים על ייצור הורמוני המין הגבריים ותאי הזרע החל מגיל ההתבגרות ועד למותו של הפרט.

קיראו (באנגלית) על סרטן האשכים (הספריה הרפואית ש לממשלת ארה"ב)

ישנם בעיות ומחלות שונות היכולות להתפתח בבלוטות אלו ובכללן מחלת הסרטן. מחלות מסוג זה מאופיינות בהתחלקות בלתי נורמלית של התאים באיבר.

ככל שהאבחון של סרטן האשכים נעשה מוקדם יותר כך הטיפול מוצלח יותר ומרבית החולים אף מחלימים ממנו לגמרי.

הסיכון הגבוה באבחון מאוחר של המחלה הוא התפתחות של גרורות לאיברים מרוחקים כדוגמת הכבד או המוח, אז גם יורדים סיכויי השרידות במחלה. לעיתים, בעקבות איחור באבחונה של המחלה יש לבצע כריתה של שק האשכים, שהרי אז מדובר בגרימת נזק בלתי הפיך לחולה.

קיראו בהרחבה: התיישנות תביעות רשלנות רפואית

מקרי רשלנות רפואית מוכרים

לצערנו הרב, בחלק מהמקרים שבהם המחלה מאובחנת באיחור או שסוג הסרטן לא מאובחן כראוי, עלולה עובדה זאת לשמש כעילה להגשת תביעת רשלנות רפואית.

כבמקרים אחרים של מחלת הסרטן כך גם הפעם, איחור מוטעה או מאוחר עלול להביא לנזקים חמורים ואף בלתי הפיכים.

קיראו בהרחבה בנושא: אמות המידה לטיפול רפואי סביר

ישנם חמישה סוגים ידועים של גידולים סרטניים באשכים המתחלקים לגידולים מסוג סמינומה ושאינם סמינומה: כוריוקרצינומה, טרטומה, סמינומה, אמבריונל קרצינומה וגידול אנדודרמל סינוס.

במקרים נדירים יכול גם להופיע באזור זה גידול לימפומה מסוג שאינו הודג'קינס. גידולים שאינם סמינומה שכיחים יותר בגברים בגילאי 35-15 שנה לעומת גידולים מסוג סמינומה שנפוצים בגילאי 55-25.

מקרי רשלנות נפוצים באבחון סרטן האשכים מתרחשים בעקבות טעות באבחון סוג הסרטן המסוים שלעיתים מצריך גם מתן טיפול רפואי שונה כמו במקרה של לימפומה שאינה מסוג הודג'קינס.

מיותר לציין כי אבחון וטיפול שאינו מתאים בסרטן, עלול להביא להחמרה במצבו הרפואי של החולה ולהתפתחות המחלה והתפשטותה.

התסמין הראשוני לסרטן האשכים הוא נפיחות בשק האשכים. סימפטומים נוספים כדוגמת קוצר נשימה, שיעול, כאב בטן או גב מופיעים בדרך כלל מאוחר יותר עם התפתחות המחלה.

אבחון המחלה נעשה על ידי רופא אורולוג השולח את המטופל לביצוע בדיקות דם והדמיה באמצעות אולטרה סאונד המיועדות לבחון האם הנפיחות מהווה גוש סרטני.

במידה וממצאי ההדמיה מחשידים תילקח דגימה מהאזור כדי לאשר את האבחנה. פענוח תוצאות בדיקת ההדמיה נעשית על ידי רדיולוג שהנו רופא המתמחה בבדיקות הדמיה. פענוח הביופסיה מתבצע על ידי האורולוג.

רשלנות נפוצה אחרת באבחון סרטן האשכים היא אי הפניה של המטופל לבדיקה אצל רופא אורולוג לבחינת התסמינים.

קיראו בהרחבה על: חובת הגילוי וקבלת הסכמה מדעת

פסק דין שעסק בתביעת רשלנות רפואית בגלל טעות באבחון סרטן באשכים

המדובר על הליך ו"ע 2072/00 ד.ח. נ' משרד הביטחון – ערעור על החלטתו של קצין התגמולים בעניין הקשר הסיבתי בין סרטן באשך ימין של התובע ושירותו הצבאי.

השאלה המשפטית המרכזית היא האם נמסרו לתובע כל הפרטים הנדרשים כפי שהייתה תמונת המצב בעת ביצוע הניתוח. הצדדים לא חולקים על כך  שתנאי השירות הצבאי לא גרמו למחלה אלא שהרופאים שטיפלו במערער טרם הניתוח שבעטיו נגרם לו הנזק העצבי לא נתנו לו את כל המידע המספק.

המערער הופנה לבית החולים על ידי הרופא הצבאי ושם הוסבר לו כי ייתכן ומדובר בגידול ולכן באותו יום נכרת האשך יחד עם חבל הזרע.

לאחר תוצאות הבדיקה הפתולוגית ובדיקת CT הומלץ למערער לבצע ניתוח נוסף אשר לטענתו פגם ביכולת הרבייה שלו ולאחר הניתוח התברר לו שהייתה חלופה שיכלה למנוע את הפגיעה בעצב.

כבוד שופטת בית משפט השלום בתל אביב עינת רביד קובעת כי במקרה זה חלה לפי ההלכה הפסוקה וסעיף 13 לחוק זכויות החולה תשנ"ו-1996 חובה על הרופאים בבית החולים ליידע את התובע על קיומה של שיטה אחרת ולכן היא קובעת שהנזק שנגרם הוא כתוצאה מרשלנות הצוות.

מקורות מידע וקריאה נוספת בנושא:

• רשלנות רפואית באבחון סרטן האשכים
• אגף שיקום נכים – משרד הבטחון
• עורך דין מומחה לרשלנות רפואית – עו"ד עופר סולר
• קשר השתיקה של רופאים – חשוב להכיר ולדעת
• מעמדו המשפטי של קטין – סקירה משפטית

היום שאחרי לא מטריד את כולם. הצעירים בעיקר, מעדיפים לחיות את היום. יש להם יותר מדור שנים לדאוג למחר. הכסף שהם מרוויחים יוצא על הוצאות שוטפות. אין כמעט הפרשות יזומות לפנסיה ולחיסכון לטווח ארוך. הפנסיה נתפסת כמושג ערטילאי שאין טעם להתחבט במשמעויותיו. המדינה חושבת אחרת.

מדינת ישראל נוקטת מדיניות כלכלית שמעודדת חיסכון פנסיוני. היא מתקינה תקנות וחוקים שמחייבים מעסיקים ועובדים להפריש אחוז קבוע משכרם לטובת קרן פנסיה. היא מבצעת רפורמות בתחום הייעוץ וניהול כספי הפנסיה של הציבור.

המודעות לחשיבות החיסכון עולה בהדרגה עם השנים. המצוקה הכלכלית תורמת להגברת המודעות.
אנשים אוהבים לעשות ביטוח ומבטחים כמעט כל דבר. את הרכב ואת הבית ותכולתו. רוכשים פוליסת ביטוח בריאות וכמובן פוליסות ביטוח חיים עם מרכיב חסכון.

דואגים ליורשים שיקבלו משהו לאחר מותם. פותחים תוכנית חיסכון לרך הנולד, למימון לימודים, דיור וטיולים בעולם. במקרה של תאונת עבודה יש להם ביטוח לאובדן כושר עבודה. אם המזוודה אבדה בנסיעה לחו"ל יש ביטוח למטען.

עובדים שמאוגדים בהסכמים קיבוציים כמו בשירות המדינה, הזכויות הסוציאליות שלהם מובנות בתוך חוזה העסקתם. עובדים במגזר הפרטי, המועסקים לפי חוזה אישי, יודעים לעמוד על זכותם להפרשות סוציאליות, לקרן השתלמות, לביטוח מנהלים ולאופציות להמרה.

בעבר, כספי הפנסיה של הציבור נוהלו על ידי הבנקים וקרנות פנסיה ותיקות. בעקבות ועדת בכר הוצאו קופות הגמל מהבנקים והועברו לניהול בתי השקעות וחברות ביטוח. קרנות הפנסיה הוותיקות והכושלות נמכרו לחברות הביטוח.

במהלך השנים בתי השקעות נסגרו ומוזגו עם אחרים והחליפו שמות. חברות ביטוח גדולות רכשו קטנות שנבלעו לתוכן.

תיקי המבוטחים נדדו עם המיזוגים והרכישות. לא רק התיקים נודדים. גם עובדים נודדים ומחליפים מקומות עבודה.

בעקבות ההחלפה, משנים כתובת, קונים דירה חדשה ועוקרים לעיר אחרת. לעיתים מקבלים הצעה לעבור לחו"ל לכמה שנים עם המשפחה. בשירות הציבורי, לעומת המגזר הפרטי, הניידות איטית ומצומצמת.

החסכונות הולכים איתנו לכל מקום. זה כסף שלנו. הוא מופקד בידיים אמינות ומקצועיות שקבלו היתר חוקי ורישיון לניהול הכספים שלנו. אנו מקבלים דיווחים תקופתיים אודות מדיניות ההשקעה והתשואות שהתקבלו. כך צריך להיות.

מי שנולד עם המדינה אמור לצאת לפנסיה עוד 3 שנים. המדינה לא פורשת לגמלאות היא תמשיך לעבוד על הכסף שהיא גובה מאיתנו האזרחים. בעוד 3 שנים, הגמלאים הגברים, שיחגגו עם המדינה את יום הולדתם ה-67, עלולים להיתקל במציאות מרה ומאכזבת כאשר יתברר להם שהפנסיה שעומדת לזכותם עד סוף חייהם, מגוחכת, מעליבה ולא מסוגלת לממן את הצרכים השוטפים.

הגמלאי החדש ישאל את עצמו איך זה יכול להיות. כל השנים עבדתי בכמה מקומות. כל מעסיק הפריש לי לקרן פנסיה מהכסף שלי ושלו. זה מה שנשאר לי לאחר 40 שנות עבודה? הגמלאי לא לבד. בני משפחתו וסביבתו הקרובה והרחוקה יתעוררו לאותן שאלות מטרידות.

האם אנו באמת יודעים כמה כסף חסכנו במשך השנים? האם יש בידנו את כל התיעוד המוכיח בעלותנו על הכסף? איך נדע שאנו המוטבים לפוליסת ביטוח חיים שההורים רכשו קודם פטירתם? מה קורה עם תוכניות חיסכון וקרנות פנסיוניות שפתחנו לפני 20 שנים?

לפי ההערכות הנתמכות בעבודות מחקר של הכנסת וגורמים בשוק ההון והביטוח, בין 15 ל-20 מיליארד שקלים שוכבים להם בקופות גמל, בקרנות פנסיה ובחשבונות בנק רדומים ללא דרישה לקבלם. הכסף נזיל ומחכה לבעליו שלא מגיע.

למצב הזה הגענו בגלל כמה סיבות עיקריות:

• אבי המשפחה הפקיד במשך שנים לתוכניות חיסכון בבנקים, רכש פוליסות ביטוח חיים, רשם את שמות המוטבים לאחר מותו, אך משום מה, לא הודיע דבר במהלך השנים לבני משפחתו. לאחר פטירתו, לא עלה בדעתם לבדוק אם הוריש להם דבר.
• המבוטח או העמית כפי שהוא נקרא על ידי בתי ההשקעות, החליף כתובות מגורים ולא עדכן את מי שצריך. הדיווחים נשלחו לכתובת הישנה וחזרו עם ההודעה "לא נדרש". מנהלי התיקים לא בדיוק עשו מאמץ מיוחד לצורך איתור העמית.
• במעבר התיקים מהבנקים לבתי השקעות וחברות הביטוח, לא עודכנו הכתובות של החוסכים.
• בעקבות מיזוגים של בתי השקעות, מוזגו גם מאגרי המידע. המיזוגים יצרו תקלות ושיבושים על חשבון הפרטים המזהים והמעודכנים של העמיתים.
• סוכן ביטוח שליווה את המשפחה לאורך שנים נפטר ו/או העביר את ניהול הסוכנות ליורשיו. הקשר האישי שעליו תפארתו של הסוכן שבק חיים. עם הסתלקותו נשכח תיק הביטוח על ידי המשפחה המבוטחת.
• סבים וסבתות שפתחו תוכניות חיסכון לנכדים עם היוולדם, הלכו לעולמם ושכחו לספר לילדים על התוכנית ולא דאגו להעביר אליהם בצורה מסודרת את כל התיעוד הרלבנטי, שישמש אותם לדרוש את כספם בנקודת היציאה.
• תלוש השכר וההפרשות הסוציאליות בשירות הציבורי נקבעים בדרך כלל על סמך הסכמים קיבוציים, שהחוסך הפרטי מהשורה, לא תמיד מודע לתוכנם. הוא נקלט לתוך הסכם עבודה קיים, שעליו אין לו אמירה ועמדה כמו בחוזה אישי. יש עובדים רבים שכלל לא מודעים לכספים שנחסכו עבורם ועל ידי מי הם מנוהלים. הדוחות שמתקבלים ממנהלי התיקים וקרנות הפנסיה, מורכבים, לא קריאים ולא מובנים להדיוטות, שמעדיפים לדלג הלאה לשורת הנטו.
• בן משפחה שצבר נכסים ועקר לחו"ל למשך שנים רבות והמשפחה הקרובה לא יודעת דבר על נכסיו הצבורים, בחייו ולאחר מותו, כי לא רשם צוואה ולא שיתף אותם בהתנהלותו.
• לבתי השקעות וקרנות פנסיה אין אינטרס להתאמץ ולחפש את החוסכים. הכסף יושב אצלם ועליו גובים דמי ניהול. יותר מכך הם מעלים גם את דמי הניהול לרמה המכסימלית. אין מי שיפקח על חשבון אבוד שבעליו לא דורש הסברים לגבייה המוגזמת.

מה עושים? על מי מוטלת האחריות לפנסיה שלך?

הואיל והמדינה יזמה את הרפורמות המפריטות את ניהול הכסף של הציבור והיא זו שאמורה לפקח על הגופים הפרטיים הפועלים מכוח היתר של המדינה, טבעי הדבר, שנתבע ממנה לפעול לאיתור והשבה של הכספים שלנו, שהוגדרו רדומים ואבודים, גם אם אנו כציבור תרמנו את חלקנו לתופעה.

כפי שנהוג במקומותינו, השיטה הטובה ביותר היא לעורר את השיח והרעש הציבורי לעצם קיומה של התופעה ומימדיה המבהילים. הרעש והעלאת המודעות לסוגיה יתבצעו בסיוע אמצעי התקשורת שיעוטו על הסיפור האטרקטיבי.

עמותות ומועצות ציבוריות שפועלות למען טובת הצרכן יגישו עתירות ותביעות כדי לקבל את הסעד הראוי ממערכות המשפט. כך עשתה המועצה הישראלית לצרכנות, שהגישה לאחרונה בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד חברות הביטוח המובילות , מגדל מנורה כלל והפניקס, בטענה שלא פעלו כמתחייב מחובת הנאמנות שלהם כלפי הלקוח לאתר את החוסכים וליידע אותם בדבר הכספים השייכים להם וממתינים לדרישה.

נבחרי העם היושבים בכנסת, לא ישארו אדישים לנוכח חשיפתה של התופעה. הם יעלו שאילתות, יבקשו לשנות חוקים, ינסחו הצעות חוק אד הוק, ידרשו לקבל תשובות מהמפקח על שוק הביטוח וההון במשרד האוצר שזהו תחום אחריותו הישיר ובכך, יתרמו את חלקם לדינמיקה המתרחשת.

בחודש אפריל 2003 פורסמו הנחיותיו של המפקח על הביטוח בעניין איתור מוטבים וטיפול בנכסים ללא דורש בפוליסות ביטוח. בעקבות ההנחיות, חברות הביטוח פתחו חלון באתרי האינטרנט שלהם ובו פרסמו את מספרי תעודות הזהות של בעלי פוליסות ויורשיהם שטרם ביקשו את כספם.

עוד נקבע אז באותן הנחיות, שאם הזכאים לא יאותרו, הכספים שנצברו יועברו לניהול האפוטרופוס הכללי למשך 15 שנים. אם גם במהלך תקופה זו הכסף לא יידרש הוא יועבר לחזקת המדינה.

לפי הדיווחים, היוזמה של המפקח וחברות הביטוח לא רשמה הצלחה מרשימה. יותר מדי קשיים וסרבול נקשרו לה. לחברות הביטוח לא היה תמריץ חזק לאתר את הזכאים. הם בכל מקרה גבו את דמי הניהול והעשירו את קופתם.

בשנת 2009 המפקח הוציא הנחיות יותר מחמירות שיש בהן להבנתו לגרום לחברות הביטוח להשקיע יותר מאמצים באיתור הזכאים, שלא דרשו את כספם מסיבות שונות. הפעם נקבע שאם הזכאי לא יוצר קשר עם חברת הביטוח במשך 6 חודשים, דמי הניהול יופחתו לשיעור של 0.1% לשנה במקום 0.25% ויותר. חלפו עוד 3 שנים והמפקח מתעורר שוב לפעול לטובת השבת הכספים האבודים.

לפי התוכנית המתגבשת שאמורה להיכנס לתוקף בשנה הבאה, בחשבון פנסיוני שלא יתבצעו בו פעולות במשך חמש עד עשר שנים, הוא יוגדר כחשבון רדום ודמי הניהול שלו ירדו לרמת מינימום של 0.2%.  באוצר מקווים שזה מה שיגרום לחברות הביטוח להשקיע יותר באיתור הזכאים כדי לגבות מהם דמי ניהול גבוהים יותר. הכסף יענה את הכול, גם בנסיבות אלו.

לפי המתפרסם בכלי התקשורת, יש חברות ביטוח שמעסיקות חוקרים פרטיים כדי לאתר את הזכאים שלא דרשו את כספם במשך שנים וזאת כדי להציע להם תוכנית חיסכון שמשתלמת לשני הצדדים.

ביום ה-18 לינואר 2012 התכנסה ועדת השרים לענייני חקיקה לדיון בהצעת החוק של ח"כ מאיר שטרית, אותה העלה בהיותו שר האוצר. לפי ההצעה, המוסדות הפיננסים יחויבו לדווח על כספים אבודים שנמצאים ברשותם.

לטעמו של שטרית, כעולה מעיון באתר הבית שלו כחבר כנסת "הגיע הזמן לעגן את הנושא בחקיקה ולמנוע הנאה מסחרית של המוסדות בכספים האבודים", להערכתו מדובר ב-20 מיליארד שקל ששייכים לכלל אזרחי ישראל ושוכבים ללא דורש.

לטענת שטרית, על אף מאמצי משרד האוצר והאגף לשוק ההון, המוסדות הפיננסיים לא מתאמצים לאתר את הזכאים ויורשיהם ולפי החשד עושים שימוש בכספים שנשכחו למטרות מסחריות. זו הסיבה להבנתו המצדיקה עיגון בחקיקה נוקשה.

איך מאתרים כספי פנסיה שאבדו?

כאשר הרגולטור מגמגם או לא עושה את עבודתו לשביעות הרצון, המגזר הפרטי נשאב לוואקום שנוצר, מציע פתרונות זמינים ויקרים וגוזר את הקופון בגלל אזלת יד ועצלנות של המדינה.

בזמנו דובר על הקמת מאגר אינטרנטי ביוזמת הממונה על שוק ההון והביטוח, שיכיל את כל מספרי הזהות של החוסכים שלא דרשו את כספם. אילו הוקם מאגר שכזה, כל אזרח היה גולש אליו כדי לברר את זכויותיו.

זה לא קרה. במקום זאת צמחו חברות שמציעות למצוא את הכסף האבוד תמורת 15-20 אחוז מהסכום שיימצא. התמורה תגבה רק אם הכסף יאותר. לציבור זה כדאי. הוא לא מבין את הדוחות ומוכן לשלם את העמלה הנדרשת.

חיפוש מהיר בגוגל של ביטויים כמו: "כספים אבודים", "פנסיה אבודה" מובילה לרשימת תוצאות של חברות שהוקמו במיוחד לאיתור הכספים, לצד יועצים לרגע, שהפכו למומחים באיתור כספים. למה לא בעצם. אם המדינה לא עושה את חובתה לאזרחיה, היוזמה הפרטית פורחת.

לפי העולה מעיון באתרי החברות ניתן לפעול באופן עצמאי ואף לחסוך את העמלה למי שיש סבלנות ויכולת. מתקשרים אל המוסד לביטוח הלאומי. מוסרים את מספר הזהות. מבקשים לאתר את המעסיקים לשעבר, ששילמו לפי החוק ביטוח לאומי.

מקבלים רשימה של המעסיקים. מתקשרים אליהם ומבררים מי הגופים שמנהלים את כספי הפנסיה של העובדים. משם פונים בכתב או בטלפון ומבקשים לאתר את הכספים המנוהלים לפי מספר זהות.

כיצד נשמור על כספי הפנסיה שלנו?

חשוב להקפיד ולשמור את הדוחות הרבעוניים והשנתיים המתקבלים מהמוסדות הפיננסיים המנהלים את הכספים שלנו. לוודא כל פעם מחדש שהפרטים האישיים מדויקים ומעודכנים. לתייק את הדוחות למשך מספר שנים. במידה ושונתה הכתובת חובה לעדכן את מנהלי התיקים.

במקרה של פוליסות ביטוח חיים, כדאי לבדוק תמיד עם קבלת הדוחות שפרטי המוטבים נכונים ולא חלו בהם שיבושים.

מומלץ מאד לתייק את כל התיעוד הנוגע לניהול כספי הפנסיה, תוכניות חיסכון ופוליסות ביטוח בצורה מסודרת ועקבית ולהודיע על כך לבני המשפחה. במקרה של מוות פתאומי, ידעו בני המשפחה לדרוש את הזכויות שלהם כיורשים מוטבים.

קריאה נוספת בנושא:

• זכויות העובדים לאחר פרישה לגמלאות
• כל מה שחשוב לדעת על צוואה
• חשבון בנק מוגבל – איך למה ומתי?
• מדריך להגשת תביעה ייצוגית
• מינוי אפוטרופוס – אימתי?

גביית מסים היא המקור העיקרי למימון פעילות ממשלה למען אזרחיה. ככה זה בכל מדינה מתוקנת בעולם. הקלקולים מתחילים כאשר הציבור לא מקבל תמורה לכסף שנלקח ממנו בחסות החוק. תחושת התסכול מואצת לנוכח חלוקת כספי הציבור לפי מפתח של הסכמים קואליציוניים וסדרי עדיפות שלא משרתים את האינטרסים של האזרח הנאנק תחת עול גביית המסים. התסכול והזעם נאגרים במשך שנים עד להתפרצותם ההמונית בחוצות העיר, או במילים אחרות – מחאה חברתית.

במדינות סקנדינביה לא יוצאים להפגין ברחובות על אותו רקע שיצאו אצלנו בקיץ האחרון.  המס השולי הנגבה במדינות אלו אינו נמוך. הוא דומה לשלנו ולעיתים גבוה יותר. שם מקבלים תמורה על אגרת המיסים. החינוך חינם. סל הבריאות עשיר בתרופות. מובטלים מקבלים קצבאות. רשימה ארוכה של הוצאות פרטיות מוכרות לצורכי מס כמו: עוזרת בית, מטפלת, ביטוח, משכנתאות ועוד.

ואצלנו? חינוך חינם ממומן על ידי ההורים. ההוצאה על גני ילדים לוקחת חצי משכורת של הורה מהמעמד הבינוני. כדי שיכירו לנו בהוצאות מטפלת על הילדים צריך לפנות לבית המשפט העליון, שנותן לנו את הסעד המבוקש במקום הממשלה. מאות אלפי משפחות מדדות על קו העוני. העשירון האמצעי עובד כל חייו הבוגרים ולא מגיע לכדי קניית דירה פרטית משלו לקראת גיל העמידה.

מחירי המוצרים הבסיסיים לא מפסיקים לעלות. השכר לא מתעדכן בהתאמה. החודש נגמר ביתרת חובה שנושאת ריבית רצחנית המעשירה את הבנקים.

רשימת חשבונות הבנק המוגבלים מתארכת. פערי השכר בין העשירון העליון לבינוני מבהילים. עד מתי? כמה עוד אפשר לסבול?

התשובה האולטימטיבית של ראש הממשלה לזעקה הציבורית, היא מינוי ועדה מקצועית בראשות פרופסור לכלכלה, שיושבת על המדוכה ומגישה המלצות. אפילו יישום חלקי של ההמלצות אין בו לספק את המענה למצוקות האמיתיות. יש לזה אותו אפקט כמו להורדה של 10 אגורות במחיר הדלק. מהלך ציני, ילדותי ולא מקצועי שמבזה את הציבור, את שר האוצר שהצהיר על מחיר אחר וכמובן גם את ראש הממשלה.

העיקר שיש תקציבים למימון אימונים על מודלים לקראת התקיפה באיראן. עוד אובססיה מבית היוצר של משפחת נתניהו, שגוררת גם עליה במחירי הדלקים והחשמל בעקבות הסנקציות הבינלאומיות על יצואנית הנפט האיראנית.

לציבור נמאס. הוא רוצה תשובות לאופן השימוש בכסף שלו.  בתקציב המדינה לא חסר כסף. הבעיה מתחילה ונגמרת בחלוקת משאבים לא חכמה, אינטרסנטית וסקטוריאלית. תקציב המדינה הוא לא הכתובת הבלעדית לבוא אליה בטענות. זה הכסף הגלוי מעל השולחן.

יש הון שחור במיליארדי שקלים מתחת לשולחן, שאמור להגיע לממשלה ומוסדותיה. הוא לא מגיע, בגלל אזלת יד נמשכת לאורך שנים של רשות המיסים ומערכות הגבייה, שיודעות לזהות היטב את הגורמים המחוללים את ההון השחור אך לא מצליחים למגר אותם. אילו הצליחו, קופת המדינה הייתה מתעשרת במיליארדים רבים, שאולי היו מופנים לחיסול כיסי מצוקה ועוני ושיפור תשתיות בכל התחומים הצמאים לתמיכה ועידוד.

גם אם זה יקרה בעוד שנות דור, תמיד יקנן הספק אצל הדור הבא ברצינות הממשלה הנבחרת וביכולתה להתעלות מעל חטאי קודמותיה, לטובת ניהול צודק ושוויוני של הכסף שלנו.

אף אחד לא יודע לקבוע מהו שיעורו המדויק של ההון השחור בישראל. כשלא יודעים נסחפים להערכות ושליפת נתונים חסרי בסיס. ההערכות נעות מ 20 מיליארד ועד 200 מיליארד ש"ח הון שחור בישראל. גם מדינות העולם הסובלות מאותו מפגע כלכלי, אינן יודעות לקבוע במדויק את שיעורו של ההון השחור ולכן נאחזים במשתנה הקבוע של אחוז מהתמ"ג (תוצר מקומי גולמי).

מה שכן יודעים כולם, זה  להצביע על מקורות ההון השחור וכיצד הוא נוצר. זו מלאכה פשוטה יחסית לעומת היכולת המבצעית להתלבש על התופעה ולצמצם את היקפה. אף אחד לא מדבר על חיסולה. זה ברור לרשויות שהיומרה לחסלה דומה לזו של המבקשים לחסל את ענף הזנות.

כמאמר הקלישאה, הכול מתחיל ונגמר בחינוך. כך גם בסוגיית ההון השחור. אם מורה פרטי גובה תשלום במזומן ולא מנפק חשבונית מס, התלמיד מפנים מגיל צעיר את המשמעות של העלמת המס וכך הוא ינהג בעתיד כאשר יתבקש לנפק חשבונית בגין תשלום שקיבל.  אם האבא של אותו תלמיד הזמין חשמלאי להחליף את הפקק שנשרף בארון החשמל ורואה את אביו משלם במזומן ולא מקבל חשבונית מהחשמלאי, הוא מבין שהמורה לא לבד כולם נוהגים כך וזו דרך חיים שכדאי לאמץ.  העלמת המס מתכתבת חזק עם אורח חיינו.

הזמנו מונית לאירוע משפחתי. הנהג שאל: "עם מונה או בלי". ביקשנו לדעת כמה יעלה בכל אחת מהאופציות. התברר שבלי מונה יהיה יותר זול בכמה שקלים. השתכנענו. "בלי מונה". המדינה הפסידה מהנסיעה שלנו. הקומבינה בין הנוסע לנהג גורמת להעלמות מס שיטתיות. עבירות מס פוגעות בכולנו!

נזקקנו לניתוח דחוף. הקפיצה לראש התור עולה כסף. גייסנו את הסכום הנדרש. הרופא התפנה למעננו כאשר הבין שהמעטפה עם המזומנים בדרך אליו. הניתוח בוצע. לתיק הרפואי לא צורפה חשבונית מס.

לאחר מסע חיפושים מתיש מצאנו דירה להשכיר. המחיר הנדרש היה גבוה מכפי יכולתנו ותקציבנו. בעל הדירה הסכים להוריד 15 אחוז מהמחיר שנקב בתנאי שבמסגרת חוזה השכירות הרשמי ירשם סכום נמוך מזה המקורי והיתרה תשולם על ידנו במזומן. הסכמנו למרות שידענו שבעל הדירה יצהיר על הכנסה נמוכה מזו שקיבל בפועל. אנו שותפים לקומבינה האסורה אבל מה לא עושים בצוק העיתים כדי להרוויח עוד כמה שקלים. וכמו תמיד, גם הפעם אנו לא לבד.

לא שכחנו את ההון השחור שנוצר מפעילות עבריינית. זונות לא מוציאות חשבונית וגם לא בעלי מכון הליווי המשדלים לזנות. גורמי פשיעה לא מנהלים ספרים עבור דמי החסות שגבו מבעלי עסקים בטריטוריה שכבשו בכוח ובאלימות. הסחר בנשים מתנהל במחתרת והכנסותיו לא מדווחות. הברחות במכס פוגעות ביכולת גביית המיסים. בתי הקזינו לא סופרים את רשויות המס. מעסיקים משלמים לעובדים מתחת לשולחן ולא מדווחים לרשויות על העסקתם.

תקצר היריעה מלהכיל את כל השותפים ליצירת ההון השחור בישראל. הם מוכרים לרשויות האכיפה שלא מסוגלות לפרק אותם כפי שמטפלים במטען צד. השותפים להעלמת המס הם אזרחים מהשורה. לא צריך להיות עבריין כבד כדי להיכנס לרשימה.

אם נקרית בדרכו של אזרח ההזדמנות להעלים מס הוא לא יצלול לסבך הדילמות המוסריות. הוא כבר משוכנע מתוך ידיעה מוכחת שלא כולם משלמים מס אמת. שיש הרבה מאד שמעלימים ומבריחים נכסים למדינות הידועות כמקלטי מס. האזרח הלא מתלבט אומר לעצמו: " למה לי להיות פראייר. מהכסף שאני משלם נהנים גם הגנבים והמעלימים הרבים. מתאים לי להיות כמוהם. שאחרים ישלמו גם בשבילי".

עם כזו תשתית מדאיגה, נאלצות הרשויות הרלבנטיות להתמודד לאורך שנים וללא הצלחה. רשות המיסים היא הגורם הממלכתי האמון על גביית המס, על איתור המעלימים, חקירתם, הבאתם לדין וחילוט נכסים שיש בהם לפצות על ההעלמות השיטתיות במשך שנים.

גם הפעם אין שוויון ביחסי הכוחות בין גורמי האכיפה לעבריינים הקלים והכבדים. מעט מאד חוקרים וגובים לעומת זרם בלתי פוסק של מעלימים במזיד תוך שכלול שיטות ההעלמה. מחסור כרוני בכוח אדם ותקציבים לא מספיקים לביעור התופעה.

גם אם היו תקציבים בלתי מוגבלים, ספק רב אם רבים היו צובאים על דלתות רשות המסים כדי להתקבל לשורותיה. למה שזה יקרה. איזו דוגמה אישית וציבורית מחכה להם. איזה מודל לחיקוי יבקשו לאמץ שם. מינויים פוליטיים לא מוצלחים במיוחד. ראש רשות שמורשע בעבירות שוחד ונידון לתקופת מאסר בפועל. פקידים בכירים החשודים ביצירת שומות נמוכות לאנשי עסקים תמורת טובות הנאה והבטחות למשרות נחשקות בעתיד הקרוב.

חושפי שחיתויות שלא זוכים להגנה ראויה ונזרקים לרחובות. שר אוצר שמתנגד למינוי של מנהל רשות חדש שאושר על ידי ועדת איתור, שאת החלטתה התחייב השר לקבל. התוצאה לא נראית לו ואותו שר אוצר פוליטי מבקש למנות מועמד אחר. הנבחר לא מוותר ועותר לבג"צ. השר מתעקש ומתבצר בעמדתו. בית המשפט מכריע לטובת העותר. לבסוף מגיעים לפשרה שרק בעוד שנה יאושר המינוי של הנבחר הדחוי.

כל הסאגה הזו מדווחת בכותרות ראשיות ומחזקת את הרושם הגרוע והביקורתי שיש לציבור על הרשות.  מי שהשלים הליכי מיון ממושכים לקבלת משרה ברשות המסים מוותר על התענוג וההערכה. אם זה מה שצפוי לו בעתיד, אם וכאשר יתמודד על תפקיד נכבד ברשות, עדיף שיברח כמה שיותר רחוק כבר עכשיו.

יותר מדי לכלוך ואבק של שחיתות נדבק לרשות המסים. זהו הרושם שנקלט בציבור. כך נקבעת רמת האמון במערכת. למה שהציבור יתלהב לשתף פעולה עם קמפיינים תקשורתיים המעודדים תשלום מס. המציאות חזקה מכל פרסומת מטעם. המפרסם נכשל במילוי תפקידו לאורך שנים. בניסיון לפנות לצד הערכי והמוסרי של הציבור כמניע לתשלום מס אמת, יש מידה רבה של תמימות ואובדן דרך.

הציבור הפגוע לאורך שנים איבד את תמימותו. הגיע הזמן שלו להרים ראש ולדרוש את זכויותיו בדין ובצדק. זה הכסף שלו, שמממן את המנגנון הציבורי הפוליטי, המנופח והמסואב. מנגנון שאינו מסוגל להתמודד עם תופעת ההון השחור,  שאילו עשה כן, קרוב לוודאי שהיה משפר מאד את היכולת התקציבית לממן פרויקטים שהוזנחו לטובת האזרח. אם ההערכות נכונות, מדובר במאות מיליארדי שקלים הממתינים למנהל כספים מוכשר שידע היכן להשקיע כדי להשיא רווחים לבעליו.

אם להודות על האמת, קשה להאמין שתוספת תקציב, כתוצאה מחשיפת ההון השחור והלבנתו היו גורמים לשינוי בסדרי העדיפויות של ממשלה, שאינה קשובה ממש לזעקות הציבור אלא רק עושה רושם של מקשיבה ומייצרת אמפתיה מזויפת, בעיקר לקראת יום הבוחר.

אסור לציבור לוותר לאף ממשלה. המומנטום שהחל בקיץ האחרון חייב להימשך לאורך שנים עד למועד הבחירות. ממשלה שלא תדע לעשות שימוש נכון עם הכסף שלנו ולטובתנו, תוחלף ללא רחמים והתחשבות.

בהפגנות הבאות כדאי מאד להרים גבוה את השלט הדורש מהממשלה, להילחם מלחמת חורמה בהון השחור. להקצות כל משאב אפשרי אם לא למיגורו לפחות לצמצומו. כסף גדול ושחור ממתין לגאולתו לטובת הציבור. זה אפשרי לביצוע.

אם נצליח לדוג ברשת המס עוד כמה מגזרים שלא מוכרים ולא רשומים במערכת, נזכה בתוספת החסרה למימון צרכים בוערים ובסיסיים מבלי להתבזות במתן הנחה של 5 אגורות למחיר הדלק, רק כדי להשתיק אותנו. לא עוד.

מאמר דעה: משוא פנים בבית המשפט

קיראו עוד בנושא: הלבנת הון

השופטים מורמים מעם רק באולם בית המשפט. שם הכיסא שלהם מוגבה מעל בעלי הדין המופיעים בפניהם. מחוץ לאולם, השופטים הם כאחד האדם על חולשותיו, יתרונותיו ואורחותיו. לאור עיסוקם בדיני נפשות וממונות מצופה מהם ובצדק, להכריע בדין, על סמך ראיות קבילות וללא משוא פנים.

פסק הדין יכול להשתנות, להתקבל או להידחות בערעור בפני ערכאה עליונה. כל עוד שהטיפול בפסק דינם הוא לפי מבחן הראיות והפרוצדורה הנהוגה, אין על מה להלין. אבל, אם ניתן פסק דין על ידי שופט שיש לו קרבה משפחתית וחברית לבעלי הדין, זה כבר סיפור אחר. אסור לשופט להגיע למצב שהוא דן בתיקים של מקורבים, בני משפחה ושותפים לשעבר.

כללי האתיקה של שופטים למען משפט צדק!

כללי האתיקה השיפוטית שפורסמו בשנת 1993 על ידי נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, קבעו: "שופט לא יישב בדין במשפט בו קירבה משפחתית או חברתית לבעל דין, לפרקליט המופיע בתיק או לעד מרכזי, או טיפול קודם בעניין נשוא הדיון לפני מינויו כשופט, עלולים ליצור מראית של חשש למשוא פנים".

החשש למראית עין ומפני משוא פנים מהלך אימים ומשתק התנהלות של שופטים בכל הערכאות. כך צריך להיות במישור העקרוני והערכי. עד כמה השופטים מסוגלים לחיות בשלום עם כללי האתיקה ולהמשיך להיות שופטים פעילים ומתפקדים ללא הפרה של הכללים המחייבים, העלולים להקים עילה לפסילתם, זה עניין אחר ולא פשוט.

כדי ששופט לא יהיה נגוע באבק של חשש למשוא פנים בגין קרבה משפחתית, חברית ומקצועית, עליו לנהל את מסלול חייו בתוך בועה, כעובר ברחם אמו. אין דבר כזה. אף אחד מאיתנו לא מעוניין ששופט בועתי ינהל לנו את החיים ויקבע בשבילנו אם אנו זכאים או אשמים בדין.

המזג השיפוטי והיכולת לשפוט משפט צדק נטול פניות ואינטרסים פסולים, נרכשים על ציר של חיים תוססים וטעונים בתוכן חינוכי, אקדמי, חברתי, משפחתי ומקצועי. התוכן הנרכש, יוצר את התשתית לתפיסת עולמו החברתית, הפוליטית והכלכלית של כל שופט, שתורמת את חלקה היחסי לפסיקותיו.

עד הישיבה על כס השיפוט צועד השופט במשך שנים על מסלול חיים אישי ומקצועי. אורך המסלול משתנה בהתאם לנסיבות האישיות והסביבתיות. למרבית השופטים מסלול דומה. הם מתחילים כפרקליטים בשירות המדינה, או בשוק הפרטי, צוברים ניסיון, מציגים מועמדות, אוספים המלצות ומי שמתאים נבחר לערכאה הראשונה או השנייה. המעטים שבהם מתקדמים כעבור שנים רבות עד לעליון. בודדים מגיעים ישירות מהאקדמיה לעמדת היועץ המשפטי לממשלה ומשם נפתחת דרכם לבית המשפט העליון.

קשרים אישיים ועסקיים של שופטים

בעקבות הביקורת הציבורית שהוטחה כנגד הרקע ההומוגני של שופטי בית המשפט עליון שמרביתם מגיעים מתוך המערכת השיפוטית הממסדית, הועלתה דרישה לפני מספר שנים לפתוח את השורות לעורכי דין פרטיים, שלא כיהנו כשופטים בערכאות נמוכות אך הופיעו בפניהן במשך שנים ולימדו סנגוריה על נאשמים רבים.

עורכי הדין הפרטיים, יורם דנציגר וחנן מלצר נענו בשלב זה לאתגר הרם והתמנו כשופטים בבית המשפט העליון. למען הגילוי הנאות וההתמודדות המקצועית והעניינית עם החשש מפני משוא פנים, על השופטים לדווח להנהלת בתי המשפט על הקשרים החברתיים, האישיים, המשפחתיים והמקצועיים שצברו. הדיווח נועד למנוע מהשופט להיות משובץ בתיקים בהם יש לו זיקה העלולה להתפרש על ידי הציבור כבעלת השפעה שלילית על טיב ההכרעה בדין, בהיותה נגועה במשוא פנים.

בסוגיה זו עסק השופט בדימוס, אליעזר גולדברג, בתוקף תפקידו כנציב תלונות הציבור על שופטים. בהחלטת הנציב שהתפרסה לאחרונה בעיתונים "הארץ" ו–News1 נחשף הציבור לרשת קשרים מסועפת בין שופטי העליון לבין גורמים משפחתיים, עסקיים ומקצועיים. הקשרים, כפי שפורסמו מונעים מהשופטים לדון בהווה ובעתיד בתיקים הנוגעים לאותם גורמים.

השופט יורם דנציגר מונה לעליון בשנת 2007. לפי הפרסום הוא הפקיד בידי רשם בית המשפט העליון חוברת ובה רשימה של כ 2,000 לקוחות משרדו המשגשג, עורכי דין ועוד גורמים נוספים אליהם היתה לו זיקה כזו או אחרת בהיותו עורך דין פעיל. הרשימה הוגשה כדי שדנציגר לא ישובץ בתיקים בהם מעורבים הגורמים ברשימה.  עיון ברשימה מעלה כי כ – 90 עורכי דין מנועים מלהופיע בפניו לאור הזיקה העלולה להקים את החשש למשוא פנים.

הרשימה שנחשפה היא לא רשימה סגורה וסופית. חלים בה שינויים. תוך כדי הכהונה יכולים לצוץ תיקים ספציפיים שיעלו קשרים וזיקה אסורים שימנעו מהשופט לדון בתיק. דנציגר לא לבד. להלן מדגם מייצג של קשרים נוספים המונעים מהשופטים לדון בתיקים הקשורים.  הנשיא אשר גרוניס לא מנוע כיום מדיון בתיקים. בעבר כן, אך במספר מועט של מקרים.

השופטת מרים נאור, ככל הנראה הנשיאה הבאה, מנועה מלדון בתיקים הקשורים לבנה, למאמן שלו בהתמחות ולשותפה שלו במשרד. הקשר החברי בין השופטות המכהנות עדנה ארבל ואסתר חיות לבין הנשיאה היוצאת, מנעו מהן מלדון בתיק הקשור לבעלה יחזקאל בייניש. השופטת ארבל מנועה מלדון בתיקים בהם טיפלה בתפקידה הקודם כפרקליטת המדינה.

השופט אליקים רובינשטיין מנוע מלדון בתיקים של חברים קרובים, בני משפחה שמייצגים בעתירות לעליון וכמובן,  בכל התיקים שטיפל בהיותו יועץ משפטי לממשלה. השופט סלים ג'ובראן לא יופיע בתיקים המיוצגים על ידי בנו ועוד עורכי דין שהיו פעם מתמחים שלו וכיום פעילים גם במגזר הערבי.

הרשימה של השופט חנן מלצר שגם הוא הגיע כאמור מהמגזר הפרטי קצרה מאד בהשוואה לזו של דנציגר. בפניו לא יופיעו חבריו הקרובים המתמחים בנושא רשלנות רפואית, וגם כאלו שהתיקים שלו כעורך דין פרטי עברו להמשך טיפול אצל משרדים אחרים. מאליו ברור שלקוחות משרדו לא יופיעו בפניו כשופט עליון.

הרשימה של השופטים האחרים מורכבת מאותה מתכונת. מי שסוגר את הרשימה הוא השופט הטרי נועם סולברג, שלא מנוע מלדון בשום תיק.

רשת הקשרים של השופט דנציגר מעוררת את השאלות הבלתי נמנעות, מבלי לפגוע בכבודו ובכבודם של השופטים: " עם כזו רשימה ענקית של הימנעויות למה אושר המינוי שלו לעליון".  מה הטעם למנות שופט שלא יכול לדון בכל כך הרבה תיקים מחשש למשוא פנים, שגם אם ידע להפריד בין הקשר האישי לבין הראיות הקבילות, הציבור לא ינקה אותו מהחשש למשוא פנים. הנראות והטהרנות חשובים יותר.

האם יתכן שהמינוי של דנציגר אושר בוועדה למינוי שופטים כעלה תאנה שנועד להרגיע את הציבור הזועם והביקורתי על ההרכב השמרני והממסדי של בית המשפט העליון. האם לא עדיף למנות רק שופטים כמו נועם סולברג, שלא יצא לו מהסיבות השמורות עמו לפתח קשרים חברתיים ועסקיים עם אחרים כדוגמת עמיתיו. אין תשובה חד משמעית וגם לא יכולה להיות לסוג כזה של סוגיות עקרוניות, ערכיות ופרקטיות.

לא נותר לנו כאזרחים, אלא להאמין לשופטים שהם לא מסתירים מאיתנו קשרים אסורים, עליהם לא דיווחו לפני כניסתם לתפקיד. ללא האמון בשופטים ובמערכת השפיטה בכלל ניגרר לאנרכיה משתוללת ללא יכולת לרסנה. שופטים, כמו בעלי תפקידים אחרים, לא יכולים לנתק עצמם מהעולם הסובב. יש להם חיים משלהם וטוב שכך. המחוקק הפקיד בידם את הסמכות להכריע בגורלנו. מי לשבט ומי לחסד. מי אשם ומי זכאי.

במידה ושופט יסתיר במודע את הקשרים שלו עם בעלי דין שלפניו והעובדה תיחשף על ידי אחרים, חובה על המערכת לחקור לעומק את טיב הקשר האסור והשפעתו המהותית על הכרעת הדין. אם יתברר שכן הייתה השפעה פסולה, יש להרחיק את השופט מכהונתו ובכך ליצור הרתעה כלפי שופטים אחרים שמתכוונים לנהוג בצורה דומה.

כל זה טוב ויפה במישור הפרוצדוראלי. מה קורה עם השפעה של הפרסומים בכלי התקשורת על תיק שנדון בפני שופט. עד כמה הוא יכול לנתק עצמו מהרוח הגבית שהתקשורת מייצרת בשם הציבור הכללי כדי להרשיע, עובד ציבור שאנס, שנישק חיילת בזמן מלחמה ועוד ועוד תיקים. השופט קורא עיתונים וחשוף לכלי התקשורת בדיוק כמו כל אזרח אחר ואפילו מושפע מהם במידה מסוימת.

לא ניתן להצביע על השפעה ספציפית ולכמת אותה. זה היה יכול להיות אפשרי רק אם שופט מסוים בערוב ימיו, או לפני כן היה "משתגע" ובא חשבון עם המערכת ועם עצמו ומתוודה על תיק מסוים שמאד הציק לו וקובע חד משמעית, שהפרסומים השפיעו עליו  וגרמו לו להחמיר מאד בגזר דינו של הנאשם שנשלח לרצות את העונש המכסימלי ולא שנה פחות.

הדוברים הרשמיים של מערכת בתי המשפט ישחררו דרך קבע את אותה תגובה שיש בה להגן על האינטגריטי של השופט, שיודע להפריד הפרדה מוחלטת בין הראיות הקבילות המונחות בפניו לבין הרעש הציבורי שחודר מבעד לחלון לשכתו הקורא לו להזדהות עם רחשי הציבור. לא ממש.

המציאות מלמדת שהודעות הדוברים לא מתקבלות ברצינות בקרב יודעי דבר והציבור בכללו.  הדעה הרווחת היא שהשופטים מושפעים מהדיווחים בתקשורת אודות תיקים המתנהלים בפניהם. זו הסיבה שכל נאשם בעל אמצעים שוכר את שירותיו של איש יחסי ציבור או יועץ תקשורתי המכנה עצמו מנהל משברים, לצד עורך דין מקצועי שאמור לנהל את המשפט.

יש עורכי דין שמתפקדים בעיקר כדוברים של חשודים ונאשמים. והם יודעים היטב למה עושים זאת. בית המשפט גולש לכיכר העיר. זו ההצגה הכי טובה המסוקרת על ידי כל אמצעי התקשורת אליה נחשפים כאמור השופטים הדנים באותו תיק.

אם זו תמונת המצב, האם החשיפה הבלתי נמנעת לפרסומים, לא יוצרת חשש למשוא פנים אצל השופטים? כנראה שכן, למרות שלא ניתן לבסס את ההנחה בראיות ישירות ומוצקות, אלא אם כן יספק לנו אותן אחד השופטים באחד הערוצים האפשריים: הדלפה, ראיון פרישה, כתיבת ביוגרפיה ואפילו בתוך פסק הדין. קשה להאמין אך הכול אפשרי.

מכל מקום ולסיכום הסוגיה המורכבת, אנו סבורים שיש לאפשר לשופט להחליט באופן עצמאי ובכפוף להנחיות, לכללים, למוסר ולמצפון האישי, כיצד לנהוג בכל מקרה לגופו, בו מועלה חשש מפני משוא פנים שיש בו להשפיע לרעה על יכולתו לפסוק דין צדק. ובדיוק בעניין זה, מן הראוי לצטט את פסק דינם של השופטים בעתירה שהגיש יואב יצחק – בג"ץ 1622/00 יואב יצחק ואח' נ' הנשיא אהרון ברק ואח'.

במסגרת העתירה ביקש העותר לפסול את השופט תאודור אור מלדון בערעור שהגיש המנוח אליהו הורוביץ על פסיקת בית המשפט המחוזי בתיק שכונה "פרשת פרומדיקו".

הבקשה לפסילה נומקה בטענה לקשרים חברתיים בין עורך הדין פנחס רובין שייצג את הורוביץ בערכאה הראשונה. ועל כל פסק בית המשפט: יחסי חברותו של השופט עם פרקליט המופיע לפניו, אינם יוצרים פסלות אינהרנטית. …השופטים יודעים ואמונים להבחין בין עשייתם על כס המשפט לבין חייהם הפרטיים…תיתכנה נסיבות בהן ייטיב השופט לעשות אם ימשוך ידיו ממשפט כזה…. ולסיכום פסק הדין נקבע: " השאלה אם לישב במשפט כזה, או להימנע מכך, נתונה בראש ובראשונה להכרעתו האישית של השופט, שאם לא יוכח אחרת, תוכל לרוב להתקבל כהכרעה מקצועית ומצפונית שאין עילה להתערב בה".

עם כל הצניעות, אנו מסכימים ומקווים שבית המשפט לא טועה בקביעותיו. כי אם לא נאמין במערכת המשפט, אפשר לכבות את האור ולעזוב.

המאמר נכתב ע"י: אורי שטרית
ייעוץ וליווי משפטי: עורך דין סער גרשוני

נוהל חדש במשרד התחבורה קובע כי ברישיון הרכב יופיעו פרטים לגבי עברו התעבורתי של כל אחד מהרכבים שעולים על כבישי ישראל. מדוע חברות הביטוח וסוחרי הרכב כל כך מתנגדים לחוק, שנועד להגן על אזרחי ישראל?

אם החלטת שהגיע הזמן לרכוש רכב פרטי עומדות בפנייך מספר אפשרויות רכישה בהתאם לתקציב העומד לרשותך: לרכוש רכב חדש ישירות מהיבואן, רכב משומש מאדם פרטי, מסוחר מכוניות, מחברת ליסינג והשכרה ואפילו רכבים שעוקלו על ידי כונס נכסים במסגרת הליכי פשיטת רגל והוצעו למכירה במכרז פומבי.

על פניו, הדרך הבטוחה והיקרה ביותר לרכוש רכב היא ישירות מהיבואן. אתה מגיע לאולם התצוגה, מתרשם, עושה נסיעת מבחן, מחליט שזו הבחירה הטובה ביותר משלם ועולה על הכביש שמח וטוב לב, לא לפני שקרעת בהתלהבות את הניילונים מעל המושבים המרופדים. אתה יד ראשונה. אין לך מה לבדוק בעלויות קודמות, פרטי או השכרה וליסינג. הרכב נקי מתאונות אך לא מפגמי יצור.

גם אם היבואן יבטיח לך אפס תקלות במכונית שרכשת אל תאמין. זו הבטחה ללא כיסוי. ניסיון העבר וההווה מלמד על תקלות קריטיות שמתגלות רק במהלך נסיעה ולא על פס הייצור. אם מדובר בתופעה רחבה, כל המכוניות בהם התגלתה התקלה נקראות לטיפול חוזר-Re call. זה מעצבן ומיותר להכניס מכונית למוסך חודשים מספר לאחר שעלתה לראשונה על הכביש. זה מותיר רושם וטעם רע במיוחד שגורם לך לא לרכוש יותר את המכונית הפגומה.

נותר לך להתנחם בעובדה שיש לך אחריות ואינך נושא בהוצאות הטיפול הנדרש. פרסום התקלה בכלי התקשורת וקריאה פומבית למחזיקי אותו רכב להגיע למוסכים המורשים לתיקונה, פוגעת במוניטין של הרכב, נצרבת בזיכרון של הרוכש הפוטנציאלי ומקשה על מכירתו במחיר המחירון המומלץ. הכתם התדמיתי שנדבק קשה להסרה.

למרות הכל, אפשר להתמודד עם הנזק הכספי ששיעורו סביר בנסיבות אלו. לעומת זאת, אם רכשת רכב משומש – יד שניה או יותר, מאדם פרטי או מסוחר מכוניות, אין לך מידע אמין ומדויק על ההיסטוריה התעבורתית שלו, אתה עלול להיקלע לצרות צרורות ולהפסד כספי משמעותי, אם יתברר שהרכב היה מעורב בתאונת דרכים שהכניסה אותו להגדרה של אובדן גמור – טוטאל לוס ובכל זאת הוא עלה כמו חדש לכביש.

נניח שמצאת במודעות הפרסום רכב שמתאים לך לקנייה. קבעת פגישה עם המוכר, שיכול להיות השכן ממול או סוחר מכוניות. "זו הכלה" יצהיר המוכר. אתה תתרשם, תקיף את הרכב סביב, תיכנס פנימה, תעיף מבט, תעשה אפילו נסיעת מבחן ו"הכלה" תמצא חן בעיניך. לפני סגירת העסקה תבקש את רישיון הרכב ותבדוק התאמה ונכונות הפרטים הרשומים על הרשיון לאלו המוטבעים על הרכב.

אם הרכב המוצע למכירה היה בעבר בבעלות חברת ליסינג, משרד ממשלתי או חברת השכרה המידע יופיע ברישיון וגם ישפיע על מחירו כנהוג.

המידע החשוב ביותר עבור רוכש הרכב הפוטנציאלי הנוגע לתאונות ולנזקים שעבר הרכב לא רשום עדיין ברישיון הרכב. לרוכש אין את המידע החיוני הזה ואין לו כל אפשרות ודרך להשיגו. "הדרך היחידה לבדוק אם מכונית נפגעה בתאונת דרכים היא דרך קשרים וקומבינות ולכן לקוח פרטי לא יכול להגיע למידע הזה" קובע נחרצות תומר דותן, מנכ"ל חברת אוטו דיל בראיון לדה מרקר.

אתה נאלץ להשלים עם העובדה שאין לך את המידע אודות מעורבות הרכב בתאונות קשות וקלות ואתה סוגר עסקה. מבצע העברת בעלות, משלם ועוזב את מגרש המכוניות עם איחולים לבביים לדרך צלחה. לפי הסטטיסטיקה הידועה, גבוהים הסיכויים שלך להיות מעורב בתאונת דרכים עם הרכב שקנית. האיחולים של המוכר לדרך צלחה, לא יתגשמו תמיד.

מה קורה בעת מעורבות רכבך בתאונה קלה או קשה?

אם שיחק לך המזל והיית מעורב בתאונת נזק קל, עומדות בפניך שתי אפשרויות עיקריות. האחת, לוותר על הגשת תביעה לחברת הביטוח שמבטחת אותך בביטוח מקיף, להמשיך לנסוע עם הנזק החיצוני וכאשר יתאפשר לתקן על חשבונך באחד המוסכים. השנייה, להגיש תביעה לחברה המבטחת בצירוף כל הפרטים (במידה ויש) של הרכב הפוגע, נסיבות הפגיעה, מספר פוליסה וכל פרט מזהה נדרש.

חברת הביטוח תשלח שמאי להערכת הנזק. השמאי יוציא דוח שישלח לחברת הביטוח. הרכב יפונה למוסך על ידי בעליו. בגמר התיקון ואחרי כמה חודשים, חברת הביטוח תפצה (…לא תמיד…) את המבוטח בערך התיקון ובירידת ערכו עקב הנזק והתיקון.

במקרה של מעורבות בתאונה קשה שנזקה עולה על 60% מערך הרכב, יוגדר הנזק לרכב כאובדן גמור – טוטאל לוס. השמאי שהעריך את הנזק חייב לדווח בכתב למשרד הרישוי, בתוך 15 יום על שיעור הנזק שקבע בצירוף רישיון הרכב. הרישיון יבוטל על ידי משרד הרישוי ולא יחודש שוב. חברת הביטוח תמכור את הרכב לסוחר חלפים ו/או למחסן גרוטאות.

בין נזק קל לאובדן גמור, נקבעה דרגת ביניים נוספת שנקראת אובדן גמור להלכה או בקיצור אובדן להלכה. המדובר בנזק שהוערך על ידי שמאי מעל 50% מערך הרכב ונמוך מ 60%.

היתה של רופא…

חברת הביטוח מנצלת הגדרה זו לתועלתה. היא תשלם לבעל הרכב המבוטח את מלוא ערכו כאילו מדובר בנזק "טוטאל לוס" ובמקום להשליכו למגרש גרוטאות, היא תמכור אותו לסוחר מכוניות, שישפץ אותו עם חלפים לא מקוריים ולעיתים גנובים ויציג אותו לראווה במגרש המכוניות.

ללקוח שהזדמן למגרש צפויה מתקפה מתקתקה ודביקה מהסוחר, אודות הביצועים של הבונבוניירה שניצבת מולו. הסוחר לא יספר למתעניין שמקומו של הרכב במגרש גרוטאות בעקבות נזקי התאונה האחרונה. הלקוח ייפול למלכודת הדבש וישלם מחיר מחירון או מעט פחות עבור רכב שערכו שווה שליש במקרה הטוב מהמחירון המומלץ.

הרכב המשופץ והמלוקק שיצא מתוך ההגדרה המתחכמת אובדן גמור להלכה, עבר למגרש מכוניות ונרכש על ידי אזרח תמים ואופטימי שיצא לדרכו בכבישי ישראל.  כעבור חודש ימים הרכב נקלע לתאונה וניזוק.

הבעלים הגיש כמקובל תביעה לחברת הביטוח. בדיקה במחשבי מחלקת התביעות של החברה העלתה את ההיסטוריה הקשה של הרכב שערכו הוקטן משמעותית לפי שיעור הנזק. לבעל הרכב התובע, הוצע פיצוי נמוך במיוחד על אובדן ערכו. הפיצוי הותאם לערכו הנוכחי לאחר נזקי התאונה של כמעט "טוטאל לוס". בעל הרכב הופתע ודרש הסברים. רק אז נחשפה האמת שהוסתרה ממנו במגרש המכוניות ולא נרשמה כמתחייב ברישיון הרכב.

אם הרכב לא היה מעורב בתאונה כעבור חודש ימים והבעלים היה מחליט למכור אותו כעבור שנה, בדיקה רצינית ומקצועית במכון רישוי, היתה מגלה את מה שעוללה לו התאונה הקשה, שנזקה הוסתר ממנו במתכוון ובניגוד לחוק על ידי הסוחר וחברת הביטוח.

ואז הגיע חוק

סוחר המכוניות לא זורק חשבון ל"חוק מכירת רכב משומש – זכאות למידע וגילוי נאות" משנת 2008, המחייב אותו למסור כל מידע אודות הרכב הנמכר באמצעותו. לפי הוראות החוק, נדרש הסוחר למלא בטופס מיוחד את כל פרטי הרכב הנמכר, מספר בעליו וזהותם, האם היה מעורב בתאונות ושיעור הנזק שנקבע.

אם הטופס לא ימסר לרוכש, הוא רשאי לבטל את העסקה והסוחר חשוף לתשלום קנס בסך 150 אלף שקל. סוחר כמו סוחר, יודע לעקוף את הוראות החוק. את המכונית הנמכרת הוא רושם על שם בני משפחתו ועל שם חברים קרובים, שקושרים קשר להונות ובכך מנתק עצמו, לכאורה, ממעגל התקנות המחייבות.

על חברות הביטוח והמוסכים מוטלת החובה לשמור למשך שבע שנים את כל המידע הנוגע לטיפול במכוניות המבוטחות. נניח שהם שומרים את המידע. האם המידע הזה פתוח למי שרוכש מכונית מאדם פרטי? ממש לא. מה עושים? עד כמה המצב המתסכל והלא הוגן יכול להימשך, שואלים רבים ונותרים ללא מענה במשך שנים רבות.

משרד התחבורה מחייב מסירת פרטים על מצבו של הרכב

יוזמה של משרד התחבורה, שהתפרסמה במסיבת עיתונאים בחודש נובמבר 2011 הפיחה זיק של תקווה. אז נודע, כי המשרד מתכוון לחייב את חברות הביטוח לרשום ברישיון הרכב שהועבר לטיפולם את העובדה שהוא ניזוק בשיעור אובדן גמור להלכה.

מימוש היוזמה אמור לספק את המידע לציבור באופן גלוי ושקוף אודות מצבו האמיתי של הרכב. המידע החיוני הזה יסייע בידי הרוכש לקבל החלטה מושכלת וגם יתרום ליכולת המשרד לפקח על השמאים והמוסכים לעמוד בסטנדרטים המחייבים תיקון רכב.

ההצהרה של שר התחבורה באותה מסיבת עיתונאים תורגמה לנוהל מספר 22 (חובת מסירת פרטים על מצבו של רכב) שפורסם ברשומות ונשלח לנמענים הרלבנטיים ביום 22 בדצמבר 2011.

לפי הנוהל, שמאי הרכב מחויב לדווח על "רכב במצב אובדן להלכה", באופן ממוחשב באמצעות הכרטיס החכם המשמש כיום לדיווח על אובדן גמור. השמאי יסמן במקום המתאים "רכב במצב אובדן להלכה". מידע זה יירשם ברישיון הרכב. עוד נקבע כי הדיווח ייעשה על ידי השמאי המטפל תוך 45 ימים מיום קרות התאונה.

מה קרה בשטח מאז פרסום הנוהל?

פרסום נוהל 22 נתפס ובצדק כבשורה בתחום הצרכנות. עם בשורות מסוג זה, חברות הביטוח מתקשות להשלים ולשתף פעולה. יותר מדי כסף מתגלגל בצנרת התאונות שמספקת פרנסה למוסכים, סוחרים, שמאים וחברות הביטוח, על חשבון בעל הרכב הפרטי. השמירה על ליטרת הבשר, חשובה יותר מציות עיוור לעוד נוהל של משרד התחבורה.

"מאז שההוראה נכנסה לתוקף, איגוד חברות הביטוח עבר לגור במשרד התחבורה", סיפר ל"דה מרקר", רונן לוי, יושב ראש איגוד המוסכים. לטענתו, חברות הביטוח הפעילו לחץ כבד על משרד התחבורה והתלוננו בין השאר כי הנוהל לא חל על חברות הליסינג שלא מבטחות בביטוח מקיף את כלי הרכב שלהן, וכך, חברות הביטוח מופלות לרעה. על רקע תחושה זו איימו לעתור לבג"צ כנגד הנוהל המפלה, לשיטתן.

אם רכב מהשכרה ו/או מליסינג מוריד את מחירו בשיעור ניכר כאשר הוא מוצג למכירה, אפשר להניח ברמת סבירות גבוהה, שהרוב התמים בציבור, לא יתקרב לכלי רכב שברישיון שלו כתוב מפורשות: "אובדן גמור להלכה". בשביל מה להתעסק עם גרוטאה.

יש מיעוטי יכולת שידם משגת לקנות רק רכב "גמור להלכה", העיקר שהוא נוסע. לא משנה להם אם על הרישיון מוטבע אות קלון. קרוב לוודאי שאין להם כסף עודף לשלם עבור ביטוח רכב וחברות הביטוח מפסידות פרמיות. באותם מקרים בהם בעל רכב שהוגדר ברישיון אובדן גמור להלכה מבקש לרכוש פוליסת ביטוח מקיף, ספק רב אם ישתלם לחברות הביטוח להתעסק עם כזה פגר שלא מניב פרמיות.

כאשר הכול גלוי ורשום ברישיון הרכב, אף סוחר מכוניות לא יתלהב להתעסק עם כאלו מכוניות שעמדו על סף גריסה. מבחינת הסוחר זהו שוק מת ועדיף לסגור את המגרש. חברות הביטוח שמוכרות את הרכב יאבדו מקור הכנסה משמעותי עקב ירידת הביקוש לכלי רכב אלה בשוק הרכבים יד 2.

אנחנו, בעלי הרכבים לא נרצה לקנות רכבים שעברו תאונות קשות ונדע על כך כי הכל יופיע ברישיון הנהיגה, סוחרי הרכבים ימכרו וירוויחו פחות כי יש פחות קונים, וחברות הביטוח? הן ימכרו פחות כלי רכב שעברו תאונות קשות כי יש הרבה פחות ביקוש. פלא שחברות הביטוח מתנגדות לחוק ופועלות נגד יישומו?

ללא רישום ההגדרה אודות מצב הנזק האמיתי, כמתחייב בנוהל, חברות הביטוח יכולות להמשיך לחגוג ולמכור לסוחר את הרכב הגמור להלכה במחיר מוזל, במקום להשקיע בתיקון הנזק בחלפים מקוריים כמתחייב בתקנות. אם החברות תאלצנה לעשות כן, מימון עלות התיקונים יגיע מהעלאת הפרמיות באחוזים ניכרים, מהלך שלא יתקבל בברכה על ידי הציבור והרגולטור.

את הניתוחים והערכות הללו עשו גם חברות הביטוח והתוצאה הורגשה בשטח באופן בולט. באורח פלא, כהגדרת יהודה יגן, יו"ר ענף הרכב באיגוד השמאים בראיון לדה מרקר, צנחו הדיווחים על מקרי אובדן גמור להלכה מ–800 בחודש ל–120 בלבד.

הצניחה להערכת מר יגן התאפשרה הודות לשיתוף פעולה שנכפה על השמאים התלויים לפרנסתם בחברות הביטוח, שהורו להם להתיישר למדיניות החדשה ובתגובה, ניפקו השמאים שומות נזק הנמוכות מהרף של אובדן גמור להלכה ואף נדרשו לדבריו לדווח לחברות על שיעור הנזק לפני שמעבירים אותו לבעל הרכב, כדי שהם יחליטו אם להחזירו לכביש לאחר התיקון של הסוחר או לגריסתו וביטול רישיונו.

מלבד חברות הביטוח, יש הטוענים כי גם סוחרי הרכב וגורמים אינטרסנטים נוספים הפעילו לחצים כבירים במשרד התחבורה לצורך ביטול הנוהל שפגע במטה לחמם.

במבחן התוצאה, משרד התחבורה ככל הנראה נכנע למסכת הלחצים והודיע לשמאי הרכב כי תוקף הנוהל האמור נקבע רק ל–60 יום בשל מורכבות הסוגיה בהיבט הכלכלי והמשפטי.

דה מרקר ביקש את תגובת משרד התחבורה לביטול הנוהל ונענה על כי נבדקת החלת הנוהל על כל כלי הרכב שגם אינם מבוטחים כמו אצל חברות הליסינג וההשכרה, ששם לפי הנטען מתקיימות חגיגות דומות.

הגיע הזמן להקים מאגר מידע משותף לכל חברות הביטוח אליו יוזנו כל הנתונים הנדרשים על מנת שיתאפשר לכל אחד לקבל תמונת מצב עדכנית, שקופה ואמינה אודות הרכב שברצונו לרכוש או למכור. מתברר שחברות הביטוח קבלו היתר מהרשות להגבלים עסקיים ביוני 2011 לפעול במשותף להקמת אותו מאגר ממוחשב. מאז לא נעשה דבר של ממש. חבל אבל לא מאוחר לתקן.

גולשים שאהבו את המאמר קוראים גם: למה חברת הביטוח לא משלמת לך?

אלוהים החליט בזמנו עבור האדם הראשון שלא טוב היות האדם לבדו. מה עשה בורא עולם?  הוציא לאדם צלע ויצר ממנה אישה שתהיה כעזר כנגדו. כך נולדה המשפחה הראשונה בעולם.  מאז עברו אלפי שנים ומתברר שהאדם לא רוצה להישאר לבד. הוא מעדיף את הביחד. הוא מרגיש נוח ובטוח בתוך קהילה סגורה ומגוננת. הוא מעדיף את החבר'ה מאשר להיות עם עצמו. אין כמו להיות חלק מעדר. למה זה קורה לנו? מה רע בלהיות לבד? האם אפשר בכלל לתפקד ללא החיבוק העוטף של החברה הקרובה והרחוקה? מה אנחנו בעצם יודעים על אפקט העדר?

האדם הוא מכונה מורכבת. התנהלותה של אותה מכונה לא תמיד מצדיקה את התואר, מורכב. הליך קבלת ההחלטות של האינדיבידואל בסוגיות מהותיות יכול לעורר תמיהה בהתחשב בסוג ההחלטה ותוצאותיה.

אדם שחסך כל חייו כסף לקניית דירה והגיע המועד לממש את החיסכון, מעדיף משום מה להיסחף כמו רבים אחרים אחר מסעות פרסום גרנדיוזיים של חברות בנייה, שמציגות בפניו את בית חלומותיו שטרם נבנה. הדירה על הנייר, או ליתר דיוק מוצגת בפורמט תלת מימד ממנה ניתן להתרשם רק עם משקפיים מיוחדים.

הלקוח מתלהב. אנשי המכירות ממשיכים להלחיץ אותו בטיעון שנותרו 5 דירות אחרונות וכל הקודם זוכה. הלקוח משתכנע. הוא נלחץ ממראה התורים המשתרכים בכניסה. הוא אומר לעצמו "מה כולם טמבלים. לא יכול להיות שיקרה משהו לחברה. היא ידועה כיציבה וחזקה. אם כולם חושבים ככה ומוכנים לשלם למה שאני לא אהיה כמוהם".

הוא שולף פנקס שיקים. מצביע על הדירה המיועדת שיום אחד תקום על קרקע שאפילו לא נרשמה בטאבו על שם היזם, משלם מקדמה של עשרות אלפי שקלים, חותם על חוזה ויוצא ממקום המפגש המפואר שמח וטוב לב. הימים חולפים וניצני בנייה לא נראים. הדאגה מקננת ומכרסמת את שלוות נפשו ומשפחתו. התקשורת מדווחת שהחברה נקלעה לקשיים ובית המשפט מינה לה מפרק זמני.

אין המדובר בתרחיש דמיוני. זוהי מציאות חיינו. היא נוחתת עלינו אחת לתקופה. ובכל זאת, הציבור ממשיך לחזור על טעויות פטאליות ומסכן את עתידו על הבטחות ומקסמי שווא. למה זה קורה לנו? כי אנחנו אוהבים להיות חלק מהעדר. מאד נוח לצעוד בסך לצד אחרים שכבר עשו זאת בעבר ונסמכו על אחרים שהמליצו להם שאין מקום לדאגה.

חוקרים בתחום הכלכלה ההתנהגותית סבורים כי ההצטרפות לעדר האנושי נובעת מציפיה הגיונית לשאת רווחים וזו הזדמנות שאין לפספס, בדומה לבהלה לזהב שהניעה מאות אלפי תושבים מתוך ארצות והברית ומחוצה לה לנוע לכיוון קליפורניה בשנת 1848 בעקבות השמועות שנפוצו אודות מציאת מכרות של זהב.

מוטב האדם? אפקט העדר הלכה למעשה

בני אדם כמו בעלי חיים מעדיפים לנוע בתוך עדר. בעלי חיים עושים זאת כרפלקס הגנה מפני טורפים. בעל החיים היחיד עורך עם עצמו הערכת סיכונים מפני הטורפים המשחרים לטרף. אם ינוע לבד, הסיכוי שלו להינצל משיני הטורף נמוכים.  לעומת זאת, בתוך העדר קיים  סיכוי סביר שהטורף יתפוס רגליים קרות ולא יוכל להבקיע את החומה המגוננת של העדר. ההליכה עם הזרם ולא נגדו עשויה להציל חיים.

העדריות אצל בעלי חיים הועתקה לבני אדם. הנטייה של אדם פרטי להשתייך לקבוצה ולהגדיר עצמו כחלק ממנה נחקרה על ידי פסיכולוגים חברתיים. לשיטתם של אותם פסיכולוגים קיימת נטייה אצל הפרט לחדור לתוך הקבוצה, לשייך עצמו אליה ובעזרתה להגדיר את האני העצמי ולבסס אותו כייחודי בתוך הקבוצה ומחוצה לה. כך לפחות עולה ממחקר שהתפרסם בחודש ינואר 2007 על ידי מחלקת המחקר של בנק ישראל שכותרתו: "תופעת העדר בהמלצות האנליסטים".

המחקר נכתב על ידי קונסטנטין קוסנקו. שם מובאת אמירה של אחד החוקרים בתחום לפיה, אנליסטים שמסקרים את שוק ההון מפרסמים המלצות אופטימיות יתר על המידה הואיל והם מושפעים מאינסטינקט העדר, הבא לביטוי בנטייה שלהם להשתייך לקבוצה של ממליצים אחרים ולפרסם המלצות הקרובות לקונצנזוס ובכך, להקטין ההסתברות לענישה אינדיבידואלית במקרה של טעות בתחזית, שלה כידוע השלכה ישירה על כספו של המשקיע.

בתחום האנליזה ובכלל, המוניטין של הממליץ הוא הנכס העיקרי שלו. פספוס מהותי במיוחד של האנליסט הממליץ על רכישת מניות ספציפיות, בעיקר אם הוא בתחילת דרכו,  עלול לקבור לו את הקריירה. מסיבה זו האנליסט עשוי להצטרף לעדר ובכך לקשור את גורלו עם עמיתיו. מה שמתיישב עם הקלישאה הידועה: "צרת רבים חצי נחמה".

בשוק ההון, בארץ ובעולם, קשה למצוא אנליסט, נון קונפורמיסט, שיסתכן בהמלצה המנוגדת לרוח הקונצנזוס. לחריג, היוצא נגד העדר, אין סיכוי לשרוד בתוך מערכות ממסדיות, מרובעות ומקובעות. קולו עשוי להישמע ולזכות אותו בנקודות זכות, רק לאחר מפולת ומשבר כלכלי, אם יוזמן לוועדת חקירה, בפניה יציג את האנליזה ההפוכה שלו ויוכיח במסמכים, שהבוסים שלו הדפו אותו ואת המלצותיו והערכותיו. כמה כבר מוכנים לתפוס כזו פוזיציה? למה להם?

הלחץ החברתי והממסדי קשה מנשוא על הפרט שחושב אחרת, שמציע לשבור פרדיגמות ולנסח אותן מחדש בהתאם לנסיבות המתחדשות. הכניעה לתכתיב העדר שולל מהפרט החריג שלא הולך בתלם, את חופש הבחירה כהבנתו.

עמידה עיקשת על מימוש עקרונות וערכים המנוגדים לרוח המפקד או לרוח הארגון כמוה כנפילה על החרב. כמה שחוט השדרה של אותו פרט עמיד ויציב, בסופו של תהליך, הוא מתכופף ולעיתים גם נשבר בלחץ העדר להתיישר לפי הכללים המקובלים, למרות שנזקם עולה על תועלתם.

מנסים ללכת נגד הזרם?

חושפי שחיתויות במשרדי ממשלה ובמוסדות פרטיים, שילמו מחיר אישי וכלכלי כבד מנשוא. סט הערכים שלאורם פעלו כדי לתקן עוולות ומעשי שחיתות, זיכו אותם בכותרות מרעישות בתקשורת, בהבטחה להגנה על ידי מבקר המדינה והכנסת ולבסוף, הם נשארו עם הכותרות, בלי עבודה, בלי פנסיה, עם שברון לב שהוביל בחלק מהמקרים למוות בטרם עת.

סופרים שיצאו נגד מכורתם, משפחתם ודתם הוקעו מהחברה בה גדלו והתחנכו למרות שביקשו בסך הכול לספר את האמת שלהם מנקודת ראותם. כך קרא לסופר סלמאן רושדי שנגדו הוצא פסק דין מוות על ידי פוסקי הלכה מוסלמים שלא אהבו בלשון המעטה את ספריו.

הוא הדין ביוצא קיבוץ שכתב ספר ביקורתי על הלינה המשפחתית בקיבוץ והשלכותיה. עיתונאי שלא מסתפק בהודעות דובר ויחצנים, מעדיף לוותר על המידע שלהם, יוצא לבצע תחקירים עצמאיים, חושף ממצאים הסותרים את הודעות הדוברים הרשמיים ומעמיד אותם ואת הקולגות שלו בכלי התקשורת האחרים במבוכה בלתי הפיכה, מסתכן בנידוי והחרמה ובכך, שובר לעצמו את מטה לחמו. וכל זאת משום שבסך הכול ביקש לבצע את עבודתו במיומנות ומקצועיות.

אנשים נוהגים לברוח משגרת יומם המעצבנת והמשמימה. אפשר להבין זאת. אבל גם לבריחות הללו צריך להיות מינון סביר, הגיוני, אחראי ופחות אמוציונאלי. הנהירה ההמונית אחר חיפוש האושר והסיפוק המיידי מובנת וטבעית. אך מה לגבי הסגנון, ההתנהלות, האופי והטכניקה בדרך למימוש האושר.

כאשר רשת אופנה מובילה בעולם, פותחת סניף בישראל ומודיעה בראש חוצות על מועד הפתיחה, המראות של הצובאים על שער הכניסה, הדחיפות, הנפילות, הנפגעים, ההסתערות על המדפים, הקנייה האימפולסיבית בכמויות גם אם אין צורך באותו בגד ורהיט, וחשבון הבנק שנמצא ביתרת חובה, מעוררים גועל ודחייה ומרתיעים אחרים שהם מחוץ לעדר הזה שאין לו אפילו רועה, להוציא את עצמם מהכלל.

מה דוחף את הקהל הזה לנהוג כך? לפסיכולוגים יש אולי תשובה אבל קשה להאמין שיש להם פתרון טיפולי לתופעה העדרית שמתאימה לבעלי חיים, שנלחמים על ליטרת הבשר של הנבלה, רק כדי לשרוד ולא למות ברעב.

אם לא שדרגת עדיין את הסמרטפון, שרכשת לפני חודש, אתה נחשב למיושן, לא מעודכן, חריג ולא מקובל. אם עדיין אתה מחזיק בטלפון מהדור הישן, עדיף לך להיעלם. אם בא לך להתקשר בטלפון הישן ואתה מוקף בחבורה הייטקיסטית, מומלץ לך לדחות את השיחה לאחר סיום הפגישה.

אם אין לך חשבון פייסבוק תעמיד פנים שיש לך, אם אינך מסוגל להתמודד עם התגובות הציניות שינחתו עליך מסביבתך. אם אתה לא שם אתה לא קיים. אלו כללי המשחק שנקבעו על ידי העדר החברתי. רוצה להיות מעורב ומעודכן, תעלה על העגלה שמובילה את העדר וציית באדיקות לכלליה.

גורל אכזר ולא צודק צפוי לחריג החברתי שלא צועד עם העדר. לעיתים, משתלם להיות חריג. זה קורה כאשר העדר נופל בגדול והחריג שלא הלך בדרכם ניצל. העדר עובר תהליך של הפנמה והפקת לקחים כמו אחרי משבר כלכלי ומבטיח לעצמו,  שיותר לא ילך שבי אחר פרסומות, קמפיינים שיווקיים, המלצות של אנליסטים ויועצי השקעות בבנקים ובבתי השקעות.

העדר נסוג, יושב על הגדר תקופת החלמה קצרה ואחריה, הגירויים החיצוניים לא עוזבים אותו. הוא חוזר לסורו. הוא נוטה לשכוח את העבר הצורב. הוא חי בהדחקה כי זה נוח. הוא מכור לסיפוק המיידי. הוא חי את היום. המחר לא מעניין.

זוהי המורשת העדרית שאנו מנחילים לממשיכי דרכנו. זוהי הנטייה האנושית המקובלת לחקות התנהגות והתנהלות של אחרים על ציר התפתחותנו האישי והמקצועי. ילדים מושפעים מהוריהם המהווים את המודל הקרוב והראשוני. צעירים מחקים את אלילי זמר ואופנה ומבוגרים רוכשים מוצרים, גולשים באינטרנט, צופים בסרטים, ואוכלים במסעדות לפי המלצות של מבקרים וחברים שהיו שם קודם.

הכול טוב ויפה ואפילו מובן ומקובל. כדאי להולכים עם העדר לחשוב באומץ וביושר, קצת מחוץ לקופסא, בניגוד לזרם המקובל ולבחון את התוצאה המתקבלת בערוץ זה. זה לא קל אבל עשוי להשתלם.

המאמר על אפקט העדר נכתב ע"י אורי שטרית.

מה אתם יודעים על חוק המאגר הביומטרי בישראל? מה דעתכם על החוק ואילו שאלות מהותיות הוא מעלה? על כל אלה ועוד במאמר הבא…

בראיון מיוחד לחדשות ערוץ 2 סיפר סאשה שוורץ כי תעודת הזהות שלו נגנבה. באמצעות זייפנים מקצועיים הדביק הגנב את תמונתו על תעודת הזהות המקורית של מר שוורץ ויצא למסע של פתיחת חשבונות בבנקים השונים ברחבי הארץ לצורך קבלת פנקסי שיקים וכרטיס אשראי.

משימתו הוכתרה בהצלחה ולא נתקלה ביחס חשדני של פקידי הבנק, ששמחו מטבע ברייתם העסקית, לצרף אליהם עוד לקוח חדש. כשהוא מצויד בפנקסי שיקים על שם סאשה שוורץ, יצא הגנב להמשך מסעו בקניונים, בחברות להשכרת רכב, בסוכנויות נסיעות לחו"ל בהם רכש מוצרים ושירותים ושילם בשיקים.

נותני השירותים ביקשו מהגנב להציג תעודה מזהה לפני שהסכימו לספק המוצר כנגד השיקים. התעודה הוצגה ונתוני הזיהוי הושוו לאלו שעל גבי השיקים והעסקה אושרה. כעבור מספר ימים התברר לסוחרים ולנותני השירותים כי השיקים לא כובדו.

כנהוג במקרים אלו, הוחל בהליכי הוצאה לפועל ועיקולי משכורת לצורך השבת החובות. ההליכים והעיקולים הופעלו כנגד סאשה שוורץ האמיתי ולא כנגד הגנב. בשלב זה צריך מר שוורץ להוכיח שזהותו נגנבה וידו לא היתה במעל.

את מקבל השיקים החוזרים לא מעניין הטיעון של סאשה. הוא רוצה את כספו שנגזל ממנו. סאשה לא לבד. גניבת זהות הפכה זה מכבר למכת מדינה.

לפני נתונים שנמסרו במהלך דיונים בכנסת לעניין תופעה זו עולה כי כיום מסתובבות בישראל 350,000 תעודות זהות מזויפות.

השימוש בתעודה מזויפת מגוון ואינו מתמצה רק בגניבת כספים ופתיחת חשבונות בנק אלא גם למטרות בריחה מהארץ בזהות גנובה מפני אימת הדין, איחוד משפחות ממדינות ערב, הגירה בלתי חוקית, תכנון וביצוע פעולות טרור, הצבעה בבחירות לכנסת ולרשויות בשמם של נפטרים, פגיעה מכוונת בביטחון המדינה ועוד.

מנתוני משרד הפנים עולה עוד כי בשנת 2007 דווח למשרד הפנים על אבדן, גניבה והשחתה של 155,572 תעודות זהות. בשנת 2006 דווח על 150,556 ובשנת 2005 על 152,417 מקרים כאמור.

עוד הוברר מנתוני המשרד כי במהלך השנים 2003 ועד 2007 התבקש המשרד על ידי 58,169 תושבים להנפיק תעודות זהות חדשות בגין אובדן או גניבה שאירעו לתושבים פעמיים במהלך שנים אלה. לפי נתוני משטרת ישראל, 52% מבין מחליפי תעודות זהות בשנים 1995-2006 הינם בעלי עבר פלילי, כאשר מעל ל 10% מתוכם, יש עבר פלילי בגין זיוף מסמכים והפצתם.

כאשר אלו הם פני הדברים נדרשת התערבות של המחוקק כדי להתמודד עם התופעה. באיחור מיותר ולא מוצדק של שנים יזם שר הפנים לשעבר, מאיר שטרית את הצעת החוק הממשלתית: "הצעת חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים במסכי זיהוי ובמאגר מידע, התשס"ט – 2008". מתוך כוונה ומטרה כפי שנוסחה בהצעה: " קביעת הסדרים אשר יאפשרו זיהוי ואימות של תושבי ישראל  באמצעות הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים בתעודת הזהות ובמסמך נסיעה באופן שימנע זיוף ושימוש בזהות אחרת….."

התגובות להצעת חוק המאגר הביומטרי

כצפוי, הצעת החוק עוררה דיון ציבורי סוער. המצדדים נסמכו בטיעוניהם על דברי ההסבר בהצעת החוק ואילו המתנגדים העלו על נס את סוגיית ההגנה על הפרטיות וזכויות יסוד חוקתיות העלולות להיפגע מדריסת רגלו של האח הגדול. אפילו ג'ורג' אורוול הוקם לתחייה באמצעות ספרו 1984 וזאת כדי להמחיש את הצפוי מהפעלתו של החוק המוצע.

אין בכוונתנו להפחית מערכם הסגולי של טענות המתנגדים ולהטיל ספק בטוהר הכוונות והמוטיבציות שלהם. עם זאת מתקבל הרושם על ידי רבים, כי ההתנגדות המהותית נובעת מעצם העובדה, שהממסד מכתיב מהלך מתוך כוונה להגן על האזרחים מפני שימוש לרעה במסמכי זיהוי מזויפים ולכן יש להתנגד לו בשם הגנת הפרטיות וזכות הבחירה של האזרח לעשות עם המידע הפרטי שלו כפי רצונו החופשי, ולא לפי תקנות והנחתות של השלטון.

קיראו בהרחבה על: הזכות לצנעת הפרט – להיות אדם פרטי!

אם לא כך הם פני הדברים, הכיצד אפשר להסביר את ההפקרות וחוסר האחריות של רבים מאיתנו, שלא טורחים להגן על פרטיותם ומוסרים מידע אישי ורגיש ברשתות חברתיות, במסירת פרטי כרטיס אשראי לביצוע עסקאות מכר באמצעות הטלפון, ברכישת מוצרים באתרי אינטרנט זניחים ולא מאובטחים, בשיתוף פעולה עם מתחזים לסוכני מכירות, לנציגי הביטוח הלאומי, למפעל הפיס, נציגי מועדוני הלקוחות, ועוד רבים אחרים שיודעים שניתן לאכן את מקום שהותם הפיזי לפי מכשיר הטלפון שלהם ובכל זאת, לא מוותרים על המכשיר ולא זועקים חמס על הפגיעה כביכול בפרטיותם.

התשובה לטעמנו טמונה בטיעון האולטימטיבי: "זו הבחירה האישית שלנו. כך אנו רוצים. העיקר שהמדינה לא תתערב. לא תצלם ולא תשמור נתונים עלינו". ואנו שואלים בתגובה: "מה נעשה עם כל מאגרי המידע של רשות המיסים, משטרת ישראל, רשויות הביטחון, מועדוני לקוחות, משרד הבריאות וכדומה. האם אפשר בלעדיהם, האם גם אותם נבקש לבטל בשם ההגנה על הפרטיות, העיקר שהמדינה לא תחזיק מידע אודות תושביה".

אכן, סוגיה מהותית שמעוררת מעצם טבעה מחלוקת חריפה שהצדדים מתקשים לגשר על הפערים הקיימים בה. הדיסוננס הבלתי נמנע שבין השמירה וההגנה על האזרח לבין הפגיעה האפשרית בפרטיותו ובזכויותיו בא לביטוי עוצמתי גם בהקשר הנדון ולכן, כמו תמיד, מתגבשת פשרה בין המתנגדים לתומכים, עליה נרחיב בהמשך.

על מה מדובר ואיך יעבוד המאגר הביומטרי?

ביומטריה הוא תחום מדעי העוסק בזיהוי אוטומטי של בני אדם. הזיהוי מבוסס על אבחון ובדיקה של מאפיינים התנהגותיים ופיזיולוגיים. בהצעת החוק הרלבנטית, המונח "ביומטרי" מקבל משמעות יותר מצומצמת ומוגדר,  כמאפיין אנושי פיזיולוגי ייחודי של אדם, הניתן למדידה ממוחשבת.

מדברי ההסבר להצעת החוק אנו למדים כי הנתונים הביומטריים מתקבלים מתוך התמונות של תווי הפנים ושל טביעות האצבע, על ידי הפעלת אלגוריתם ממוחשב אשר מאתר ומפיק מהן "מאפיינים" שונים (features). לדוגמא – מתוך תמונת תווי הפנים יופקו נתונים ממוחשבים על העיניים, האף, הפה, לרבות "קואורדינאטות" של מאפיינים אלו ביחס לתמונה.

מתוך תמונת טביעת האצבע ייגזרו נתונים ממוחשבים שיתארו את הנקודות והקווים המופיעים בה. אוסף המאפיינים הללו הינו התבנית הביומטרית (template) של האדם שממנו נלקחו האמצעים הביומטריים.

ההצעה לעשות שימוש במאפיינים ביומטריים לצורך אימות או זיהוי בני אדם נשענת על ההנחה המדעית, שמידע ביומטרי, הינו מידע שאדם "נושא" עימו באופן תמידי ואינו משתנה באופן קיצוני לאורך זמן.

לפי הצעת החוק, כאשר אזרח ישראלי יתייצב מול עובד משרד הפנים לצורך הנפקת מסמך זיהוי, המכונה בהצעה "שלב ההרכשה", יצולמו תווי פניו וייסרקו טביעות אצבעותיו באמצעות מכשור מתאים. התמונות שמתקבלות יוגדרו כדגימות ביומטריות והן יועברו לרשות מיוחדת שתוקם לצורך ניהול המאגר הביומטרי לצורך אחסון הדגימות.

עוד עולה מנוסח הצעת החוק, כי מהדגימות שבמאגר, יופקו תמונות נוספות, לצרכים הבאים: קובץ של תמונה להכללה על גבי השבב שבמסמכי זיהוי בגודל ובאיכות הנדרשים לשם אימות זהות בעת ההשוואה הביומטרית מול מסמך הזיהוי; תמונה להדפסה על מסמכי זיהוי ועל רישיונות כלי ירייה בהתאם למאפייני ההדפסה הנדרשים, ותמונה להצגה על צג מחשב של עובדי משרד הפנים לצורך הצגה חזותית.

לפי העולה בהצעת החוק, יקבעו הסדרים חדשים ונוספים בחוק מרשם האוכלוסין בכל הנוגע להנפקת תעודת זהות המבוססת על טכנולוגיה של "כרטיס חכם". לפי ההצעה, בשבב האלקטרוני שיכיל את הנתונים הביומטריים של מחזיק התעודה, יוסיפו תעודות דיגיטליות לאימות וחתימה אלקטרונית. תעודה זו תהווה למעשה "זהות אלקטרונית" של בעל התעודה וכך תאפשר לו לבצע פעולות ותשלומים מול משרדי ממשלה באמצעים אלקטרוניים, שכיום מחייבים חתימה ידנית.

במקרה ותושב יגיע למשרד הפנים לחידוש תעודת זהות ו/או דרכון בגין אובדן, או גניבה, ידרש הפקיד לאמת את זהותו כדי למנוע ניצול לרעה על ידי אחר. במצב הזה, ידגום הפקיד את תווי פניו ושתי אצבעותיו של המבקש, ישלח אותה למנהל המאגר הביומטרי לצורך השוואה עם הדגימה שנלקחה מהמבקש בשלב ההרכשה, דהיינו, כאשר נופקה לו תעודה בפעם הראשונה. תוצאה חיובית של ההשוואה תאשר לפקיד כי אכן מדובר באותו אדם ותוצאה שלילית תבהיר כי אין המדובר באותו אדם.

במקרים אחרים בהם נדרש זיהוי של חשוד בביצוע פשע או זיהוי של משתתפים בהפגנות אלימות שפגעו בסדר הציבורי ו/או באיתור חללים עקב פיגוע טרור ואסונות טבע, הצעת החוק מגדירה במפורש מי רשאי לדגום את החשוד או החלל ובאלו אמצעים טכנולוגיים.

לאחר לקיחת הדגימה היא תישלח למאגר הביומטרי שיבצע סריקה השוואתית לאיתור התאמה. במקרה של זיהוי תתקבל רשימת מועמדים עם מספרי זיהוי של אנשים שונים אשר תבנית הזיהוי שלהם השיגה את תוצאת הזיהוי הגבוהה ביותר לעומת הדגימה הנבדקת. יתכנו מצבים של רשימת זיהוי ריקה דהיינו, שלא זוהה אף תושב שנמצא במאגר למול הדגימה הנבדקת.

כדי לשפר את רמת הדיוק של תוצאות הבדיקה ההשוואתית אל מול הדגימות האגורות במאגר הביומטרי תתבצע תחילה בדיקה השוואתית אל מול טביעות האצבע ולאחר מכן ובהתאם לאיכות התוצאות תתבצע סריקה נוספת אל מול תבניות של תווי פנים.

בעת הצורך ובהתאם לנסיבות המיוחדות בהן לא תידרש השוואה אל מול נתוני המאגר הביומטרי מוצע במסגרת הצעת החוק ובדברי ההסבר לה כי עובד משרד הפנים שהוסמך לכך על ידי השר, שוטר, סוהר, עובד רשות הביטחון שראש רשות הביטחון הסמיכו לכך, חייל שהוסמך לכך לפי פקודות הצבא, וכן ממונה בטחון או מאבטח של הגופים המנויים  בתוספת הראשונה לחוק הסדרת הביטחון בגופים ציבוריים (משרד הביטחון ומפעיל מערכת הביטחון) שהוסמכו לכך בידי שר הביטחון, יהיו רשאים, במסגרת מילוי תפקידם על פי דין, ליטול אמצעים ביומטריים מאדם הנושא עימו מסמך זיהוי כדי שניתן יהיה לבצע השוואה ביניהם ובין הנתונים הביומטריים שיופקו מהם, למידע הביומטרי הכלול במסמך הזיהוי שנושא עימו אותו אדם.

השוואה זאת תעשה במתכונת של בדיקת "אדם מול מסמך זיהוי" ולא מול המאגר הביומטרי. ההשוואה תיעשה על ידי מכשיר קריאה (reader) שיהיה מקושר לעמדת מחשב, או על ידי מכשיר קריאה שיהיה משולב במכשיר נייד (לדוגמא – "מסופון" או אמצעי מחשוב נייד אחר שיהיה בידי שוטרי משטרת ישראל, או מכשיר קריאה שיותקן בניידת משטרה).

ההשוואה תיעשה באופן מקומי ולא מול המאגר הביומטרי. תוצאת ההשוואה תתקבל בתוך פרק זמן קצר, עד שניות בודדות, על גבי צג מכשיר הבדיקה או עמדת המחשב. האמצעים והנתונים הביומטריים שיינטלו מהאדם הנבדק, יימחקו לאחר סיום ההשוואה וקבלת תוצאת הזיהוי.

לפי העולה מדברי ההסבר לחוק, רמת הדיוק הצפויה, ברמת "שיעור קבלה מוטעה" של 0.01% (1 ל- 10,000), הינה של 94% עד 98%, תוך שימוש בהשוואת טביעות אצבע או תווי פנים, וזאת כתלות בין השאר באיכות המידע ובתנאי הסביבה של הבדיקה.

בעד הקמת מאגר ביומטרי

לגישתה של המדינה, כעולה מהצעת החוק, היתרונות בהקמת המאגר גוברים על חסרונותיו. טיעוני המתנגדים מתמקדים בעיקר בעצם הקמת המאגר ולא בניפוק תעודות חכמות עם שבב אלקטרוני שיכיל את הדגימות הביומטריות.

לטענת המדינה הקמת המאגר נועדה לשרת מספר מטרות:

• עריכה השוואתית ביומטרית לצורך מניעת הנפקת תיעוד כפול לאותו אדם

• אימות זהות של מבקש לחדש תיעוד בחלוף מספר שנים ומניעת אפשרות לניפוק תיעוד מזויף, כפול וגניבת זהות של אחר

• זיהוי של אדם שאין בידו מסמך מזהה או שהתעורר ספק באשר לנכונות זהותו לעומת המסמך שיציג בפני גורם מורשה ומוסמך

• סיוע בחקירה, גילוי או מניעה של עבירות חמורות, סיכול פיגועים ופגיעה בחיי אדם באופן כללי

• המאגר הביומטרי מעורר חששות כבדים אצל המתנגדים להקמתו. חיזוק לחשש הקיים בא לעולם עם התקפות של האקר סעודי על אתרי אינטרנט וחשיפת פרטי כרטיסי אשראי של מי שרכש מוצרים באמצעות אותם אתרים שהותקפו

גון קמני, ראש הרשות לניהול המאגר הביומטרי, הודה בראיון מיוחד ל"כלכליסט" כי אין מצב של הבטחה הרמטית לשום מאגר מידע, בדיוק כפי שדלף מרשם האוכלוסין לרשת האינטרנט. עם זאת הוסיף לטעון כי המאגר המדובר, ינותק מרשת האינטרנט, לא יחובר לרשתות משרד הפנים ולמרשם האוכלוסין לא בקו פיזי ולא אלחוטי.

לטובת המאגר יוקם מרכז מידע נפרד והנתונים יוזנו אליו ידנית. כך, מאמין המנהל, המאגר לא יהיה חשוף להתקפות האקרים וגורמים עוינים אחרים. מאידך, מודע מנהל המאגר לסכנה האמיתית הרובצת לפתחו מקרב העובדים בתוך הרשות שינהלו את המאגר.

לפי כל המחקרים החוליה החלשה בכל ארגון הם העובדים שלהם גישה ישירה לכל סוגי המידע המטופל על ידם. עדיין לא קם ארגון ביון או סוכנות ממשלתית אחרת שהצליחה למנוע לחלוטין חפרפרת שנשתלה בתוך הארגון על ידי גורמים אינטרסנטיים.

לעניין זה מסביר מנהל הרשות באותו ראיון עיתונאי ואפילו מודה, "אלה הסיכונים הכי נפוצים". לגישתו, לעובד יש כבר הרשאת גישה, כל מה שחסר לו זו מוטיבציה. זה סיכון כבד ומרכזי והרשות נערכת להתמודד איתו באמצעות מספר מעגלי אבטחה. במעגל הראשון כל עובד יעבוד תחקיר בטחוני מקיף לקבלת סיווג סודי ביותר. כולם יהיו עובדים מדינה ולא עובדי מיקור חוץ.

במעגל השני, תבוצע אבטחה פיזית קפדנית ביותר, דלתות מיוחדות, גלאים, מצלמות ואזעקות. מעגל האבטחה השלישי לדבריו הינו טכנולוגי ויכלול מערכות פיירוולים, בקרות גישה ואלמנטים נוספים שישלימו את המערך הכולל.

בתוך המערכת הכוללת תשולב מערכת הצפנה מתוחכמת שתצפין את כל הנתונים במאגר. כל גישה של עובד למאגר לפי רמת הרשאות תבוקר ותתועד בזמן אמת ובמקרים החורגים מרמת ההרשאה תתקבל התרעה אצל מנהל המערכת שתינעל אוטומטית את הגישה הלא מורשית. עוד נוספו לטענתו מנגנוני בקרה כפולה המאפשרים רק לשני עובדים לעבוד יחד ובו זמנית מול המאגר ולטפל בנתוניו.

באשר לטכניקה של קבלת נתונים מהמאגר מסביר המנהל באותו ראיון, שלשוטר הסיור לא תהיה גישה ישירה למאגר. כדי לבדוק זהות של חשוד למשל, ידרש אותו שוטר להפנות בקשתו למוקד מיוחד שיוקם לצורך בדיקות מסוג זה באמצעות תקשורת מוצפנת ומאובטחת. המבקש ישלח נתונים ביומטריים ויקבל בתמורה מספר זהות של החשוד שהתבנית הביומטרית שלו אגורה באותה מאגר.

לפי הצעת החוק ניתן יהיה לקבל נתונים מהמאגר רק באמצעות צו של שופט בית משפט בדיוק כמו בבקשה לביצוע האזנת סתר.

בכל מקרה טוען מנהל המאגר כי לכל תבנית ביומטרית יהיה מספר מזהה ייחודי שאינו תעודת זהות. כדי לאתר את מספר הזהות תידרש כניסה למערכת נפרדת ומוצפנת באמצעות ידרש המפעיל לפענח את הצופן ולנפק את מספר הזהות התואם לתבנית. להערכתו, אם עובד מסוים יצליח להוציא מידע שאינו מוסמך לו, זה יהיה רשומות בודדות ומוצפנות, שאינן מקושרות לתעודת זהות אמיתית.

חבר הכנסת פרופ' אריה אלדד

לצד התומכים מצטרף גם ח"כ אריה אלדד שעמדתו מוצאת את ביטוייה בדיוני הכנסת ובכלי התקשורת. עיקר נימוקיו נשענים על נימוקים ביטחוניים ופוליטיים. לטענתו, בתחומי מדינת ישראל יש כיום כ – 350,000 תעודות זהות מזויפות שמאפשרות לטעמו, לתושבי השטחים לקבל קצבאות ביטוח לאומי על סמך הצגת תעודת זהות כחולה לא להם וגם כאלו שהיו שייכות לכאלו שהלכו לעולמם.

עוד הוסיף לטעון כי 350,000 הם כוח אלקטוראלי שווה כ – 12 מנדטים בכנסת ובעניין הוא מפנה שאלה רטורית עם נימה צינית לאלו המתנגדים החרדים לצנעת הפרט של האזרח, האם הם מסכימים שעשרה אחוז מחברי הכנסת יבחרו על ידי מי שאינם זכאים לבחור וכל דרכם והתנהלותם מבוססת על רמייה והתחזות לאחר.

ח"כ אלדד מעלה טיעון נוסף הקשור להיבט הביטחוני ומסביר כי 40% מהפיגועים שאירעו בישראל היו במעורבות תושבי יהודה ושומרון ש"התאזרחו" בישראל באמצעות נישואין פיקטיביים, כשוהים בלתי חוקיים כשהם נעים בחופשיות בחסות התעודה הכחולה של אחרים.

בהיותו עובר במחסומים בעוטף ירושלים בדרכו לכנסת נוכח חבר הכנסת בהליך הזיהוי של שוטרי המחסום מה שמעורר בו גיחוך ויראה מפני האופציה להסתנן תחת זהות בדויה. על עצמו הוא מספר כי הוא נושא תעודה עם תמונה מגיל 20 שאפילו אמו לא הצליחה בחייה לזהות שזהו בנה ובהקשר זה הוא תוהה, איך יכול שוטר מג"ב לזהות מחבל על פי תמונה בתעודת הזהות הקיימת.

אלדד לא שוכח את האזרח הקטן שחשבון הבנק שלו התרוקן, לאחר שאחרים גנבו את זהותו וסיבכו אותו עם הוצאה לפועל, עיקולים, שוק אפור וגובים אלימים שלא עושים חשבון למצוקת האזרח שזהותו נגנבה.

נגד הקמת מאגר ביומטרי

לשכת עורכי הדין ועורך דין דן חי יושב ראש הוועדה להגנת הפרטיות בלשכת עורכי הדין הגיב בשמה לרעיון ההקמה של המאגר וטען כי מאגר מהסוג המוצע לא קיים בשום מדינה דמוקרטית. במכתב שנשלח לשר המשפטים ופורסם בתקשורת נטען כי "הקמת מאגר ביומטרי לכלל האזרחים תפגע בזכות יסוד חוקתית לפרטיות. הפגיעה תהיה כפולה: המאגר מצוי בסכנת פריצה על ידי גורמים עוינים וגם יועמד לרשות המשטרה וכוחות הביטחון ויהווה פוטנציאל למטרד לאזרחים, שיהפכו לפושעים פוטנציאליים בעל כורחם".

פרופ' מיכאל בירנהק מרצה בכיר בפקולטה למשפטים בתל אביב. לטענתו כפי שהובעה בראיון עיתונאי, אין כדוגמת המאגר הביומטרי המתוכנן באף מדינה מערבית ודמוקרטית.  גם במדינות כמו גרמניה, בהן יש שימוש במסמכי זיהוי ביומטריים, לא קיים מאגר כולל של כל התושבים, הוא מסביר, ולעומת זאת, מאגרים דומים ניתן למצוא במדינות דוגמת כוויית, תימן, פקיסטן ואינדונזיה.

בירנהק מבקש להבין את פשר החיפזון שאחז במדינה. להצעת החוק לטענתו, יש השלכות קשות על זכות היסוד לפרטיות, היא מורכבת מבחינה טכנולוגית ומינהלית, היא מעוררת שאלות משפטיות-חוקתיות מורכבות, ויש לה השלכות כלכליות, מדיניות וביטחוניות. לציבור יש מה לומר בנושא הזה, ולא היה מקום ל"מחטף ציבורי", אבל ערב בחירות, אולי זו ציפייה תמימה מדי מחברי הכנסת.

מכתב הפרופסורים והמדענים המובילים

פרופסורים ומדענים מהשורה הראשונה הטריחו עצמם במכתב לחברי הכנסת שהתפרסם בכלי התקשורת באמצעותו ביקשו להתריע על הסיכונים הכרוכים באישור הצעת החוק להקמת מאגר מידע של אמצעי זיהוי ביומטריים.  לפי העולה מהמכתב שנשלח סבורים הכותבים שחיוב האזרח למסור נתונים ביומטריים, פוגע חמורות בזכויות הבסיסיות של אזרחיה.

הזכות לפרטיות הינה זכות טבעית של כל אדם ואזרח, והיא עומדת בבסיס התפיסה הליברל-דמוקרטית. אין לה למדינה זכות לפגוע או להשתמש במידע זה. להבדיל ממספר תעודת זהות שמוענק לכל אזרח, אין המדינה מעניקה טביעות פנים ואצבע לתושביה, ועל כן אינה רשאית לדרוש נתונים ביומטריים אלו מהם ולאגרם.   עוד נטען באותו מכתב כי הימצאותם של נתונים ביומטריים בידי המדינה יכולה ותהווה כלי בידי כוחות הביטחון ואכיפת החוק לרדיפת אזרחים ולפיקוח יתר.

המטרה המקורית של החוק – מניעת זיוף תעודות זהות, אכן ראויה וחשובה לשיטת המדענים והפרופסורים. אולם ניתן להשיג מטרה זו ללא הקמת מאגר, אלא באמצעים טכנולוגים זמינים יותר, בטוחים יותר, ופולשניים פחות, אשר אינם מחייבים כרסום כה חמור בעקרונות ליברליים ודמוקרטיים. למאגר המוצע אין אח ורע במדינות העולם המערבי.

באף מדינה מערבית כלל לא קיים תהליך בו מחוייבים כלל האזרחים לספק נתוניהם הביומטריים לשימושים רחבים וכוללניים שאין להם שליטה או מידע לגביהם. את פנייתם מסיימים הכותבים בקריאה לחברי הכנסת להתנגד לחוק המוצע ולעצור את המהלך אשר יהווה עבור כולנו בכייה לדורות.

האגודה לזכויות האזרח

נציגי האגודה הגישו עתירה לבית המשפט העליון כנגד ההצעה להקמת מאגר ביומטרי. העותרים מדגישים כי אינם מתנגדים לתעודות זהות ביומטריות כי אם אך ורק למאגר. לשיטתם, 'מאגר המרכז מידע ביומטרי של כל תושבי המדינה הוא משאב מידע רגיש ואדיר ומדובר במנגנון מעקב ושליטה חסר תקדים. הוא מסב פגיעה קשה ובלתי נחוצה לכבוד האדם, לחירותו ולזכותו לפרטיות. הוא חותר תחת אושיות הדמוקרטיה, ובנוסף הוא מהווה סכנה לשלום הציבור ולביטחונו.

המכון הישראלי לדמוקרטיה

בפורום השולחן העגול שהתכנס במכון לדמוקרטיה ביום 20 בינואר 2010 השתתפו נציגים ממגזרים שונים כולל מטעם המדינה ובראשם השר מיכאל איתן. מסיכום עיקרי הדיון כפי שהתפרסמו באתר המכון עולה כי עוה"ד מייק בלס, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עיגן את תמיכתו בחוק בטענה כי הפגיעה בפרטיותם של האזרחים קטנה מהתועלת שהוא יביא למאבק בפשיעה.

לדבריו, תעודות הזהות שמשרד הפנים מנפיק כיום קלות לזיוף, ותעודות זהות "חכמות" מהסוג המפורט בחוק ימנעו זיופים כמעט כליל. לדבריו, הקמת מאגר נתונים ביומטריים על אזרחי המדינה אמנם תעלה כסף רב, אך בטווח הארוך ייעל המאגר את עבודות המשרדים ויחסוך משאבי ציבור רבים.

עורך דין אבנר פינצ'וק מהאגודה לזכויות האזרח טען כי, חלק ניכר מהדיון על המאגר הביומטרי נסוב על האפשרות שפרטים מתוכו ידלפו ויפגעו קשות בשמירה על הפרטיות של האזרחים שפרטיהם נחשפו ולכן הוא מביע דאגתו בשאלה המתבקשת לטעמו: "מי ישמור על השומרים".

עורכת דין נעמה פלאי מהלשכה המשפטית של משרד הפנים הדפה את החששות של המתנגדים לפיהן מאגר הנתונים הביומטריים יציב בפני גורמי האכיפה "מדרון חלקלק" שיגרום לאנשיהם לנצל את החוק למטרות שלא להן נועד.

היא ציינה כי החוק מחייב דיווח מסודר וקפדני על אירועים ושימושים חריגים בנתוני המאגר. ניצב משנה איילת אלישר, המשנה ליועץ המשפטי של המשטרה, יצאה להגנתו של החוק והסבירה כי מאגר הנתונים הביומטריים אמנם עלול להביא לידי פגיעה בפרטיות, אך יסייע לשמור על זכותם של אזרחי המדינה לביטחון.

דורון אופק, חבר הפורום הישראלי לאבטחת מידע, טען כי בעצם השימוש במאגר הביומטרי "מדינת ישראל מנסה לנכס כלי שיכול לזעזע את יסודות הדמוקרטיה". לדברי אופק, המדינה כבר התרשלה בשמירה על נתוני מרשם האוכלוסין, ואלה דלפו לגורמים רבים ובסופו של דבר מצאו את דרכם לאינטרנט, שם הם נגישים לכל גולש.

מיכאל איתן השר המופקד על שיפור השירות הממשלתי לציבור, אשר נודע כאחד ממתנגדיו הבולטים של החוק בכנסת, טען כי ניתן היה להכניס לשימוש תעודות זיהוי "חכמות" גם ללא הקמת מאגר של נתונים ביומטריים.

שי קסירר, ממקימי אתר No2bio.org, שהשתתף במאבק הציבורי נגד המאגר, טען כי רשויות המדינה בישראל אינן בשלות לעשות שימוש במאגר שכזה בלי לנצל זאת לרעה. לדבריו, מדובר במערכת ענקית שנכנסת לתוך קונסטלציה של דמוקרטיה שברירית ושמירה שברירית על שלטון החוק; "כשיש חוק שאומר שמותר לעקוב אחרי בן אדם דרך הטלפון הסלולרי שלו, כשמשכנעים אנשים לעבור מכרטיסיות נסיעה בתחבורה ציבורית לכרטיס מגנטי שיזכור לאן הם נסעו, בלי חוקה שתגן עלינו, אנחנו למעשה מקימים בפועל את האפשרות לעקוב אחרי הציבור"

פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן נשיא לחקר הדמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה, אמר כי ההתפתחות הטכנולוגית פוגעת מעצם טבעה בזכות לפרטיות, ועל כן מעצימה את הצורך להגן עליה; כמו כן, הזכות לפרטיות היא זכות מאוד לא מוגדרת, ולכן יש סכנה שהפרטיות תאבד וזו סכנה אמתית של ממש.

בסיכום הדיון קראו המשתתפים לממשלה להקים צוות בדיקה ציבורי שיפעל לצד הפיילוט ויגיש את המלצותיו בסוף תקופת הניסיון. צוות כזה חייב לכלול נציגים של האגודה לזכויות האזרח ואישי ציבור מוכרים שאין להם אינטרס כלכלי או פוליטי ביישום החוק.

פשרה ופיילוט לאור ההתנגדויות

כהסדר פשרה בין המתנגדים לתומכים הוחלט בשלב זה על הרצת פיילוט שימשך עד נובמבר 2013.  לפי המוצע, תוצאות הניסוי של הפיילוט אמורות לקבוע אם יוקם מאגר ביומטרי, או שהתמונות וטביעות האצבע יישמרו רק על התעודות שיוחלקו לאזרחים.

לפי הצעת החוק המתוקנת נקבע כי תפקיד הפיילוט יאפשר "בחינה מהימנה וקונקרטית בתנאים הקיימים במדינת ישראל של אופן יישום החוק על כל מרכיביו," ויבחן את "נחיצות קיומו של מאגר ביומטרי ומטרותיו, את המידע שיש לשמור במאגר ואת אופן השימוש בו.

המצב בעולם

המדינה טוענת בדברי ההסבר לחוק כי במרבית מדינות המערב (כולל בארה"ב ובמדינות האיחוד האירופי), לא נהוג לשמור מאגרי מידע ביומטריים לאומיים מרכזיים ומלאים של טביעות אצבע, לגבי כלל אזרחי המדינה (אך הדבר כן נהוג למשל לגבי אזרחים זרים המבקשים להיכנס לאותן מדינות).

מאגרים של תמונות תווי פנים המשמשים גם ליישומים ביומטריים, קיימים במספר מדינות בארה"ב (למשל, באילינוי, בטקסס ועוד) בהקשר של בעלי רישיונות נהיגה, לצורך מניעת הנפקת תיעוד כפול. המתנגדים לעומת זאת טוענים על סמך בדיקות שערכו כי להבדיל מישראל, מדינות רבות בעולם נסוגות מהרעיון של הקמת מאגר ביומטרי. כך, החליטו לאחרונה הממשלה ההולנדית וגם הבריטית לחסל את המאגר הביומטרי ולמחוק את הנתונים הביומטריים מחשש לנזק בלתי הפיך. גם ממשלת גרמניה, המנפיקה דרכונים ביומטריים, דואגת שלא לרכז את הנתונים במאגר מרכזי מחשש לריכוז סמכויות וכוח.

במסגרת יום עיון שנערך במרכז הבינתחומי בהרצליה בתאריך 12 באוגוסט 2009 בהשתתפות שרים, חברי כנסת ואנשי אקדמיה ובראשם, ד"ר קרין ברזילי נהון שהציגה את נתוני בדיקותיה באשר לנעשה בעולם בסיוע Identity Project ב- London School of Economics, נמסר כי כיום אין אף מדינה מערבית ודמוקרטית שבה יש מאגר מידע ביומטרי ללא הסכמה של כלל אזרחי המדינה או תושביה.

לטענתה, רק בהונג קונג יש תוכנית ביומטרית לתעודת זהות לכלל האוכלוסיה. עם זאת אין במדינה זו מאגר ממשלתי ביומטרי קבוע אלא מאגר זמני שנועד להפקת התעודה. לפי הנהוג לאחר הנפקת התעודה הנתונים נמחקים.

במדינות, צרפת, אנגליה ויפן המאגר הביומטרי הוא רשות ולא חובה.

בצרפת מנפיקים תעודת זהות אלקטרונית רק למי שמבקש. בעקבות ביקורת ציבורית אודות גישה חופשית ונרחבת לגורמי אכיפה למאגר, שונה החוק ובוטלה הגישה והיא אפשרית רק באמצעות צו שופט. באנגליה, כך עולה מהבדיקה הנ"ל, הוחל בביצוע תוכנית לניפוק תעודת זהות לאומית. לפי החוק הקיים באנגליה עד 2009 נתוני תושב הזר יכנסו למאגר.

לאחר שיקבל מעמד של אזרח תקום לו הזכות לדרוש מחיקת נתוניו מתוך המאגר. החל משנת 2011-12 תישמר הזכות לאזרחי המדינה להחליט אם למסור את נתוניהם למאגר מתוך בחירה חופשית או לא. ביפן מערכת ה- Juki Net לא אוגרת נתונים ביומטרים או נתונים היסטורים במאגר, והשיתוף במערכת מלכתחילה נתון לשיקולן של המועצות המקומיות.

מאגר ביומטרי בישראל – כמה מילים לסיכום…

יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה הודיע למשתתפים ולאחרים בדיונים על הצעת החוק בזו הלשון: "אני אומר לכם, אל תעשו דמון כי זה לא דמון [שד]. אנחנו לא ממציאים את הגלגל מחדש. אנחנו לא מדינה שונה מיתר המדינות בעולם."

ימים יגידו. נמתין ונראה לאן יוביל אותנו יישומו של החוק המעורר מחלוקת.

המאמר נכתב על ידי אורי שטרית.

במסגרת הדיון בבית המשפט בתביעות רשלנות רפואית, עולה כמעט תמיד השאלה לגבי "טיפול רפואי סביר". האם המטפל קיבל טיפול רפואי סביר או שמה המדובר בטיפול החורג מאמות מידה סבירות, שאז יתכן והמדובר במקרה של רשלנות רפואית. אבל כיצד קובעים אמות מידה להגדרתו של טיפול רפואי סביר?

לאורך השנים עול הקו ברור בפסיקת בית המשפט, לפיו יש לבדוק האם ניתן למטופל / לתבוע טיפול רפואי סביר בהתאם לאמות המידה הנהוגות בתחום הרפואי הספציפי בתקופה שבה קיבל התובע את הטיפול נשוא התביעה.

בדיקות אלו ומסקנותיו של בית המשפט מתבססות לרבו על חוות דעת של מומחים רפואיים באותו תחום ספציפי.

ליחצו כאן וקיראו על ההבדלים בין עדות מומחה לעדות רגילה בבית משפט

מה זה אומר? מאחר ומדע הרפואה מתפתח ומתקדם משנה לשנה, צריך לבחון האם התובע שטוען לרשלנות רפואית קיבל טיפול רפואי הולם, בהתאם לרמת הידע והטיפולים הרפואיים השכיחים, באותה התקופה שבה קיבל את הטיפול הרשלני לכאורה.

מקרה לדוגמא המסביר את אמות המידה לבחינת "טיפול רפואי סביר"

בבוא בית המשפט להכריע האם הצוות הרופאי התנהג לפי אמת מידה סבירה או התרשל על בית המשפט לבחון בין היתר את מלוא המידע שעומד בפני הצוות הרפואי המטפל באותה עת.

הלכה זו, ידועה ומקובלת זה מכבר ומעת לעת בית המשפט נדרש לדון בה שוב בתביעת רשלנות רפואית בעניין ר.ג נ' משרד הבריאות ואח'.

בשנת 2004 משרד הבריאות נתן אישור לשימוש ב-TPA – TISSUE PLASMINOGEN ACTIVATOR למי שלקו באירוע מוחי איסכמי.

הטיפול בתרופה זו הינו טיפול טרומבוליטי – טיפול שנועד לנסות ולהמיס את קריש הדם שגרם לאירוע המוחי מהר ככל שניתן, וזאת במטרה למזער ככל שאפשר את הנזקים שנגרמו או עלולים להגרם לרקמת המוח, כתוצאה מאי אספקת דם וחמצן הנגרמים מהאוטם.

התובעת, בת 51, התעוררה באחד הימים בשנת 2005 לפנות בוקר כאשר היא סובלת מלחץ חזק באוזן שמאל, פיה מעוות, כאבי ראש חזקים וכן חולשה בצד השמאלי של גופה.

התובעת העירה את בעלה כדי שיזמין אמבולנס, וזה פינה את התובעת אל בית החולים "אסף הרופא". כעבור מספר דקות הגיעה התובעת לחדר המיון של בית החולים, פלג גופה השמאלי היה משותק כמעט לחלוטין, והעיוות בפיה החמיר. אבחון הרופא התורן העלה כי התובעת לקתה בשבץ מוחי – CVA CEREBROVASCULAR ACCIDENT.

הרופא הורה על בדיקת C.T. לאיזור הראש וכן על אשפוז של התובעת במחלקה הנאורולגית. תוצאות הבדיקה היו תקינות, והתובעת הופנתה למחלקת הנוירולוגיה. התובעת קיבלה טיפול בתרופה אספירין – Aspirin 300, על פי הוראות הרופא.

לאחר מספר שעות התובעת החלה להרגיש החמרה נוספת במצבה כך שיד ורגל שמאל השתתקו לחלוטין, וכן כאבי הראש התחזקו. התובעת הופנתה לבדיקת C.T. מוח נוספת ועתה נמצא אוטם של כלי הדם, דבר שלא נראה בבדיקה הקודמת.

כעבור מספר ימים התובעת שוחררה לביתה בעודה סובלת משיתוק של יד ורגל שמאל, פיה נותר מעוות ומצבה הנפשי הלך והדרדר. התובעת הופנתה לאשפוז בבית החולים השיקומי "רעות" למשך כשנה.

כיום, התובעת סובלת מהגבלה ביד שמאל וברגל שמאל, המלווה בכאבים בעורף בכתף ובקרסול. לטענת התובעת, נגרמו לה גם נזקים פסיכולוגים. התובעת הגישה תביעת רשלנות רפואית כנגד משרד הבריאות – מדינת ישראל, בית חולים "אסף הרופא", וכן כנגד הצוות שטיפל בה במהלך אישפוזה.

התובעת טענה כי ניתן לה טיפול שלא הלם את מצבה הרפואי, שכן היה לטפל בה בתרופת TPA, שהינה תרופה אשר ממיסה קרישי דם. לו טופלה בתרופה זו לטענתה המגובה בחוות דעת מומחה רפואי, היה נמנע ממנה הנזק הרפואי החמור שנגרם לה.

לטענתה הצוות הרפואי לא נהג בתובעת לפי אמות המידה הרפואיות המקובלות ומכאן התרשלותו המקצועית כלפי התובעת.

התובעת הוסיפה לטעון כי בעת הגעתה לחדר המיון לא נערכה לה בדיקה קלינית, לא נבדקה לאחר האירוע השני בעודה מאושפזת ולא באירוע השלישי, תוך שאירועים אלו פגשו את התובעת בעודה מאושפזת במחלקה.

עוד טענה התובעת כי לא ניתן לה מידע אודות אפשרות קבלת טיפול בתרופה TPA ובכך פגעו למעשה ביכולה ליתן הסכמה מדעת לטיפול הרפואי שניתן לה.

התובעת טענה כי במצב דברים זה היה על הנתבעים להעבירה לבית חולים אחר אשר סיפק טיפול ב-TPA.

אמות מידה לטיפול רפואי סביר – פרקטיקה נהוגה בתחום רפואי ספציפי

הנתבעים טענו כי הטיפול שניתן לתובעת היה טיפול מקצועי מיומן שתאם לפקרטיקה הרפואית הנהוגה והמקובלת באותה עת. באותה תקופה בית החולים לא השתמש ב-TPA לטיפול, השימוש בו לא נכלל ברשימת התרופות הניתנות באופן שוטף על ידי בית החולים.

הנתבעים הוסיפו וטענו כי לאחר קבלת הטיפול בתרופה אספירין חל שיפור מסויים במצבה ולכן לא היה מקום לתת לה טיפול ב-TPA והיא אושפזה.

בנוסף, על פי הבדיקות שנערכו לתובעת עת הגיעה לחדר המיון של בית החולים לא הצדיקו טיפול בתרופה TPA, ולכן יש לראות כי הטיפול שניתן לתובעת היה מיומן ביותר תוך הפעלת שיקול דעת של רופאי המחלקה.

לטענתם אין קשר סיבתי בין ההתרשלות שהתקיימה לטענת התובעת לבין הנזק שנגרם לה.

בית המשפט קבע כי התובעת לא הוכיחה קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות הרפואית הנטענת על ידיה לבין הנזק שנגרם לה, שכן לא עלה בידי התובעת להוכיח כי לו ניתן לה הטיפול בתרופה TPA בעת שהגיעה לבית החולים לא היה נגרם לה הנזק שאירע. על כן יש לדחות את תביעתה.

בית המשפט המשיך וציין את ההלכה הידועה זה מכבר כי בעת בחינת התנהגות של הצוות הרפואי לצורך הכרעה האם התרשלו, הדברים ייבחנו על פי נורמות התנהגות העדכנית המקובלת באותה עת בעולם הרפואה.

המסקנה לדעת בית המשפט בעניין זה היא כי הטיפול באמצעות התרופה TPA באותה עת לא היה נהוג כדבר שבשגרה בבתי החולים בישראל ובעולם, ולכן לא ניתן לומר כי הצוות הרפואי התרשל.

אם כן משלא הוכחה התרשלות וכן לא הוכח קשר סיבתי יש לדחות את התביעה. נוכח מצבה הרפואי של התובעת לא נפסק צו להוצאות.

מאמר זה נכתב באדיבותו של עורך הדין עופר סולר, המתמחה בייצוג נפגעים והגשת תביעות רשלנות רפואית.

לעו"ד סולר ניסיון רב שנים בניהול תיקי רשלנות רפואית מורכבים, במסגרתם השתתף בדיונים רבים בבית המשפט (בערכאות השונות) ובין השאר דן בנושא אמות המידה לטיפול רפואי סביר.

בכל מקרה שבו עולה חשש לפגיעה עקב רשלנות רפואית, יש להקדים ולפנות להתייעצות אישית עם עו"ד מיומן, קודם לביצוען של פעולות כלשהן. עו"ד עופר סולר ישמח לענות לשאלות בכל הנוגע לרמתו וסבירותו של הטיפול הרפואי שקיבלת.

לפניות אל משרדו של עו"ד סולר חייגו: 03-6081818

קיראו עוד בנושאים קרובים:

• התיישנות תביעת רשלנות רפואית
• השתהות בביצוע טיפול רפואי
• חוות דעת רפואית בתביעות משפטית בגין נזקי גוף

מדי שנה פוקדים מאות אלפי אזרחים את לשכות ההוצאה לפועל, בכל רחבי ישראל. בעמוד זה תוכלו למצוא פרטי יצירת קשר, כתובות, שעות פעילות וטלפונים של כל לשכות ההוצאה לפועל בארץ…

עבודתה של מערכת ההוצאה לפועל מבוססת על לשכות אזוריות הנמצאות במקומות שונים ברחבי הארץ. מערך הלשכות כולו מהווה היום חלק מרשות האכיפה והגבייה החדשה שהוקמה לאחר תיקון 29 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967.

היכן ממוקמות לשכות ההוצאה לפועל?

עד לרפורמה שנערכה בחוק ההוצאה לפועל בשנת 2009, היה מנגנון זה חלק ממערכת בתי המשפט ולכן נמצאו הלשכות בסמוך לבתי משפט השלום ולעיתים אף באותו מבנה שלהם.

במסגרת ההחלטה להפריד את מערכת ההוצאה לפועל מהרשות השופטת בכל המובנים נעשה ניסיון גם להעביר את הלשכות למיקום שונה מזה של בתי משפט השלום באותם ערים , ברם צעד זה טרם הושלם.

רשות האכיפה והגבייה פרסמה בספטמבר 2009 הודעה משותפת עם שר המשפטים על יציאתו לדרך של מבצע לבניית מבנה חדש ללשכת ההוצאה לפועל של העיר תל אביב.

מבנה זה הוא הראשון שאושר לבינוי על ידי ועדת המכרזים של החשב הכללי באוצר בדרך למתן שירות טוב יותר למשתמשים במנגנון ההוצאה לפועל.

המבנה שצפוי לקום ברחוב המסגר  6-8 בעיר, עתיד להיות בעל חמש קומות ולהתפרס על שטח של 6200 מטר ובנייתו צפויה להסתיים בתוך שלוש שנים.

כל הלשכות, בכל רחבי המדינה, פועלות באופן סדיר בימים ראשון עד חמישי בלבד, שעות הפעילות המדויקות יכולות להשתנות בין כל אחת מהלשכות, ובכל מקרה ניתן להשאר מעודכנים בפרטים אלה באתר ההוצאה לפועל הארצי.

חשוב להדגיש כי בימי שישי כל הלשכות בישראל סגורות, אין קבלת קהל ואין מענה טלפוני.

יש לזכור גם כי שעות אלו שונות בתקופת שנת המשפט לעומת ימי הפגרות. תקופות הפגרה המוגדרות בתקנות ההוצאה לפועל (פגרות) תשמ"ג-1983 הנן: פגרת סוכות, הפסח והקיץ. בימים אלו שעות העבודה יכולות להיות קצרות יותר.

מי מנהל את לשכות ההוצאה לפועל ומי אחראי על הליכי הגבייה?

ניהול לשכת ההוצאה לפועל מורכב מניהול משפטי וניהול ביצועי. תיקון 29 שינה בשנת 2009 את האופן שבו נוהלו הלשכות מהמסד ועד הטפחות.

במקום נשיא בתי משפט השלום שעמד בעבר בראש המערכת, עומד היום שר המשפטים. בדומה בפן המשפטי, את שופטי ורשמי בית משפט השלום שדנו בעבר גם בענייני הוצאה לפועל וכונו ראשי לשכת ההוצאה לפועל החליפו היום מספר רשמים ייעודיים בתחום זה.

בפן הניהולי, את המוציא לפועל האחראי על ביצוע החלטותיהם של הגורמים המשפטיים החליף מנהל לשכת ההוצאה לפועל. מנהל לשכת ההוצאה לפועל כפוף בביצוע תפקידו להנחיותיהם של רשמי ההוצאה לפועל.

החוק הקנה לרשמי ההוצאה לפועל ארבעה סמכויות שיפוטיות ומספר סמכויות מנהליות. הרשם מוסמך להכריע בטענת פרעתי ולפסוק באחריות כונס נכסים, צד שלישי ונאמן לנזק שנגרם.

מלבד זאת, במסגרת הליכי האכיפה של פסק הדין או גביית חוב מוסמך הרשם להורות על עיקול נכסי החייב המצויים ברשותו או אצל צד ג', לעכב את יציאת החייב מהארץ, למנות לו כונס נכסים על נכס מסוים וצעדים נוספים.

להלן רשימה של לשכות הוצאה לפועל בכל הערים בישראל לפי סדר הא'-ב':

• לשכת הוצאה לפועל אילת
• לשכת הוצאה לפועל אשדוד
• לשכת הוצאה לפועל אשקלון
• לשכת הוצאה לפועל באר שבע
• לשכת הוצאה לפועל בית שאן
• לשכת הוצאה לפועל דימונה
• לשכת הוצאה לפועל הרצליה
• לשכת הוצאה לפועל חיפה
• לשכת הוצאה לפועל חדרה
• לשכת הוצאה לפועל טבריה
• לשכת הוצאה לפועל ירושלים
• לשכת הוצאה לפועל כפר סבא
• לשכת הוצאה לפועל נצרת
• לשכת הוצאה לפועל נתניה
• לשכת הוצאה לפועל עכו
• לשכת הוצאה לפועל עפולה
• לשכת הוצאה לפועל פתח תקווה
• לשכת הוצאה לפועל צפת
• לשכת הוצאה לפועל קריות
• לשכת הוצאה לפועל קריית גת
• לשכת הוצאה לפועל קריית שמונה
• לשכת הוצאה לפועל ראשון לציון
• לשכת הוצאה לפועל רחובות
• לשכת הוצאה לפועל רמלה
• לשכת הוצאה לפועל תל אביב

למידע נוסף אודות הלשכות השונות, שעות פעילות, כתובת מדוייקת ומידע ספציפי לגבי תיקי הוצל"פ ניתן לפנות למענה טלפוני אנושי בטלפון 35592* או אל המוקד הטלפוני החדש לפניות בתיקי הוצל"פ בטלפון 073-2055000

אקטואלי מאד לאור הצעת החוק שהתקבלה הבוקר בכנסת, ותאפשר לחברות האינטרנט לחשוף את פרטיו של גולש במקרה של הוצאת לשון הרע באינטרנט. ובנתיים, להלן פסיקה של בית המשפט שקבע כי לאור בדרי הדין הקיימים לא ניתן לחשוף את פרטיו של גולש…

בפסק דין מעניין זה דחה בית משפט השלום בחיפה את תביעתו של אדם שביקש לחשוף את פרטיו של גולש שהוציא לשון הרע לכאורה. בית המשפט מסביר מדוע יש הגיון בהכלה שקבע בית המשפט העליון ומפרש את החוק קיים בישראל. אותו חוק שממש הבוקר עמד להצבעה בכנסת, לצורך שינויו ולא לטובת הגולשים…

ה"פ 7158-02-10 משעור ואח' נ' Google Inc ואח'

בפני     כב' השופט שלמה לבנוני, סגן נשיא

המבקשים

1. וידה משעור
2. וריה משעור
3. חברת אל-סינארה להוצאה לאור  בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד  דקואר

נגד

המשיבים
1.  Google inc
2.  חברת גוגל ישראל בע"מ
3.  You Tube inc
4.  בזק בינלאומי בע"מ
5.  012 סמייל תקשורת בע"מ
6.  אלמוני

ע"י ב"כ עוה"ד
2-1. גולדפרב
4. אייל בליזובסקי
5. אופיר ליבר

פסק דין

1.  המבקשת 1 (להלן, גם "וידא") היא אלמנתו של המנוח לוטפי משעור ז"ל, המייסד והעורך הראשי לשעבר של עיתון "אלסינארה". וידא היא גם העורכת הראשית של העיתון. המבקשת 2 (להלן, גם "וריה") היא בתה של וידא, נשואה ואם לילדים שעובדת בתור מנהלת אתר האינטרנט ומחלקת הפרסום של העיתון. המבקשת 3 (להלן, גם "החברה") היא החברה המנהלת את העיתון האמור. היא אף מפעילה אתר Sonara.net בשפה הערבית דרך רשת האינטרנט.

2.  בתאריך 10.1.10 אדם אלמוני התחבר לשירותי הפורומים של אתר העיתון הנ"ל ופתח נושא שכותרתו "שיר חדש לזמר ג'ורג' וואסף רימקס בלעדי לאתר סונארה". לנושא צורף קישור לדף אינטרנט באתר של הנתבעת 3 (להלן, גם "יו טיוב"). המעיין באתר מגלה סרטון שכותרתו "פדיחת וידא משעור ובתה וריה" בו מופיעה תמונה של וידא ומדובר בפרסום בעל אספקטים מיניים מבזים ביותר, משפילים ובוטים.

במהלך ההליכים שבפניי הוריתי על חסיונו של הפרסום האמור, הגם שלא הוריתי על חסיון ההליכים שבפניי כפי שסבורות בטעות המשיבות 2-1. לנוכח זאת לא אצטט מן הפרסומים האמורים. די אם אקבע כי הם זרועים בתכנים מיניים מבזים, שאין ערוך לחומרתם, שאינם יכולים להתיישב עם חופש הביטוי ולא יכול להיות להם, לכאורה, כל צידוק ענייני שמקורו בשיח חופשי.

בתאריך 13.1.10 אותו אדם אלמוני התחבר שוב לשירותי הפורומים באמצעות כתובת דואר אחרת ופתח נושא שכותרתו זהה לכותרת הסרטון שבאתר יו טיוב, אליו צורף שוב קישור לתוכן הפוגע והמבזה הנ"ל.

דומה שלאחר 10 ימים של פרסום, במהלכם חזו בו כ- 200 אנשים, הוסר הסרטון והוא לא מופץ עוד.

3.  דמות המפתח בפרשה הוא המשמיץ הנטען האלמוני, שזהותו אינה ידועה, ומשום כך הוא נרשם כמשיב 6 ונקרא בשלב זה "אלמוני". המשיבה 1 היא חב' גוגל העולמית (להלן, גם "גוגל אינק"). המשיבה 2 היא חב' גוגל שבישראל (להלן, גם "גוגל ישראל"). המשיבה 3, כאמור יו טיוב, היא חברה זרה המפעילה ומחזיקה את אתר יו טיוב דרכו היא מספקת שירותים שונים באתר האינטרנט. היא, כגוגל אינק, כאמור חברה זרה. המשיבה 4 (להלן, גם "בזק בינלאומי") והמשיבה 5 (להלן, גם "012 סמייל") הינן ספקיות אינטרנט. נטען כי המשיב 6, אלמוני, פעל דרכן להתחברות לרשת האינטרנט ולפרסום והפצת התכנים הפוגעניים ברשת.

4.  ברשות המבקשות שתי כתובות IP – Internet Protocol אשר לשיטתן מהן גלש המשיב 6 שעה שהעלה את הסרטון הפוגע לאתר יו טיוב. לשיטת המבקשות בעקבות זאת ניתן לזהות את מיקומו של המחשב ממנו גלש המשיב 6, על ידי בזק בינלאומי ו- 012 סמייל, הן ספקיות האינטרנט כמבואר. העתירה שבפניי מכוונת למשיבות 5-1 ומבקשת להורות להן להמציא בתצהיר את כל המידע והפרטים המזהים שיש בידיהן אודות המשיב 6 שהשתמש ומשתמש באופן קבוע בשירותי ו/או שרתי האינטרנט של Google, Gmail.com, YouTube.com ו- Sonara.net. בעקבות מידע זה מתכוונות המבקשות להגיש תובענה בגין לשון הרע כנגד המשיב 6. לא זו אף זו: לשיטתן של המבקשות לשון הרע הנטענת של המשיב 6 מצמיחה אף עילה לאישום פלילי. הן הגישו תלונה למשטרת ישראל בעניין זה. אף משטרת ישראל המריצה אותן להגיש את המרצת הפתיחה שבפניי.

5.  גוגל אינק וגוגל ישראל, המיוצגות על ידי אותו משרד פרקליטים, בזק בינלאומי ו- 012 סמייל הגישו תגובות, אף חלקן מפורטות ומנומקות. לא בוצעה המצאת מסמכים ליו טיוב. תלויה ועומדת בפניי בקשה לעניין המצאת כתבי בי-דין ליו טיוב. המבקשות טוענות כי המצאה זו בוצעה באמצעות ב"כ גוגל אינק, שהיא בעלת עניין או שותפה של יו טיוב. לחילופין התבקש בית המשפט להורות על המצאת כתבי בי-דין לה מחוץ לתחום השיפוט.

6.  ועוד: בפסיקת בתי המשפט עד כה נשקלה האפשרות, במצבים דומים, שבית המשפט יפעל בהתאם לפרקטיקה שנכבשה בזמנו בבית המשפט בארה"ב בפרשה שנדונה ב-Dentrite International, Inc. v. John Doe, 775 A.2d 756 (2001). "ג'ון דו", הוא שם גנרי לאדם אלמוני לא ידוע, בארה"ב. כב' המשנה לנשיאה ריבלין, ב-רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי. (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ  (במאגרי "נבו"; להלן – "הלכת רמי מור"), מציע את שמו הגנרי העברי "רן דן".

ביסודו של דבר, כך הפרקטיקה, עוצב נוהל שעל פיו על התובע לפעול וליידע את המפרסם האנונימי אודות הבקשה לגילוי זהותו, ולאפשר לו הזדמנות סבירה להתנגד לבקשה. על התובע להצביע במדויק על ההתבטאויות המקימות לו לטענתו עילת תביעה. על בית המשפט לבדוק אז, ובמובהק במעמד צד אחד, האם קיימת עילה לכאורית נגד המפרסם האנונימי. ובעיקר על בית המשפט לשקול את עילת התביעה של התובע מול זכותו של המפרסם האנונימי שנחשף, לחופש ביטוי אנונימי וכן לבחון האם במאזן האינטרסים זכותו של התובע-הנפגע גוברת על זכות הנתבע לביטוי אנונימי, שהיא מן המאפיינים של רשת האינטרנט.

7.  כשלעצמי, אמור הייתי להכריע בשאלת המצאת המסמכים ליו טיוב. המבקשות מסרו בפניי הודעה כי הן חוזרות בהן מהסכמתן כי אפעל, בפרשה שבפניי, על פי פרקטיקת "ג'ון דו". ממילא החלטתי להידרש לכך רק לאחר שאכריע בשאלת המצאת כתבי בי-דין ליו טיוב, ואף לאחר שדברה יישמע.

8.  ואולם, ביני לביני, ניתן ביום 25.3.10 פסק דינו המקיף של בית המשפט העליון בהלכת רמי מור הנ"ל. הלכה זו, כפי שיבואר, חתמה והסדירה שורה של מחלוקות שהתעוררו בפסיקת הערכאות הדיוניות במקרים דומים. נחלקו הדעות בבית המשפט העליון. דעת הרוב ניתנה על ידי המשנה לנשיאה ריבלין והצטרף אליו כב' השופט לוי. דעת המיעוט ניתנה על ידי כב' השופט רובינשטיין. על כך להלן.

9.  זו השעה לומר דברים אחדים אודות הסוגיה שבפניי. אף אני נתתי לה דעתי בהחלטתי בבש"א (חי') 5478/06 קי.אס.פי מחשבים בע"מ נ' ברק אי.טי.סי. (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ (במאגרי "נבו"). רשמתי שם כי כאשר בית המשפט מתבקש להכריע בסוגיה האמורה הרי ביסוד הלבטים "עומדת זכותו של האדם לשמו הטוב, אף זכות הגישה לערכאות שלו. אלו מטים את הכף להורות על חשיפת שמם של הגולשים, על מנת לאפשר להגיש כנגדם תובענה. מנגד, יש ליתן משקל גבוה לחופש הביטוי באינטרנט, על מאפייניו הייחודיים והחדשניים. יתרונותיו, שמא קסמו של האינטרנט, נעוצים דווקא בזמינות הרבה שלו, במאפייניו הווירטואליים, ובכך שהוא הופך עוד ועוד למכשיר מכונן-דמוקרטיה מן המעלה הראשונה" (סעיף 8).

10.  ביסודו של דבר, כך סיכם כב' סגן הנשיא אברהם בבר"ע (נצ') 213/09 ישראל מושקוביץ נ' וואלה! תקשורת בע"מ (במאגרי "נבו"), הסתמנו שלוש גישות בפסיקת בתי המשפט.

הגישה האחת, והיא זו שבאה לידי ביטוי על ידי כב' השופטת ד"ר פלפל ב-ה"פ (ת"א) 250/08 חב' ברוקרטוב בע"מ נ' חב' גוגל ישראל בע"מ (במאגרי "נבו"), בעקבות החלטה נוספת שלה ב-ה"פ 1244/07 מזמור הפקות בע"מ נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ (במאגרי "נבו"), גורסת כי עובדת היות הפרסום ברשת האינטרנט דווקא, אין בה כדי להשליך על ההכרעה בשאלת החשיפה. משמע, כך תפיסתה, "מסך האנונימיות הקיים באינטרנט אינו מיועד כדי לעזור למבצעי עבירות פליליות להימלט מחשיפתם לאור השמש, כמו גם לא למעוולים למיניהם".

וכן כי "השיח הציבורי, יכול להיות שוטף ואנונימי, כל אימת שהוא ענייני; ברגע שהבמה האלקטרונית הופכת לזירת אגרוף בבוץ, צריך המתפלש בבוץ להבין ולהפנים שאם זה רק בוץ על מאן דהוא, ובכך לכאורה יש עבירה או עילת תביעה בנזיקין או בקניין רוחני, זכאי אותו נפגע לדעת מי הוא זורק הבוץ ולהחליט מה לעשות במידע זה לאחר מכן על פי שיקול דעתו".

הגישה השנייה, והיא הגישה הקוטבית לה, באה לידי ביטוי על ידי כב' השופטת ד"ר אגמון-גונן, שעה שהייתה שופטת בבית משפט השלום בירושלים בבש"א (י-ם) 4995/05 פלונית (קטינה) נ' בזק בינלאומי בע"מ (במאגרי "נבו"). לשיטתה יש ליתן משקל מפליג למאפיינים הייחודיים של רשת האינטרנט. משום כך, לטעמה, יש מקום לשקול להורות על זהותו של הגולש האנונימי, רק כל אימת שלשון הרע מצמיחה עילה פלילית. ככל שלשון הרע מצמיחה עילה אזרחית בלבד, יש לשמור על האנונימיות של הגולש.

והגישה השלישית, היא גישת הביניים, ניתנה על ידי כב' השופט עמית, שעה שהיה שופט בבית המשפט המחוזי בחיפה ב-בר"ע (חי') 840/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט (במאגרי "נבו"; להלן – "פרשת רמי מור") והוא נשוא פסק דינו של בית המשפט העליון בהלכת רמי מור. ביסודו של דבר, ומבלי שאפרט, סבור היה השופט עמית כי יש להוסיף על המבחן של השופטת אגמון-גונן "דבר מה נוסף".

כשלעצמי, בפרשת קי.אס.פי הנ"ל, בחרתי לאמץ את גישתה של השופטת אגמון-גונן בפרשת פלונית הנ"ל. אכן אמת ניתנת להיאמר, עשיתי כן טרם שניתנו פסקי הדין של השופטת פלפל ושל השופט עמית. כפי שיבואר להלן להשקפתי המדויקת בסוגיה האמורה, לנוכח פסקי הדין האמורים, כבר אין נפקות לנוכח הכרעת בית המשפט העליון בהלכת רמי מור.

11.  המשנה לנשיאה ריבלין, כפי שיבואר, בחר להשתית הכרעתו על יסוד ההשקפה שעל פי הדין הקיים לא ניתן לנקוט כל עיקר בהליך כאמור בהעדר מסגרת דיונית למתן הסעד המבוקש. ואולם, ולו מעבר לדרוש לנוכח הכרעתו האופרטיבית האמורה, אף הוא אמר את דברו לעניין המחלוקת המהותית באשר לגבולות השיח ברשת האינטרנט. השקפתו, כך נהירים פני הדברים, בוודאי קרובה לזו של השופטת אגמון-גונן ושמא אף מרחיקת לכת יותר ממנה.

אכן, כך הוא קובע, "היכולת לשמור על עילום-שם היא לעיתים תנאי לעצם האפשרות או הנכונות להתבטא. יש מצבים שבהם אדם שלא יוכל לדבוק באלמוניותו – לא יתבטא כלל. כך, למשל, בשל תחושות אישיות כמו בושה או מבוכה, או בשל לחצים חיצוניים וחששות מפני תגובת הסביבה… יתכנו בהחלט מצבים שבהם המסרים החשובים ביותר – לאדם עצמו או לאחרים זולתו – יהיו עצורים בתוך האדם פנימה, ורק היכולת לומר את הדברים באופן אנונימי תוכל לפרוץ את החסמים. ממילא האנונימיות היא פתח לחופש ביטוי" (סעיף 11).

ועוד הוא רושם כי "האינטרנט הוא 'כיכר העיר' החדשה שהכול שותפים לה. המדיום החדש – המרחב הווירטואלי – מצוי בכל ופתוח לכל. הכלים שהוא מציע, ובהם 'חדרי השיח', הדואר האלקטרוני, הגלישה על גלי הרשת העולמית ובתוך הרשתות החברתיות – מאפשרים קבלת מידע והעברתו, 'האזנה' לדעות של אחרים והשמעתן של דעות עצמיות. זהו אפוא אמצעי דמוקרטי מובהק המקדם גם את עקרון השוויון ומציב מחסום בפני התערבות שלטונית ובפועל רגולטיבית בחופש הביטוי.

המקלדת זמינה לכל כותב, והקשה על זנבו של 'העכבר' מובילה את הכתוב לקצווי הארץ. הציבור אינו זקוק באותה מידה כבעבר לפלטפורמה שמעמידים לרשותו אחרים (ראו John Doe v. Cahill, 884 A.2d 451 (2005)). כל אחד מבני הציבור רשאי ויכול ליצור 'עיתון' משלו ולתת בבלוג דברו. ייחודן של התגוביות הוא באלמוניותן, בספיחתן למאמרים כתובים בידי אחרים ובניצול פלטפורמות זמינות להשמעת דעות אינדיבידואליות. מדובר אפוא באמצעי נגיש, מיידי, נטול גבולות גיאוגרפיים ותכופות נטול סינון ועריכה. וכן – גם אנונימי" (סעיף 14).

אכן "מעת לעת נשמעת ביקורת על תוכנן של התגוביות ועל דרך ניסוחן. אם לומר את המעט, הרי שבתרבות המקומית לא תמיד שולטים בז'אנר זה – הלשון הצחה, הניסוח הרהוט והמסרים המעודנים. חלק ניכר מהפרסומים נושא במקומותינו אופי וולגרי ובוטה, וישנו פער בולט בין הנחרצות של הדעות המבוטאות לבין התשתית התומכת בהן. כל אלה משפיעים ללא ספק גם על הערך והמשקל שניתן לייחס לרבים מפרסומי ה-instant המופיעים באינטרנט חדשות לבקרים. אולם בכל אלה אין כדי לשמוט את הערך החוקתי העומד ביסוד השיח הזה" (סעיף 15).

12.  ועתה נגיע לעיקר ההנמקה. המשנה לנשיאה ריבלין סבור כי הסוגיה שבפנינו חורגת מעבר להקשר ספציפי של חשיפת גולשים אנונימיים ברשת אינטרנט. השאלה הרחבה היא, כך עמדתו, "האם קיימת במשפט האזרחי הישראלי מסגרת דיונית שבה ניתן לחייב אדם לחשוף את זהותו של אדם אחר כדי שניתן יהיה להגיש תביעה נגד זה האחרון בגין עוולה שביצע לכאורה" (סעיף 23). שהרי, ביסודו של דבר, ההליך שבפניי הוא הליך נפרד ועצמאי, כמוהו כהליכים שננקטו בפרשות דומות. רק ככל שבהליך עצמאי זה יבוא העותר על מבוקשו ותיחשף זהותו של המפרסם האנונימי, הרי בהליך נפרד אחר, תוגש כנגדו תביעת לשון הרע. אכן, השופט עמית בפרשת רמי מור סבור היה כי הפרקטיקה הנכונה היא להגיש "תובענה עיקרית אך וירטואלית לחלוטין נגד הנתבע האמיתי, שיקרא תחילה 'פלוני', ובמסגרת זו יתבקש צו עשה לחשיפת שמו של המפרסם האנונימי, הוא 'פלוני'. זאת על מנת שבבוא העת יתפוס המפרסם שיצא מאלמוניותו את הנתבע הפיקטיבי" (סעיף 24).

גישה זו לא מקובלת על המשנה לנשיאה ריבלין. הוא מורה כי "חקיקת סדרי-הדין בישראל אינה מזכירה את האפשרות להגיש תביעה נגד נתבע 'גנרי' – שאותו נכנה 'רן דן' (John Doe) – אשר מחליף את הנתבע האמיתי שזהותו עלומה. יותר מכך, לפי תקנה 9 לסדר הדין האזרחי, בסעיף-קטן (3), כתב התביעה יכלול את 'שמו של הנתבע, וכן מספר זהותו ומקום מגוריו, במידה שניתן לבררם'. ברור שהסיפא 'במידה שניתן לבררם' מתייחסת למספר הזהות ולמקום המגורים, ולפי פשט התקנה לא ניתן להגיש כתב תביעה נגד נתבע לא ידוע. נהפוך הוא: התקנה מחייבת כי הנתבע המוזכר בכתב התביעה יהא ניתן לזיהוי מלא – שאחרת אין לנו תביעה" (שם).

13.  משום כך, כך הוא ממשיך ומבאר, "ההכרה בנתבע 'רן דן' עשויה לאפשר לתובע לנקוט בהליך אזרחי שאלמלא כן לא היה ניתן לקיימו. בכך עשויה אפשרות זו לתמוך באכיפת הזכויות המהותיות שהתובע טוען להם, ולקדם את הערכים בדבר זכות הגישה לבית המשפט וגילוי האמת. עם זאת ההכרה באפשרות להגיש תביעה 'בלתי שלמה' – תביעה ללא נתבע – כלל אינה מובנת מאליה, והתוויה פסיקתית של סדרי הדין להגשת תביעה כזו ובירורה מעוררת קשיים ניכרים" (סעיף 27).

14.  כללם של דברים: הדרך בה בחרו בה בתי המשפט לילך עד כה, על דרך של "חקיקה שיפוטית", היא מוקשית ובעייתית. שומה על המחוקק לומר את דברו בסוגיה האמורה ולא ראוי שבתי המשפט, בסוגיה מרחיקת-לכת זו, יעשו כן. כך משום ש"הסעד שמתבקש בענייננו הוא חריג. מדובר בניסיון לרתום, עוד בטרם משפט, את מערכת המשפט ואת הצד השלישי לצורך קיום חקירה שתביא לחשיפת זהותו של מעוול על-מנת שניתן יהיה להגיש נגדו תביעה אזרחית.

מדובר למעשה בהליך מעין-חקירתי שבית המשפט מגויס לו בהליך מקדמי במתכונת כזו או אחרת. הליך זה אינו טריביאלי, הוא מערב שיקולי מדיניות מורכבים והוא מצריך הסדרה חקיקתית". אכן "יובהר, כי אין בדברינו אלה כדי לסגור את השער בפני המבקשים לחשוף את זהותם של מעוולים ברשת האינטרנט. ראשית, כאשר מתבצעת באינטרנט עוולה שהיא גם עבירה, קיימת אפשרות לנפגע להגיש תלונה, וחזקה על רשויות האכיפה שתפעלנה את סמכויות החקירה והבדיקה המסורות להן מכוח הדין; הן ולא בית המשפט. שנית, יש להניח ולקוות כי בסופו של דבר תתקבל חקיקה שתסדיר באופן בהיר ומפורט את הנושא הנדון, תיצור את המסגרת הדיונית הראויה ותתווה את האיזון בין השיקולים שלעניין" (סעיף 36).

15.  אכן המחוקק טרם אמר דברו. תלויה ועומדת בדיון ממושך הצעת חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ח – 2008. מפסק הדין נלמד כי בינתיים משכה ממשלת ישראל את הצעת החוק וזו איננה צפויה לעלות לדיון מחדש, בוודאי לא בנוסחה הקודם. הוברר לי כי לאחרונה הוגשה הצעת חוק של חבר הכנסת זבולון אורלב, בעקבות הלכת רמי מור, היא הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון – חשיפת פרטי מעוול), התש"ע-2010 המאמצת, ביסודו של דבר, את השקפתה של השופטת פלפל, כמבואר מעלה.

16.  נהיר לנוכח כל אלו כי הלכת רמי מור גוזרת כליה על ההליך שבפניי. שהרי, כפי שעולה מטיעוני גוגל אינק וגוגל ישראל, התביעה שבפניי היא נעדרת עילה. כתוצאה מכך מתחייבת מחיקתה. היא אף מצביעה על העדר סמכותו של בית משפט זה. משום כך מתחייבת דחייתה.

17.  ב"כ המבקשות, חרף זאת, סבור כי הלכת רמי מור אינה גוזרת כליה על ההליך. לתפיסתו כל ההליכים שנדונו עד הנה בפרשות השונות היו באשר לתגוביות (טוקבקים). מעולם לא נדונה בפסיקה מסכת כה בוטה של השפלה וביזוי. חוששני שאין בדעתי לקבל השקפה זו כל עיקר. נהפוך הוא: חלק ניכר מן הפרשיות שנדונו מעלות על פניהן אפשרות של הגשת אישום פלילי. המשנה לנשיאה ריבלין היה מודע לכך, ופסק כאשר פסק. ביסוד הכרעתו, כמבואר, מונחת ההשקפה של העדר מסגרת דיונית, מלכתחילה ומעיקרא, החוסמת את הכניסה לטרקלין ההתדיינות. לשיטה זו אחת היא האם עילת התביעה מצמיחה עוולה אזרחית, או גם אישום פלילי.

18.  לא נותר לי אלא להצטרף לקריאות החוזרות ונשנות למחוקק לומר את דברו. משעה שבאה לאוויר העולם הלכת רמי מור לדבר נודעת מידה גבוהה יותר של דחיפות. אכן, גם אלמלא באה לעולמנו הלכת רמי מור אין לדעת איך היו מתפתחים הדברים, בפרשה שבפניי. שהרי, עוד שעה שההליך בחיתוליו, אין לדעת האם הייתי מורה על פרסום זהותו של הגולש האנונימי, אם לאו. אין לדעת, ככל שהייתי מורה על פרסום זהותו והיה ננקט נגדו הליך, מה היו תוצאותיו. ואולם התוצאה האופרטיבית של הלכת רמי מור מסלקת את ההליך, בעודו באיבו. אכן בצר לו מצטרף ב"כ המבקשות להשקפתו הנוגדת, המלומדת והמקיפה, של השופט רובינשטיין, בעל דעת המיעוט. ואולם נשמט הימנו, מן הסתם, כי שומה על כולנו, שופטים ופרקליטים, לכוף ראשנו לדעת הרוב. כך, במצוות התקדים המחייב ועל פי כל דין.

19.  לא נותר לי אלא להידרש לשאלת ההוצאות. כסבור הייתי, לנוכח מכלול הנסיבות, כי אין לחייב את המבקשות בהוצאות כל עיקר. ואולם מאזן שיקוליי משתנה, לנוכח עמדת המבקשות בתגובה לבקשת הסילוק על הסף בעקבות הלכת רמי מור. אכן ראוי היה למבקשות, בעקבות זאת, להסכים לבקשת הסילוק על הסף, ללא אומר ודברים. או-אז חוזר הייתי ולא מחייב בהוצאות. משעה שלא עשו כן אחייב בהוצאות, ואולם מתונות ככל האפשר.

20.  ועוד: ניצבת השאלה מה יהא דין משעה שהמחוקק יאמר את דברו, למשל אם תאומץ הצעת החוק הנ"ל של ח"כ אורלב, באופן שדרכן של המבקשות תהיה סלולה לחשוף את זהותו של המפרסם האנונימי, ולהגיש תביעה כנגדו. לטעמי ראוי שהמחוקק יתן את הדעת, במצב דברים זה, לבעלי דין שמצאו עצמם, כמבקשות שבפניי, "בין הכסאות". משמע, בין השלב בו בית המשפט היה נדרש לתביעתם ומחליט כאשר מחליט עד הלכת רמי מור, לבין השלב בו תוסדר האפשרות להגיש תביעה כאמור, ללא כל עכבות ומכשולים. כאמור, לנוכח העובדה שבקשת סילוק על הסף מתקבלת, גם במובן זה שלנוכח העדר סמכותו של בית המשפט להידרש לה היא נדחית על הסף, ראוי לפתוח פתח למבקשות לחזור ולנקוט בהליך האמור ככל שהמחוקק, בבוא השעה ואקווה במהרה, יאמר את דברו. ראוי שתקופת הביניים תהא קצרה ככל הניתן, וזאת מבלי להתעלם מן השאלות הנוקבות והדילמות המאתגרות בסוגיה הנדונה.

21.  לפיכך הנני דוחה התביעה על הסף.

הנני מחייב את המבקשות, ביחד ולחוד, לשלם למשיבות 2-1 שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל אשר ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ המשיבות 2-1 תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה כאשר פגרת בית המשפט לא תקטע את מירוץ המועדים האמור.

איני עושה צו להוצאות לעניין המשיבות 4 ו- 5.

22.  המזכירות תמציא עותק מפסק דיני לב"כ הצדדים.

ניתן היום,  ט"ז תמוז תש"ע, 28 יוני 2010, בהעדר הצדדים.

שלמה לבנוני, שופט

קיראו גם על: אחריות בעל אתר אינטרנט להודעות וקישורים בפורום

בתקציר פסק דינו של בית המשפט העליון, ישנה חזרה על הלכה מוכרת של בית המשפט העליון, לפיה רופא שפעל לפי סטנדרט רפואי מקובל, הגם שטעה במתן טיפול רפואי למטופל, אינו רשלן ולא יחוייב בנזיקין.

מאמר זה נכתב באדיבותו של עורך דין עופר סולר המתמחה בייצוג נפגעי רשלנות רפואית ובתביעות נזיקין מורכבות.

לפנייה אישית אל עורך דין עופר סולר ניתן לחייג: 03-7369253

בפסק דין שניתן לאחרונה בבית משפט השלום בירושלים מפי כבוד השופט כרמי מוסק חוזרת ועולה ההלכה הידועה כי רופא יחויב בעוולת הרשלנות לעניין תביעות רשלנות רפואית רק בהתאם לסטנדרט הרפואי שהיה מקובל באותה עת ובהתאם לידע הנתון בעולם הרפואה.

כך, במקרים בהם בחר הרופא להעניק טיפול שלא היה בו לתת מענה רפואי למטופל, אך זהו טיפול שניתן בהתאם לסטנדרט הרפואי ובהתאם לידע הרפואי באותה עת, לא ניתן יהיה לחייב את הרופא בנזיקין.

לפניכם סיכום של פסק הדין בהליך ת"א 2677-07 כ. מ. נגד מכבי שירותי בריאות ואח'.

נסיבות המקרה הנדון ספק הדין ובערעור

התובע יליד 1972 פרק את כתפו השמאלית בשנת 2000 במהלך טיול באיזור מדבר יהודה. התובע פונה לרופא של אחד המלונות באיזור לקבלת טיפול רפואי. הרופא המטפל איבחן נקע והכתף הוחזרה למקומה.

כאשר שב התובע לביתו, פנה לקבלת טיפול אורטופדי של מכבי שירותי בריאות. הרופא האורטופד מטעם קופת החולים איבחן פריקת כתף אצל התובע והמליץ על חבישת מתלה וקירור. בנוסף, המליץ לתובע לערוך צילום.

כעבור מספר ימים מיום שובו לביתו פנה התובע לחדר מיון בבית החולים "אסף הרופא". התובע נבדק ונערכו לו צילומים.

מהבדיקות השונות שנערכו לו, נמצא כי אין סימני שבר בכתף שמאל והומלץ לתובע חבישת מתלה וכן טיפול פיזותרפיה.

התובע טוען כי משך שנים הוא שב ונקע את ידו אינספור פעמים, ובכל פעם שפנה אל קופת החולים מכבי שירותי בריאות קיבל הוא את אותה המלצה לחבישת מתלה וטיפולים פיזותרפיים.

כעבור 4 שנים התובע פנה לרופא מומחה באופן פרטי בעקבות כתבה בעיתון, אשר זה איבחן מנתוני הבדיקות שערך התובע וכן מהצילומים כי התובע סובל משברים בכתף. המלצת הרופא הפרטי העלתה כי יש לבצע תיקון ניתוחי.

התובע עבר ניתוח משחזר בבית החולים איכילוב ואחר כך ביצע טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה אינטנסיביים.

התובע הגיש תביעה לפיצויים  בגין נזקי גוף שנגרמו לו כנגד הנתבעות בטענה של רשלנות רפואית מצד הנתבעות.

התובע טען כי ניתן היה לראות כי הינו סובל משבר בכתף כבר מהצילום הראשון. התובע טוען כי לא טופל בהתאם למצבו, שכן היה זקוק לניתוח. בנוסף, הצוות הרפואי לא יידע אותו כלל בדבר אפשרות זו שיכלה להיות מענה הולם למצבו הרפואי.

התובע טען כי כאשר הגיע לראשונה לבית החולים הוא שוחרר לביתו ללא שביצעו לו בדיקת CT או כל בדיקה אחרת שיש בה לאמוד את הנזק ממנו סבל התובע.

מכבי שירותי בריאות טענה כי לתובע ניתן טיפול ללא דופי ובהתאם לאמות מידה מקובלות.  מכבי מציינת כי לנתבע הוצע לערוך ניתוח, שנתיים עוד בטרם נותח על ידי רופאו הפרטי, לטענתם בשל ההסברים אשר פורטו לו החליט התובע שלא לעבור את הניתוח.

עוד טענה מכבי כי אכן, לא הומלץ לתובע לעבור מיד ניתוח, על אף שזוהי אחת מהאפשרויות שעמדו לרשותו במצבו, שכן בהתאם לידע המקובל בעולם הרפואה באותה עת, נהוג היה לטפל במי שהתסמינים מעידים עליו שפרק את כתפו באופן בו טופל.

בית המשפט קבע כי יש לדחות את התביעה.

בית המשפט נימק את החלטתו וקבע כי גם אם היה מניח כי הצוות הרפואי התרשל בתפקידו, למרות שלא השתכנע שאכן כך קרה שכן הצוות הרפואי פעל בהתאם לסטנדרט המקובל בעולם הרפואה באותה עת, מבחן הקשר הסיבתי אינו מתקיים.

בית המשפט קבע כי לא עלה בידיו של התובע להוכיח כי ההתרשלות הנטענת של הצוות הרפואי היא זו שגרמה לנזק של התובע.

עיקר נזקו של התובע, כפי שהעידו המומחים, הינו כתוצאה מהפריקה הראשונה ומהשבר ולא מהטיפול שקיבל מצוות בית החולים. לו היה הצוות מנתח מיידית את התובע, יש להניח, כך לפי דעת המומחים, כי היה התובע סובל מאותם תסמינים מהם הוא סובל כיום, למרות שהניתוח שאותו עבר הלכה למעשה בוצע שנים לאחר הפציעה.

בית המשפט כאמור דחה את התביעה וקבע כי כל צד יישא הוצאתיו.

מאמר נוסף של עורך דין עופר סולר: השתהות במתן טיפול רפואי לאדם

אדם הגיש ערעור ברשות לבית המשפט העליון, בבקשה להורות על הסרת הגבלה שהוטלה על רישיון הנהיגה שלו, לאור חוב כספי בהוצאה לפועל. אותו אדם הגיש לבית המשפט בקשה לפשיטת רגל וניתן צו כינוס כנגדו במסגרת הליך פשיטת רגל.

לאור צו הכינוס והליך פשיטת הרגל פנה אל בית המשפט המחוזי וביקש להסיר את ההגבלה על רישיון הנהיגה שלו, ומשבית המשפט המחוזי דחה את בקשתו הגיש ערעור ברשות לבית המשפט העליון כאמור. בית המשפט העליון החליט להעניק את רשות הערעור, שכן פסיקת בתי המשפט עד למקרה הנדון לא היתה עקבית ואחידה בעניין המדובר.

השאלה המרכזית שבה היה צריך בית המשפט העליון לפסוק הנה מה דינה של הגבלה על רישיון נהיגה שהוטלה על חייב במסגרת הליכי הוצאה לפועל לאחר שניתן כנגדו צו כינוס בהליך פשיטת רגל.

קיראו בהרחבה על: הגבלת רישיון נהיגה בגלל חוב בהוצאה לפועל

בית המשפט העליון דן בערעור בהליך רע"א  5137/11 ולהלן פסק הדין המלא:

בפני:  כבוד השופט א' גרוניס, כבוד השופטת מ' נאור, כבוד השופט י' עמית

המבקש:    פלוני

נ  ג  ד

המשיבים:
1. עו"ד עודד הכהן
2. כונס הנכסים הרשמי

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים ב-פש"ר 43236-11-10 מיום 6.6.2011 שניתנה על ידי כבוד השופט ד' מינץ

בשם המבקש:  עו"ד יורם בן פורת
בשם המשיב 1:  עו"ד יגאל ספרבר
בשם המשיב 2:  עו"ד טובה פריש

פסק דין

השופטת מ' נאור:

1.  לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד' מינץ), בה נדחתה בקשת המבקש להסיר הגבלה שהוטלה על רישיון הנהיגה שלו במסגרת הליכי הוצאה לפועל, לאחר שניתן צו כינוס כנגדו בהליך פשיטת רגל.

2.  השאלה שבמוקד הערעור – מה דינה של הגבלה שהוטלה על חייב במסגרת הליכי הוצאה לפועל לאחר שניתן כנגדו צו כינוס בהליך פשיטת רגל – טרם נידונה בבית משפט זה. בערכאות הדיוניות הפסיקה הקיימת אינה אחידה. על כן, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל.

העובדות הצריכות לעניין

3.  נגד המבקש נפתחו תיקי הוצאה לפועל, במסגרתם הוטלה הגבלה על רישיון הנהיגה שלו, מכוח סעיף 66א לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל או החוק).

4.  ביום 23.11.2010 הגיש המבקש בקשה לפשיטת רגל. בו ביום ניתן צו כינוס כנגדו. ביום 6.6.2011 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה להסרת ההגבלה שהוטלה על רישיון הנהיגה שלו. בית המשפט דחה את בקשתו, בהחלטה נשוא הבקשה, שזו לשונה:

"הגבלת החייב מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לפי סעיף 66א' לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 מוטלת על החייב רק במידה ועל פי סעיף 66ב' לאותו חוק, השתכנע רשם ההוצאה לפועל כי החייב הוא בעל יכולת לשלם את חובותיו אך הוא משתמט מתשלומם. החריג לכלל זה הוא במקרה ורשם ההוצאה לפועל שוכנע, כי הטלת ההגבלה עלולה לפגוע פגיעה ממשית בעיסוקו של החייב וביכולתו לשלם את החוב או שרישיון הנהיגה חיוני לו, עקב נכותו או עקב נכות בן משפחה התלוי בו.

נוכח העובדה שרישיון הנהיגה של החייב במקרה זה הוגבל, הוכח כי רשם ההוצאה לפועל השתכנע כי  החייב משתמט מתשלום חובותיו. לכן על החייב המעוניין שתוסר ממנו ההגבלה, לשכנע כי הוא נכנס לחריג, ובטענה כי לעתים מתקין מזגנים הוא לא עשה כן. הבקשה נדחית".

עיקר טענות הצדדים

5.  לטענת המבקש, הוראות סעיפים 66א ו-66ב לחוק ההוצאה לפועל אינן רלוונטיות להליך פשיטת הרגל. משניתן צו כינוס לנכסי המבקש, הרי שהסנקציות הקבועות בסעיפים האמורים התייתרו, שכן הזוכה בהוצאה לפועל רשאי להגיש תביעת חוב בהליך פשיטת הרגל, ומסכת האיזונים נבחנת אך ורק במסגרת הליך פשיטת הרגל ולא במסגרת חוק ההוצאה לפועל.

המבקש מוסיף, כי כיום הוא נמצא בהליכי פשיטת רגל ומשלם את התשלומים החודשיים שהוטלו עליו בצו הכינוס. עוד טוען המבקש, כי הוא מצוי במצב בלתי אפשרי: הוא משלם את התשלומים שהוטלו עליו במסגרת כינוס הנכסים, אך אינו יכול לפנות לרשם ההוצאה לפועל בבקשה להסיר את ההגבלות על רישיון הנהיגה מטעם זה, שכן הסמכות במסגרת הליכי פשיטת הרגל נתונה לבית המשפט המחוזי הדן בהליכי פשיטת הרגל. לטענתו, מאחר והוא משלם את התשלומים על פי צו התשלומים, היה על בית המשפט המחוזי לבטל את ההגבלות על רישיון הנהיגה שלו.

6.  בהתאם להחלטתי מיום 18.7.2011 הגישו המשיבים תשובותיהם לבקשת רשות הערעור. המשיבים תמימי דעים, כי דין הערעור להתקבל. לטענתם, כפועל יוצא מהוראת סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל או הפקודה), שעניינה עיכוב הליכים עם מתן צו כינוס, קיימת הצדקה משפטית להורות על הסרת כל המגבלות והסנקציות אשר הוטלו על החייב במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, לרבות הסנקציה הנוגעת להגבלת רישיון הנהיגה, שהוטלה על המבקש במקרה שבפנינו.

דיון והכרעה

הליכי הוצאה לפועל אל מול הליכי פשיטת רגל

7.  ישנן שתי מערכות נפרדות לגביית חובות – מערכת ההוצאה לפועל ומערכת פשיטת הרגל. לכל מערכת תכליות משלה וכלים משלה למימוש אותן תכליות. אפנה להלן לסקירת התכליות שבבסיס מערכת ההוצאה לפועל אל מול זו של פשיטת רגל, ומתוך כך תעלה ותצמח התשובה לשאלה הקונקרטית שבפניי.

8.  חוק ההוצאה לפועל נועד להעמיד לרשות הציבור מנגנון, באמצעותו יוכל בעל דין לממש פסק דין שניתן לטובתו על ידי בית משפט כנגד מי שחויב בדין, וגם מסמכים משפטיים הניתנים לביצוע כמו פסק דין, ובהם שטרי משכון, משכנתה, שטרות ושיקים. מנגנון זה צריך להיות יעיל, מעשי ובר-יכולת אכיפתית, כאשר אינטרס הזוכה במימוש זכויותיו הוא בעל בכורה.

זו תכלית החוק. עם זאת, המחוקק ראה לנגד עיניו גם את החייב, המתקשה למלא אחר פסק דין שניתן כנגדו בשל מצבו הסוציאלי, וביקש שלא להפכו, על ידי הפעלת מנגנון ההוצאה לפועל, לחסר כל ולנטל על החברה. זו תכליתו השניה של חוק ההוצאה לפועל, והיא באה לידי ביטוי במספר הוראות בחוק, המתחשבות במצבו של החייב. כך, למשל, מונה סעיף 22 לחוק מטלטלין החיוניים לחייב, שאינם ניתנים לעיקול (ע"א 711/84 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' פישמן, פ"ד מ"א(1), 369).

בצד שתי תכליות מיוחדות אלה – גביה מהירה ויעילה, ומנגד, התחשבות בחייב והימנעות מלהפוך אותו לנטל על החברה – עומדות שתי תכליות כלליות התומכות בהן, אשר נגזרות מערכי היסוד של השיטה. כך, לצד התכלית המיוחדת של גבייה מהירה ויעילה של החוב עומדת התכלית הכללית של הגנה על הקניין, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בצד התכלית המיוחדת שעניינה מניעת ירידה לחייו של החייב מונחת התכלית הכללית של הגנה על כבוד האדם של החייב ועל חירותו. התכליות המונחות ביסוד חוק ההוצאה לפועל – הן המיוחדות והן הכלליות – מצויות, לעתים קרובות, בהתנגשות, ויש צורך לאזן ביניהן. במסגרת איזון זה יינתן משקל נכבד לאינטרס של הזוכה בביצוע פסק הדין אשר ניתן לטובתו (רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נ"ה(3), 360; ע"א 2097/02 איטונג בע"מ נ' חדיד פ"ד נ"ז(4), 211).

9.  לעיתים הליכי ההוצאה לפועל אינם משיגים את מטרתם ופסק הדין אינו ממומש. כך למשל, כאשר החייב נמצא במצב של חדלות פירעון, קרי, כאשר נכסיו אינם מספיקים כדי לפרוע את חובותיו. כאשר הליכי ההוצאה לפועל אינם יעילים דיים כדי לגבות את החובות, בכוחו של הנושה לנקוט נגד החייב בהליכי פשיטת רגל.

גם החייב, שאינו מסוגל לשלם את חובותיו, יכול לבקש פשיטת רגל. הליכי פשיטת הרגל יביאו לתפיסת כל נכסי החייב ולריכוזם, ולאחר מכן למכירתם ולתשלום החובות. בבסיסו של הליך פשיטת הרגל מונחות שתי תכליות, שאינן בהכרח מתיישבות זו עם זו: האחת – כינוס נכסי החייב וחלוקתם בין נושיו בדרך הזולה, המהירה, היעילה והשווה ביותר.

השניה – מתן אפשרות לחייב שאינו מסוגל לשלם את חובותיו לפתוח דף חדש בחייו, על ידי קבלת הפטר (לוין וגרוניס, פשיטת רגל 23-24 (מהדורה שלישית, 2010) (להלן: לוין וגרוניס)). במילים אחרות, גם הנושה וגם החייב יכולים למצוא תועלת בהליכי פשיטת רגל ובמעבר אליהם מהליכי הוצאה לפועל; הנושה – כיוון שכך יתפסו כל נכסי החייב וכספי מכירתם ישמשו לכיסוי החובות. החייב שאינו מסוגל לשלם את חובותיו – כיוון שבהליך פשיטת הרגל ניתנת לו הזדמנות לחזור לפעילות כלכלית נורמלית, תוך שמיטת חובותיו, במלואם או בחלקם, בתנאים או ללא תנאי.

10.  לעניין קו הגבול בין מערכת ההוצאה לפועל למערכת פשיטת הרגל קובע סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל:

"משניתן צו כינוס יהיה הכונס הרשמי שליד בית המשפט הכונס של נכסי החייב, ומכאן ואילך, ובאין הוראה אחרת בפקודה זו, לא תהיה תרופה לנושה נגד החייב לו חוב בר-תביעה, ולא יפתח שום נושה בתובענה או הליכים משפטיים אחרים, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיראה לקבוע".

עם מתן צו הכינוס, מעוכבים הליכי ההוצאה לפועל והחייב עובר לחסות תחת הליכי פשיטת הרגל. משניתן צו כינוס, לא תהיה תרופה לנושה בגין חוב בר תביעה, אלא במסגרת הליך פשיטת הרגל. משניתן צו כינוס, שוב אין הנושים הרגילים יכולים לפתוח בהליכים משפטיים לגביית חובם מחוץ להליכי פשיטת הרגל, אלא ברשות בית המשפט של פשיטת רגל, שתינתן במקרים מיוחדים בלבד, ובתנאים שיקבע.

סעיף 20(א) מתייחס הן להליך תלוי ועומד בעת מתן צו הכינוס והן להליך שנושה מעוניין לנקוט בו לאחר מתן הצו. הוראת סעיף 20(א) לפקודה משרתת את התכלית של מניעת פגיעה בעיקרון השוויון בין הנושים, ותורמת לחיסכון בזמנם של בתי המשפט, בכך שהתביעות תתבררנה לפני הנאמן לפי הוראות הפקודה (לוין וגרוניס, 119-118; ע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי, פ"ד נח(4) 730).

להשלמת התמונה יצוין, כי סעיף זה אינו חל על נושה מובטח. ביחס לנושה מסוג זה נקבע בסעיף 20(ב): "הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מכוחו של נושה מובטח לממש את ערובתו או לעשות בה בדרך אחרת".

כן יוזכר סעיף 22(א) לחוק, העוסק בפרק הזמן שממועד הגשת בקשה לצו כינוס ועד להכרעה בה. על פי הסעיף, משהוגשה הבקשה, "רשאי בית המשפט לעכב כל תובענה, הוצאה לפועל ואמצעי אחר על פי דין נגד החייב".

ההגבלות בחוק ההוצאה לפועל

11.  ההגבלות בחוק ההוצאה לפועל קבועות בפרק ו'1, סעיפים 66א-66ד. פרק ו'1, שכותרתו: "הטלת הגבלות על חייב בעל יכולת המשתמט מתשלום חובותיו", התווסף לחוק במסגרת תיקון 29, ונכנס לתוקף ביום 16.5.2009 (חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29), התשס"ט-2008, ס"ח התשס"ט 42). סעיף 66א מונה את ההגבלות שניתן להטיל על החייב, ביניהן, בסעיף 66א(6), ההגבלה שהוטלה על המבקש כאן:

הגבלת החייב מקבל, מהחזיק או מחדש רישיון נהיגה; הגבלה זו לא תוטל אם שוכנע רשם ההוצאה לפועל כי הטלתה עלולה לפגוע פגיעה ממשית בעיסוקו של החייב וביכולתו לשלם את החוב או שרישיון הנהיגה חיוני לחייב, עקב נכותו או עקב נכות בן משפחה התלוי בו; לעניין זה יראו את מי שהוטלה עליו הגבלה מהחזיק רישיון נהיגה כמי שרישיון הנהיגה שלו פקע מחמת אי-תשלום אגרה.

בסעיף 66ב מנויים התנאים אשר רק בהתקיים אחד מהם יוטלו הגבלות לפי סעיף 66א:

66ב.  (א) הגבלות לפי סעיף 66א לא יוטלו אלא בהתקיים אחד מתנאים אלה:

(1)  החייב הובא לפני רשם ההוצאה לפועל על פי צו הבאה לפי סעיף 69יב, או בא לפניו בדרך אחרת, הוכח לרשם ההוצאה לפועל כי הוא בעל יכולת המשתמט מתשלום החוב ולא ניתן הסבר סביר לאי-התשלום, ובלבד שהחוב הפסוק או החובות הפסוקים במצטבר עולים על 500 שקלים חדשים;

(2)  החוב הפסוק נובע ממזונות המגיעים מן החייב לבן זוגו, לילדו או להורהו, למעט חוב מזונות שגובה
המוסד לביטוח לאומי לפי חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972 (בחוק זה – חוק המזונות);

(3)  החייב הוא בעל יכולת המשתמט מתשלום חובותיו כאמור בסעיפים 7ג, 67(ד), 69יא(ד) או 69יג(ד), ובלבד שהתקיים אחד מאלה:

(א)  חלפו שישה חודשים ממועד המצאת האזהרה לחייב בהמצאה מלאה, והחוב הפסוק או החובות הפסוקים במצטבר עולים על 2,500 שקלים חדשים;

(ב)  חלפה שנה ממועד המצאת האזהרה לחייב בהמצאה מלאה, והחוב הפסוק או החובות הפסוקים במצטבר עולים על 500 שקלים חדשים.

12.  זו תכליתן של ההגבלות, כפי שהובאה בדברי ההסבר לתיקון 29 (ה"ח תשס"ז, בעמ' 101):

"חוק ההוצאה לפועל אינו מאפשר לרשם ההוצאה לפועל להטיל הגבלות על חייבים, ואולם בהתאם לחוק ניתן להטיל צו מאסר נגד חייבים בשל בזיון הליכי הוצאה לפועל. מוצע לצמצמם את השימוש במאסרים (למעט מאסר בשל חוב מזונות) רק למקרים שבהם גובה החוב עולה על 500,000 שקלים חדשים. כדי לאזן בין זכויות החייבים לזכויות הזוכים, מוצע, כי עם צמצום המאסרים כאמור לעיל תינתן לרשם הוצאה לפועל סמכות להטיל על חייבים הגבלות אשר פגיעתן בזכויותיהם פחותה מזו של צו המאסר".

ובהמשך הדברים:

"מוצע לקבוע כי תנאי נוסף להטלת ההגבלות הוא שננקט לפחות הליך אחד לגביית החוב בטרם הטלתן. הוראה זו נועדה לחייב את הזוכים לנסות לגבות את החוב בדרך אחרת ובמיוחד על ידי הטלת עיקולים על נכסי החייב, בטרם הטלת ההגבלות האמורות".

13.    ומכאן לשאלה המונחת בפנינו – מה דינה של הגבלה שהוטלה מכוח חוק ההוצאה לפועל, לאחר מתן צו כינוס בהליך פשיטת הרגל? לטעמי המסקנה המתחייבת היא כי משניתן צו כינוס – יש להסיר ההגבלות שהוטלו על החייב במסגרת הליכי הוצאה לפועל. אנמק.

14.  כפי שעולה מדברי ההסבר לסעיף 66א לחוק ההוצאה לפועל, תכליתן של ההגבלות היא ליתן כלי קיצוני פחות ממאסר בידי רשם ההוצאה לפועל כדי להביא למימוש פסק הדין, ולסייע לזוכה במימוש זכייתו. תכלית זו כוחה יפה כאשר עסקינן בהליכי הוצאה לפועל, אך היא אינה מתקיימת בהליך פשיטת רגל.

המטרה המרכזית בהליך ההוצאה לפועל, אותה נועדה לשרת ההגבלה, היא מימוש פסקי דין, כאשר כל נושה פועל באופן עצמאי למימוש זכייתו (למעט במקרה של איחוד תיקים). תכלית זו אינה מתקיימת שעה שהחייב חוסה תחת הליכי פשיטת רגל, שכן בפשיטת רגל הנושה המסוים שאיננו נושה מובטח אינו רשאי, ככלל, לפעול באופן פרטני לגביית חוב שהינו בר תביעה בהליך פשיטת הרגל (סעיף 20(א) לפקודה), ולפגוע בכך בשוויון בין הנושים.

זאת ועוד. למן מתן צו הכינוס החייב אינו רשאי לנהוג בנכסיו מנהג בעלים. כלומר, בפועל נכסיו אינם ברשותו – כפי שהיו בהליך ההוצאה לפועל. על כן, אין כל טעם ותכלית בהטלת הגבלה על החייב עצמו, שעה שממילא אינו יכול לפרוע בעצמו את חובו. אם יוכרז פושט רגל, כל נכסיו יוקנו לנאמן והנאמן הוא זה שיכריע בתביעות החוב של הנושים, בפיקוח בית המשפט.

15.  יוער עוד, כי בפקודת פשיטת הרגל קבועות הגבלות אחרות, ותכליתן שונה – למנוע מפושטי רגל או מחייבים, שניתן נגדם צו כינוס, להמשיך וליצור התחייבויות חדשות – כאמור בדברי ההסבר לסעיף 42א לפקודה (ה"ח התשנ"ד, בעמ' 503). ההגבלות, המנויות בסעיף 42א לפקודה, מתייחסות לחייב שהוכרז פושט רגל, אך ניתן להטילן כבר מעת מתן צו כינוס, כפי שמורה סעיף 18ב לפקודה.

16.  הסרת ההגבלה לאחר מתן צו כינוס אינה בלתי הפיכה; אם בסופו של יום בית המשפט לא יכריז על החייב כפושט רגל – הליכי פשיטת הרגל נמחקים כאילו לא היו מעולם, והמצב חוזר לקדמותו, במובן זה שהנושים יוכלו לחדש הליכי גבייה נגד החייב (ע"א 542/76 וולף נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד לא(2) 838; לוין וגרוניס, 189).

הדברים יפים גם לגבי הגבלות שהוטלו מכוח חוק ההוצאה לפועל והוסרו עם מתן צו כינוס – אם בסופו של דבר לא יוכרז החייב פושט רגל, רשאים נושיו לפעול לחידוש ההגבלות, כפי שיפעלו לחידוש הליכי הגביה.

17.  לאור כל האמור, נחה דעתי כי הגבלה שהוטלה על חייב בהליכי הוצאה לפועל – תוסר עם מתן צו כינוס בהליך פשיטת רגל.

מן הכלל אל הפרט

18.  במקרה דנן, רישיונו של המבקש הוגבל במסגרת הליכי הוצאה לפועל. בינתיים, ניתן נגדו צו כינוס בהליך פשיטת רגל. לאור כל האמור לעיל, יש להסיר את ההגבלה שהוטלה על רישיונו וכך אני מורה. החלטת בית המשפט המחוזי מיום 7.7.2011 – מבוטלת.

ש ו פ ט ת

השופט א' גרוניס:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט י' עמית:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור.

ניתן היום, ‏‏‏כ"ז תשרי, תשע"ב (25.10.2011).

בואו להכיר מקרוב את נוסח חוק עוולות מסחריות תשנ"ט- 1999

פרק א': הלכות מסחר לא הוגנות

1.    (א)    לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.
(ב)    שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין.

2.    (א)    לא יפרסם עוסק מידע ולא יגרום לפרסום מידע, אשר הוא יודע או שהיה עליו לדעת שהוא אינו נכון, לגבי עסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר (להלן – תיאור כוזב).
(ב)    המפיץ פרסום של עוסק אחר או מטעמו הכולל תיאור כוזב, או מי שהחליט בפועל על פרסום תיאור כוזב כאמור, לא יישא באחריות לפי סעיף זה, אלא אם כן ידע שהתיאור כוזב, או שהתיאור כוזב על פניו.

3.    לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר.

4.    החובות בפרק זה יחולו על עוסק, אשר עשה את המעשה האסור על פי פרק זה, במהלך עסקו או בהקשר לעסקו, כלפי עוסק אחר אשר נפגע או ניזוק מהפרת החובה, במהלך עסקו או בהקשר לעסקו.

פרק ב': גזל סוד מסחרי

5.    בפרק זה –
"בעלים" – לרבות מי שסוד מסחרי נמצא בשליטתו כדין;
"סוד מסחרי", "סוד" – מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו;
"שימוש" – לרבות על ידי העברה לאחר.

6.    (א)    לא יגזול אדם סוד מסחרי של אחר.
(ב)    גזל סוד מסחרי הוא אחד מאלה:
(1)    נטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד על ידי הנוטל; לענין זה אין נפקא מינה אם הסוד ניטל מבעליו או מאדם אחר אשר הסוד המסחרי נמצא בידיעתו;
(2)    שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון, המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד;
(3)    קבלת סוד מסחרי או שימוש בו ללא הסכמת בעליו, כאשר המקבל או המשתמש יודע או שהדבר גלוי על פניו, בעת הקבלה או השימוש, כי הסוד הועבר אליו באופן האסור על פי פסקאות (1) או (2), או כי הסוד הועבר אל אדם אחר כלשהו באופן אסור כאמור לפני שהגיע אליו.
(ג)    גילוי סוד מסחרי באמצעות הנדסה חוזרת, לא ייחשב, כשלעצמו, אמצעי פסול כאמור בסעיף קטן (ב)(1); לענין סעיף קטן זה, "הנדסה חוזרת" – פירוק או ניתוח של מוצר או של תהליך במטרה לפענח סוד מסחרי, בהילוך חוזר.

7.    (א)    לא יהיה אדם אחראי בשל גזל סוד מסחרי, אם התקיים אחד מאלה:
(1)    הידע הגלום בסוד המסחרי הגיע אליו במהלך עבודתו אצל בעליו של הסוד המסחרי וידע זה הפך לחלק מכישוריו המקצועיים הכלליים;
(2)    השימוש בסוד המסחרי מוצדק בשל תקנת הציבור.
(ב)    עשה אדם שימוש בסוד המסחרי כאמור בסעיף קטן (א)(2) וזכה עקב כך בטובת הנאה, רשאי בית המשפט אם ראה שהדבר מוצדק בנסיבות הענין, לחייב אותו בהשבת טובת ההנאה, כולה או חלקה, לבעל הסוד.

8.    (א)    אדם אינו אחראי לפי סעיף 6(ב)(3) בשל שימוש שעשה בסוד מסחרי, אם רכש וקיבל את הסוד המסחרי בתום לב ובתמורה, אלא אם כן ראה בית המשפט כי לשם עשיית צדק בין הצדדים, יש להטיל עליו אחריות בשל גזל סוד מסחרי.
(ב)    הטיל בית המשפט אחריות כאמור בסעיף קטן (א), רשאי הוא לפטור את האחראי לגזל הסוד המסחרי מהסעדים שלהם זכאי בעל הסוד, כולם או חלקם.

9.    יראו כשימוש בסוד מסחרי אף שימוש בסוד שנעשו בו שינויים, ובלבד שמתקיים דמיון מהותי בין הסוד המסחרי לבין המידע שבו נעשה השימוש.

10.    חזקה על הנתבע כי השתמש בסוד המסחרי שבבעלות התובע, אם התקיימו שניים אלה:
(1)    הסוד המסחרי הגיע לידיעתו של הנתבע או שהיתה לו גישה אליו;
(2)    המידע שבו משתמש הנתבע דומה דמיון מהותי למידע נושא הסוד המסחרי.

פקר ג': נזיקין וסעדים

11.    הפרת הוראה מהוראות פרקים א' ו-ב' היא עוולה בנזיקין, ופקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – פקודת הנזיקין) תחול עליה, כפוף להוראות חוק זה.

12.    הסעדים שבסעיפים 13 עד 21, לא יחולו על עוולות לפי סעיפים 2 ו-3.

13.    (א)    בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
(ב)    לענין סעיף זה יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת.
(ג)    שר המשפטים רשאי, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, לשנות בצו את הסכום שבסעיף קטן (א).

14.    ניתן צו מניעה לטובת בעליו של סוד מסחרי, זכאי הצד שכנגד לבקש, בכל עת, כי ייערך עיון מחדש בצו, בטענה שהסוד המסחרי פורסם; ראה בית המשפט כי המבקש הפיק יתרון לא הוגן מההחזקה בסוד לפני פרסומו, רשאי הוא, כל עוד מתקיים אותו יתרון, להשאיר את הצו בתוקפו.

15.    בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע, בדרך שנקבעה בתקנות, במתן דין וחשבון לתובע לגבי פרטי העוולה.

16.    (א)    הוכח להנחת דעתו של בית המשפט, בתצהיר או בעדות אחרת, כי קיים חשש של ממש לביצועה של עוולה, רשאי הוא למנות, בצו, כונס נכסים, ולהסמיכו להיכנס לחצרים המוחזקים על ידי הנתבע או על ידי אדם אחר שאינו הנתבע (להלן – צד שלישי), לשם חיפוש ותפיסת נכסים אשר הופקו תוך ביצוע העוולה או שימשו לביצועה, או לשם תפיסת ראיות אשר קיים חשש סביר להעלמתן; בחיפוש ובתפיסה לפי פרק זה, של מחשב, חומר מחשב או פלט, כהגדרתם בחוק המחשבים, תשנ"ה-1995, יחולו הוראות סעיפים 23א ו-32(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, בשינויים המחויבים.
(ב)    כונס נכסים מוסמך להשתמש בכוח במידה סבירה לשם ביצוע הצו, ובלבד שהתלווה אליו שוטר; בית המשפט רשאי להורות למשטרת ישראל לסייע לכונס הנכסים בביצוע תפקידו על פי הצו.
(ג)    הכניסה, החיפוש והתפיסה ייעשו על ידי כונס הנכסים בנוכחות שני עדים; הכונס יגיש לבית המשפט, בתוך שבעה ימים מיום הביצוע, דין וחשבון על החיפוש והתפיסה.

17.    (א)    הוגשה בקשה למתן צו למינוי כונס נכסים והוכח להנחת דעתו של בית המשפט, בתצהיר או בעדות אחרת, כי קיים חשש סביר שהשהיה עד לדיון במעמד שני הצדדים עלולה לגרום למבקש הצו נזק חמור או להעלמת הנכסים, רשאי בית המשפט לתת צו אף במעמד צד אחד.
(ב)    ניתן צו במעמד צד אחד, יתקיים דיון במעמד שני הצדדים בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ-7 ימים מיום מתן הצו, אלא אם כן קבע בית המשפט מועד מאוחר יותר מטעמים מיוחדים שיירשמו.
(ג)    צו לפי סעיף זה יכול שיינתן אף בטרם הגשת התובענה; לא הוגשה התובענה בתוך 7 ימים מיום נתינתו, יפקע הצו, אלא אם כן קבע בית המשפט מועד מאוחר יותר מטעמים מיוחדים שיירשמו.

18.    בית המשפט לא ייתן צו זמני לפי פרק זה אלא כפוף להמצאת ערובה מספקת להנחת דעתו, לטובת מי שכנגדו ניתן הצו לפי סעיפים 16 או 17, לשם פיצוי בשל כל נזק שייגרם לו כתוצאה ממתן הצו, אם תידחה התובענה או אם יפקע הצו מסיבה אחרת, וכן כפוף להמצאת ערבון כאמור בסעיף 19.

19.    (א)    ערבון כאמור בסעיף 18 יהיה בהפקדת סכום שלא יפחת מ-1,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 25,000 שקלים חדשים, כפי שיקבע בית המשפט; סכום הערבון יופקד במזומן או בערבות בנקאית; בית המשפט רשאי, אם שוכנע שקיימים טעמים מיוחדים לכך, להתנות את מתן הצו במתן ערבון אחר.
(ב)    לבקשת הנתבע, רשאי בית המשפט, אם שוכנע תוך כדי ההליך המשפטי שהדבר מוצדק, להגדיל את סכום הערבון מעבר לסכום האמור בסעיף קטן (א).
(ג)    נדחתה התובענה או פקע הצו הזמני, יהיה בית המשפט הדן בתובענה רשאי להורות על חילוט הערבון, כולו או מקצתו, לטובת מי שניתן נגדו צו לפי סעיפים 16 או 17, אם שוכנע שבקשת הצו לא היתה סבירה בנסיבות הענין; חילוט הערבון אינו מותנה בגרימת נזק של ממש למי שהצו ניתן נגדו.
(ד)    חילוט הערבון אינו גורע מזכותו של מי שהערבון חולט לטובתו להיפרע בשל נזקיו, באמצעות הערובה שנקבעה לפי סעיף 18 או בהתאם לכל דין, בדרך של הגשת תובענה.

20.    (א)    במתן צו לפי סעיפים 16 או 17, המסמיך כניסה לחצרים המוחזקים בידי צד שלישי, יתחשב בית המשפט, בין היתר, באפשרות –
(1)    שקיימות זכויות של הצד השלישי בנכסים או בראיות שלגביהם מתבקש הצו, וטיבן של זכויות כאמור;
(2)    שהצד השלישי שותף לעוולה.
(ב)    היו הנכסים או הראיות שלגביהם מתבקש צו לפי סעיפים 16 או 17 מצויים בחזקתו של צד שלישי, יודיע לו בית המשפט על זכותו להצטרף להליך בתוך המועד שיקבע.
(ג)    טוען צד שלישי לזכויות בנכסים או בראיות שנתפסו לפי פרק זה, רשאי הוא להצטרף להליך בתוך 14 ימים מן היום שנודע לו על תפיסתם.
(ד)    התברר לבית המשפט במהלך דיון כי לצד שלישי עשויות להיות זכויות בנכסים או בראיות שנתפסו לפי פרק זה, יודיע לו בית המשפט על זכותו להצטרף כצד להליך, בתוך המועד שיקבע; הצירוף יכול שיהיה בכל שלב משלבי המשפט.
(ה)    הצטרף צד שלישי להליך, יקיים בית המשפט דיון במעמד הצד השלישי בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ-14 ימים מיום קבלת בקשת הצירוף של הצד השלישי.

21.    בית המשפט רשאי להורות, בסיום הדיון בתובענה, על אחד מאלה:
(1)    על השמדת נכסים אשר הופקו תוך ביצוע עוולה או אשר שימשו לביצועה (בסעיף זה – הנכסים);
(2)    אם ביקש זאת התובע – על העברת הבעלות בנכסים לידיו, בתמורה לתשלום שוויים של הנכסים, כערכם אלמלא ביצוע העוולה;
(3)    על עשיית כל פעולה אחרת בנכסים.

פרק ד': שונות

22.    (א)    לבית דין אזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון –
(1)    בתובענה בין עובד לבית מעביד או חליפו, שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב', והנובעת מיחסי עובד ומעביד;
(2)    בתובענה שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב', הנובעת מחוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד, לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור.
(ב)    בתובענות שבית דין לעבודה דן בהם לפי סעיף זה, תהיה לשופט לבדו סמכות לתת צו מניעה זמני וכן סעדים לפי סעיפים 15 עד 20.

23.    (א)    בית המשפט רשאי, מיוזמתו או על פי בקשה, לתת צו להבטיח כי סוד מסחרי של בעל דין או של אדם אחר שהתגלה בהליך משפטי לא יפורסם.
(ב)    בית המשפט רשאי, לבקשת אדם, לתת צו בהליך משפטי, בדבר דרכי הגשת ראיות שיש בהן סוד מסחרי.
(ג)    בהליך משפטי בענין אזרחי, רשאי בית המשפט, לבקשת אדם, לתת צו בדבר אי גילוי ראיות שיש בהן סוד מסחרי, ובלבד שראה כי הענין שיש באי גילוי הראיה עדיף מן הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק, וכי במתן הצו לפי סעיפים קטנים (א) ו-(ב), אין כדי להגן על הסוד המסחרי.
(ד)    בסעיף זה, "בית משפט" – לרבות בית דין, רשות, גוף או אדם, בעלי סמכויות שיפוטיות או מעין שיפוטיות לפי כל דין.

24.    אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מהוראות חוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח-1988, או מהוראות כל דין אחר.

25.    שר המשפטים ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, להתקין תקנות לביצועו, ובמיוחד בדבר הסדרת פעולות כונס הנכסים על פי חוק זה, לרבות –
(1)    הוראות בדבר מתן דין וחשבון לפי סעיף 15;
(2)    דרכי הגשת הבקשה לצו כינוס נכסים;
(3)    הוראות בדבר הצטרפות צד שלישי;
(4)    כללים לביצוע חיפוש ותפיסה של נכסים;
(5)    אופן רישום נכסים שנתפסו;
(6)    אופן הטיפול בנכסים שנתפסו ומקום שמירתם;
(7)    כללים לביצוע הוראת בית משפט בדבר השמדת נכסים;
(8)    כללים לשמירת הסודיות באשר לממצאי חיפוש.

26.    בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, בסעיף 68(ב), אחרי פסקה (7) יבוא:
"(8) לשם הגנה על סוד מסחרי."

27.    בחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 –
(1)    בסעיף 2(א), אחרי פסקה (19) יבוא:
"(20) היות מקורו של הנכס הנמכר בפשיטת רגל, בכינוס נכסים או בפירוק של חברה.";
(2)    בסעיף 31, אחרי סעיף קטן (א) יבוא:
"(א1) הזכות לסעדים בשל עוולה כאמור נתונה לצרכן שנפגע מהעוולה, וכן לעוסק שנפגע, במהלך עסקו, מהטעיה כאמור בסעיף 2.
(א2)    פרק ו'1 לא יחול על עוסק שנפגע מעוולה כאמור במהלך עסקו."

28.    בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], סעיף 59 – בטל.

29.    תחילתו של חוק זה שישה חודשים מיום פרסומו.

בנימין נתניהו  – ראש הממשלה      צחי הנגבי -  שר המשפטים
עזר ויצמן – נשיא המדינה       דן תיכון – יושב רא שהכנסת

קיראו עוד בנושא: עוולות מסחריות