בית משפטי חופשי ועצמאי – זכויות אדם, חוקים, פרשנויות משפטיות ומבחר דעות של עורכי דין בארץ ובעולם

לשון הרע – כן או לא או אולי…

תביעות לשון הרע – האינטראקציות השוטפות בין אנשים המרכיבים חברה ומדינה עולות לעיתים על פסים שליליים ופוגעניים, ומקימות עילה מוצדקת להתערבות רשויות והחוק והאכיפה לבירור נסיבות הפגיעה, מתן סעד ראוי לצד הנפגע ומיצוי הדין עם הגורם הפוגע.

מאז בריאת העולם מנסה כל חברה באשר היא על פני הגלובוס, לגבש את נקודות האיזון המתחייבות שבין, השמירה החיונית על חופש הביטוי לבין ההגנה על שמם הטוב של אזרחיה ותושביה.

הציווי המוסרי, "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" נועד להדריך ולהנחות את מקבלי הציווי, לשקול מילים המופנות כלפי הזולת כדי שלא יתקיים בהם הפסוק "כל המלבין פני חברות ברבים כאילו שופך דמים".

שהרי, ידוע לכל, שחיים ומוות ביד הלשון ושמו הטוב של האדם טוב משמן טוב.

חופש ביטוי ושם טוב

הניסיון לקבע ולמסד את נקודת האיזון בין הצורך לשמור על חופש הביטוי וטיפוחו לבין הרצון להגן על השם הטוב, נעשה במדינת ישראל בשנת 1965 עת נחקק "חוק איסור לשון הרע".

דרכי הפרסום לדבר לשון הרע, שהיו נפוצות במועד חקיקת החוק, עברו במהלך השנים טרנספורמציה קיצונית.

מפרסום בעל פה, בכתב או בדפוס, ציור, תנועה וצליל, לערוצי הפצה בטלוויזיה מסחרית וציבורית ולרשת האינטרנט על מגוון אתריה והרשתות החברתיות הצומחות על קרקעיתה.

ריבוי ערוצי הפצה באמצעותם ניתן להשתלח ולהוציא דיבתו רעה של אדם באשר הוא, הצריכה תיקוני חקיקה המותאמים לעידן המתחדש הקונה לו אחיזה איתנה ויצוקה באורחות חיינו.

בהקשר זה נטען בהקדמה לספר "לשון הרע, הדין המצוי והרצוי", שאחד ממחבריו הוא פרופ' מרדכי קרמניצר, כי הסביבה החקיקתית שבה פועל חוק איסור לשון הרע השתנתה עם חקיקת חוקים נוספים שעוסקים בנושאים קשורים, ובעיקר עם חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

לטעמם של מחברי הספר, שינויים אלה מצדיקים דיון מחדש בנקודות האיזון שבין חופש הביטוי לשם הטוב.

עמידות הקו המחבר את אותן נקודות איזון, עומדת למבחן של בתי המשפט הנדרשים לדון ולפסוק בתביעות לשון הרע, תוך כדי תמרון מתחשב ומתבקש בסבך הסייגים, חוקי יסוד, הלכות פסוקות והגנות בחוק הניתנות לנתבעים ולתובעים כאחד.

הנטייה הטבעית במשטרים דמוקרטים היא לשמר ולטפח את חופש הביטוי.

הערך המקודש של חופש ביטוי, צריך להיבחן באמות מידה דקדקניות ומאוזנות ביחס לעוצמת הפגיעה והשלכותיה על שמו הטוב של אדם.

הטוקבקיסטים – לשון הרע אונליין

הדיונים הפוריים והסוערים בסוגיה הנדונה נקשרים ל"חוק הטוקבקיסטים" שלידתו הגיעה באיחור בגלל הדילמה הנצחית שבין הגנה על חופש הביטוי ברשת האינטרנט, שזה סוד קסמה וחולשתה, לבין השמירה על שמו הטוב של הנפגע.

"תופעת הטוקבק" התירה לכל גולש בחסות האנונימיות, להשמיץ, להעליב, לפגוע ולגדף את כותב המאמר או נשוא הידיעה שהתפרסמה באחד מאתרי האינטרנט, מבלי שניתנה לנפגע ההזדמנות לתבוע את הפוגע בתביעת לשון הרע.

לשון הרע - כן או לא או אולי?

לשון הרע - כן או לא או אולי?

בדברי ההסבר להצעת "חוק הטוקבקיסטים" נכתב, "אף על פי שהאנונימיות משרתת תכליות חשובות בהקשר של חופש הביטוי אין הצדקה ליצור חיסיון גורף להבטחתה, כך הוא בוודאי הדבר שעה שהיא משמשת מחסה לעושי עוולה. העלאתה של האנונימיות לדרגת מעין קדושה, אינה יכולה להפוך אותה למפלטו ומקלטו של הנבל".

תחינות ודרישות מספקי האינטרנט ומנהלי האתרים למחוק את התגובות הפוגעניות העולות לכדי פרסום לשון הרע, נתקלו בחומת סירוב שנומקה בצורך לשמור על חופש הביטוי של הגולשים שבלעדיו, אין זכות קיום לרשת האינטרנט. המחוקקים חשבו אחרת.

זה קרה להם לאחר שבית המשפט העליון בשבתו בתיק רע"א 4447/07 הזמין אותם לחוקק חוק "עוקף בג"צ". הח"כ שהרים את הכפפה היה זבולון אורלב.

המשנה לנשיאת העליון, אליעזר ריבלין שכתב את דעת הרוב קבע כי הליך שבו מערבים את בית המשפט במסירת פרטיו של גולש שכתב דבר דיבה לצורך הגשת תביעה עתידית הינו "הליך מעין חקירתי …המצריך הסדרה חקיקתית".

עיקרו של פסק הדין משבח את חופש הביטוי והחירות היצירתית המתאפשרת בזכות האנונימיות ברשת האינטרנט. עם זאת עולה עוד מפסק הדין כי לא ניתן לחייב ספקית אינטרנט להעביר פרטי גולש מאחר והמחוקק לא הפקיד סמכות זו בידי בתי המשפט.

להצעת חוק הטוקבקיסטים צפויות מהמורות לא פשוטות בדרך לאכיפתו. חשיפת כתובת IP של גולש עשויה להיות מועילה רק אם מגיעים לזהות הגולש הספציפי. לעומתו, גולשים הכותבים דברי בלע והשמצות ממחשבים ב"קפה אינטרנט" או ממקום עבודתם, לא ניתן יהיה "לעלות" עליהם גם לאחר כניסת החוק לתוקף.

לכן, ברי ליודעי דבר כי הדרך לסיכול ונטרול ה"מערב הפרוע" האינטרנטי עודנה ארוכה.

תכלית עיקרית – החוק לאיסור לשון הרע

תכלית חוק איסור לשון הרע עומדת למבחן, באמצעות התביעות המוגשות לבתי המשפט על ידי תובעים המרגישים נפגעים.

מגוון התביעות מלמד על הרקע האישי והמקצועי של התובע ונסיבות הגשת התביעה ועילתה. לפני שמגישים תביעת לשון הרע כדאי לדעת ולהפנים את עיקריו של החוק הרלבנטי.

סעיף 1 לחוק קובע שלשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם (יחיד או תאגיד) בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית.

לצורך הגדרת לשון הרע, אין חשיבות אם מדובר בעובדה או בדעה. להבחנה זו יש חשיבות בנוגע להגנות הניתנות בחוק שהעיקריות בהן הן הגנת אמת בפרסום והגנת תום הלב.

מכאן, שיש פרסומים העונים על הגדרות סעיף 1 לחוק ובכל זאת הם מותרים וזוכים להגנה.
מניתוח ההלכות הפסוקות לענייננו אנו למדים שהקביעה, אם דברים שפורסמו נגד פלוני עולים לכדי לשון הרע, ראוי לה שתישען על אמות מידה אובייקטיביות הנגזרות מהאופן שבו החברה עלולה להפנים את דבר הפרסום ולא לפי תחושתו הסובייקטיבית של הנפגע.

על בית המשפט הדן בתביעת לשון הרע לפרש את הפרסום על פי המובן הטבעי והרגיל של המילים שפורסמו. עם זאת, יש מקרים בהם, לשון הרע עולה מבין שורות הפרסום וקיומה חבוי ברמיזות המקבלות משמעות של לשון הרע אצל האדם הסביר הנחשף לאותו פרסום ולכן, על בית המשפט לתת את הדעת על הקונטקסט הרחב בגדרו פורסמו הדברים, שהקימו עילה לתביעה.

תביעות ופסקי דין בנושא לשון הרע

להמחשת האמור נציג דוגמאות של תביעות ופסקי דין שעניינם לשון הרע, שיש בהן לצקת תוכן לסקירה העקרונית שהוצגה לעיל.

פסק דין סלוקי נגד פרץ

"שתוק, שתוק כבר, אתה אפס, אתה מאפיונר" הטיח עורך דין אבי פרץ בעורך דין רועי סלוקי במהלך דיון משפטי. כך עולה מתביעת לשון הרע שהגיש עו"ד סלוקי. הנתבע הכחיש המיוחס לו וטען להגנתו כי בתגובה לאיומים כלפי מרשתו במהלך הדיון אמר: "איומים הינם סגנון ושיטות התנהגות פסולים האופייניים למאפיה ורק אפס יכול לאיים על אישה".

השופטת יעל אחימן מבית משפט השלום בתל אביב דחתה את התביעה בנימוק שהדברים המיוחסים לשני עורכי הדין מתאימים יותר לדברי גידוף מאשר לפרסום לשון הרע, שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות. לפי קביעת השופטת מדובר באירוע נלווה לדיון משפטי, שלא נועד להגנה במסגרת חוק איסור לשון הרע.

מר אדון טיפש

סמיר שמחייב, שכר מחברת אורנג' מספר קווי טלפון. אחד מהם הוקצה לאביו. עקב תקלות חוזרות ונשנות בקו של אביו, החליט שמחייב לבטל את ההתקשרות עם אורנג'. נציג המכירות של החברה ניסה לשכנע אותו שלא לבטל את ההתקשרות. שמחייב עמד על זכותו לבטלה. במקום לכבד את בקשתו התחילו עובדי אורנג' להעליבו ולכנותו בכינויי גנאי.

החשבון האחרון הסוגר את ההתקשרות עם החברה נשלח לשמחייב לא תחת שמו הפרטי ושם משפחתו אלא אל "מר אדון טיפש".

לרוע מזלו, החשבון הגיע לידי ועד עובדי אל על שם עובד שמחייב. הועד וגם רעייתו ראו את הכיתוב המעליב על גבי החשבון והוא כמובן נפגע ונעלב מהיחס המשפיל. בתגובה הגיש תביעת לשון הרע על סך 50 אלף ₪ נגד החברה הפוגעת.

קיראו בנושא: תקנות ביטול עסקה

שליחת תמונות ערום באינטרנט

שופטת בית משפט השלום בנתניה, סמדר קולנדר-אברמוביץ', פסקה כי העברת תמונות חושפניות שנמצאו באופן אקראי ברשת באמצעות הדואר האלקטרוני לא תיחשב כלשון הרע או כפגיעה בפרטיותו של אדם.

ההחלטה ניתנה במסגרת פסק דין שבו נדונה תביעתה של עורכת דין, אשר תמונות עירום שלה רוחצת בג'קוזי פורסמו ברשת האינטרנט והועברו באמצעות הדואר האלקטרוני בין 4 חברים.

כשנודע לעורכת הדין דבר פרסום התמונות, היא דרשה באמצעות בית המשפט תשלום פיצוי מהגולשים שהעבירו את התמונות שלה ביניהם.

השופטת דחתה את תביעתה וקבעה שמי שנתקל בתמונות מסוג זה ושולח אותן באקראי לאחר, מעשיו אינם נופלים בגדרו של לשון הרע וזאת בניגוד למי שמעלה את התמונות לרשת.

מפסק הדין שפורסם עולה כי השופטת נאחזה בנימוק פרקטי לפיו, אין לגולש הסביר כל יכולת לדעת האם התמונה שבה הוא נתקל במהלך גלישתו, הועלתה לרשת בניגוד לרצונו של המצולם או שעל דעתו והסכמתו.

עם זאת, פרט מהותי אחד לא נלקח בחשבון על ידי השופטת מה שעלול להקים עילת ערעור. הנתבעים שהעבירו את התמונות ביניהם הכירו היכרות אישית את התובעת ויכלו לברר בנקל אצלה אם התמונות הועלו על דעתה או בניגוד לרצונה.

הליך גבייה ולשון הרע

בית המשפט לתביעות קטנות ברמלה קבע בתיק ת.ק. 2612-06-10 כי נקיטת הליכי גביית חוב שלא כדין על ידי מס ערך מוסף, מהווה לשון הרע.

המדובר בתביעה של נישום שהגישה לטענתה דוחות למע"מ ושילמה בשני שיקים. השק השני סורב והתובעת מיהרה להחליפו בשק אחר. חרף העובדה שהשיק החלופי נפרע לא מנעה מרשות מע"מ לנקוט הליכי גבייה לרבות הטלת עיקול על חשבון הבנק של התובעת. בעקבות העיקול נדחתה בקשת התובעת לקבל משכנתא לדירה שרכשה עם בן זוגה.

בתביעתה נטען כי הליכי הגבייה והטלת העיקול פגעו בשמה הטוב ויש לראות בתוצאה זו כהוצאת לשון הרע. מע"מ טענו בתגובה, כי החוב של התובעת נפרע באיחור, לאחר שהוחל בהליכי גבייה.

בבית המשפט הוכח כי השיק החלופי נפרע בטרם החלו הליכי הגבייה ולכן נפסק תוך מתן דגש לעולה מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, כי על רשות שלטונית לאכוף גבייה באופן מידתי ולאחר שהחייב קיבל התרעה בטרם בוצעו ההליכים.

פיצוי לראש עיריית ירושלים בגין הוצאת לשון הרע

בחודש אפריל 2008 כיהן ראש העיר ניר ברקת כחבר מועצת העיר ירושלים ומועמדה לראשות העיר. באותה תקופה התנהל מאבק בין ארגון "הורים למערכת החינוך בירושלים" בראשות גב' אתי בנימין לבין גורמים שונים בעירייה בנוגע לרישום ילדים אוטיסטים לבית הספר "יד המורה".

במסגרת המאבק שלחה היו"ר בנימין מכתב לניר ברקת עם העתקים לחברי מועצה ולכלי התקשורת בו טענה כי מר ברקת גרר ילדים לישיבת מועצה ובעשותו כן "השיל מעצמו כל עכבות מוסריות והשתמש בכל אמצעי פסול…להשגת מטרות פוליטיות אישיות".

עוד העלתה תהייה במכתבה האם, ברקת גרר ילדים למועצה כדי להשפילם ולביישם. לטעמה, השימוש בילדים הוא "סוג מסוים של התעללות". לסיכום, קראה גב' בנימין להתנגד לבחירתו של ברקת לראשות העיר.

ברקת, מצדו, הכחיש כל קשר להגעת ילדים לישיבתה של מועצת העירייה על רקע המאבק האמור. בית המשפט האמין לגרסתו. השופט עודד שחם פסק כי דבריה של גב' בנימין מהווים פרסום לשון הרע, הואיל והיא יחסה לברקת, כעניין שבעובדה מבלי לבחון אמיתות הדברים, כמו שימוש פסול בילדים למטרות פוליטיות.

עוד נפסק כי ברקת אמנם נבחר לראשות העיר אך, אין בכך כדי ללמד כי שמו הטוב לא נפגע ויש ממש בטענה כי העובדה שמדובר באיש ציבור נוטה להעצים את הפגיעה בו.

מנגד, דחה בית המשפט את טענת הנתבעת כי הפרסום נעשה בתום לב ומותקף תפקידה וחובתה כיו"ר ארגון הורים. הנתבעת חויבה בפיצוי בסך 35 אלף ₪ ותשלום שכ"ט עורך דינו של ברקת בסך 10,000 ₪ והוצאות משפט בסך 1,100 ₪.

רו"ח עופר מנירב נגד אייל ארד

רו"ח עופר מנירב, לשעבר נשיא לשכת רואי חשבון, הגיש אל בית המשפט המחוזי מרכז תביעה בסכום של 5 מיליון שקל, נגד חברת ארד תקשורת שבבעלות אייל ויובל ארד וליאור חורב, משרד רואי-החשבון BDO זיו-האפט ויועץ התקשורת בן ציון ציטרין, בטענה להוצאת לשון הרע שביצעו במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות הלשכה בספטמבר 2009.

מנירב התמודד בספטמבר 2009 על נשיאות לשכת רו"ח מול רו"ח יגאל גוזמן ז"ל, שהיה באותה תקופה שותף במשרד זיו-האפט. גוזמן זכה בבחירות לנשיאות, אך נפטר כשמונה חודשים לאחר מכן.

מכתב התביעה עולה כי במהלך ניהול הקמפיין של גוזמן, נשלחו לחברי הלשכה אימיילים, מכתובת לא מזוהה, המכפישים את מנירב. כותבי המיילים נעזרו בחברת "אימיליון" המחזיקה שרת אחסון בארה"ב, זאת כדי לשמור על האנונימיות שלהם.

בעקבות פשרה שהושגה בין התובע לחברה זו, נחשף כי ארד תקשורת היא זו שהזמינה את משלוח האי מיילים ואילו חברת "אימיליון" שלחה מכתב התנצלות לכל הנמענים למיילים המכפישים, לטענת התובע.

עוד התברר מפרסום כתב התביעה ונספחיה כי אחד העובדים של ארד תקשורת שלח מייל למנכ"ל "אימיליון" כדי לשכנע אותו לא לחשוף את ארד תקשורת כמזמינת השירות אצלו.

טאובר נגד ידיעות תקשורת

בידיעה שפורסמה ביום 19.12.08 במקומון "ידיעות אשדוד", השייך לרשת "ידיעות תקשורת" נכתב כי המורה מינה טאובר, האריכה את חופשתה בחו"ל ללא אישור מנהליה ולאחר שובה הציגה פתק מחלה מרופא, כאילו הייתה חולה. גורמי חינוך בעיר צוטטו בידיעה כמי שמסרו כי במעשה המיוחס לגב' טאובר יש משום ניצול ציני של כספי המערכת.

גב' טאובר לא הבליגה להשמצות ולפגיעה בשמה הטוב והגישה תביעה כנגד העיתון המפרסם.
השופט דן מור שישב בדין בתיק (ת.א 160211-09) הגיע למסקנה לאחר בחינה המסמכים ושמיעת העדויות כי הנכתב בכתבה:"אין מדובר באי אמת בפרט לוואי או בפרט צדדי, אלא שאי האמת בכתבה הינו במהות…"

השופט דחה את טענת הנתבעים ל"אמת דברתי" וגם את הטענה כי נפל "אי דיוק קל". לפי פסיקת השופט, סעיף 14 לחוק קובע כי במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי.

אולם במקרה דנן קובע השופט בזו הלשון: "לאחר שקבעתי כי בכתבה שפורסמה לא היה כל אמת, אין אף כל צורך לבחון את שאלת 'הענין לציבור'. מסכים אני כי אם היה אמת בתיאור הדברים שבכתבה, היה ענין לציבור בפרסום, אך כאמור – הכתבה חטאה קשות לאמת".

עוד הוסיף השופט כי הנתבעים כשלו בהוכחת תום לבם ובכך נשמטה הקרקע תחת ההגנה. "לאור האמור פסק השופט כי הנתבעים ישלמן 75,000 שקלים בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין סך 20,000 שקלים.

עיתונאים מפרסום לשון הרע, פסק בית המשפט שהנתבעים ישלמו לה 75,000 שקלים בתוספת הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסך 20,000 שקלים.

סוף דבר בעניין לשון הרע

בחרנו לסכם את המאמר באמירות המלומדות העולות מפסק הדין של בית המשפט העליון שדן בערעורו של איתמר בן גביר, שתבע את עורך "מעריב" לשעבר, בתביעת  הוצאת לשון הרע, בגין הכינוי "נאצי קטן" שכינה אותו אמנון דנקנר במהלך דיון בתוכנית "פופוליטיקה", ששודרה באוקטובר 1995.

שופטי ההרכב נחלקו בדעתם. השופטת אילה פרוקצ'יה סברה שיש לקבל הערעור ולפסוק לטובת התובע בן גביר פיצויים בסך 15,000 שקלים. את עמדתה נימקה השופטת כך: "הביטוי נאצי קטן המוטח כלפי יהודי באשר הוא, במדינה עברית שזיכרון השואה חי ושולט בהווייתם של הפרטים…מהווה פגיעה קיצונית על פי כל קנה מידה גם בחברה מקוטבת, שבה מתקיים שיח קולני בין קטבים אידיאולוגיים".

השופט ריבלין ביקש להרחיב את חופש הביטוי וקבע כי:"יש להישמר מפני קיצוץ רגליהם של עיתונאים ואחרים המבקשים לגנות – אפילו בלשון בוטה וקיצונית, את מי שנוהגים בבריונות ומחזיקים בדעות שריח הגזענות נודף מהן…זהו צדו האחר של מטבע חופש הביטוי הרחב, המתפרס גם על ביטויים גזעניים".

‏5 תגובות

  1. […] את תביעתו של אדם שביקש לחשוף את פרטיו של גולש שהוציא לשון הרע לכאורה. בית המשפט מסביר מדוע יש הגיון בהכלה שקבע בית […]



  2. […] דינים ספציפיים (לדוגמא, פרשנות סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 הדן באחריות " עורך אמצעי […]



  3. […] משפט השלום בתל אביב דן זה מכבר בתביעת לשון הרע שהוגשה על ידי מר ארנון אשרי תושב כפר ויתקין, רפתן […]



  4. […] בחן את עובדות המקרה, ועסק בעיקר בשאלה האם בסמכותו לדון בתביעה העוסקת בעילת של לשון הרע בין עורכת הדין המצייגת עובד בהליך נפקד, לבין החברה […]



  5. […] איסור לשון הרע קובע בסעיף 1 כי לשון הרע כלפי אדם הוא פרסום שעשוי […]



השאר תגובה

אתה חייב להיות מחובר כדי לכתוב תגובה.