בית משפטי חופשי ועצמאי – זכויות אדם, חוקים, פרשנויות משפטיות ומבחר דעות של עורכי דין בארץ ובעולם

הסדרי טיעון במשפט הפלילי

מה לא נאמר ונכתב על הסדרי טיעון. טיעוני בעד ונגד, הועלו על כל במה רלבנטית. בכנסים של לשכת עורכי הדין, בפסקי הדין של שופטים, בדברי פרשנות ופולמוס בעיתונים וכלי התקשורת האחרים. איך מחליטים מתי עדיף להגיע להסדר טיעון ומתי עדיף לוותר?

כולנו מכירים את הנימוקים החבוטים המצדיקים הסדרי טיעון. המערכת קורסת ואינה יכולה לנהל הליך משפטי שלם הכולל, זימון עדים, חקירה ראשית ונגדית, סיכומים, טיעונים לעונש, הכרעת דין, גזר דין וערעור לערכאה עליונה. שנים יעברו עד לקבלת פסק דין.

הסדר טיעון או Plea Bargain טוב למערכת ולבעלי הדין, מדובר בהכרח בל יגונה, יטענו המצדדים.

גם בית המשפט העליון נדרש לסוגיית הסדרי הטיעון בערעור שהובא בפניו בהסדר שהוצע לנשיא לשעבר, משה קצב. השופט אדמונד לוי תיאר בפסק הדין את התמורות שחלו במהלך השנים בהלכי הסדר הטיעון.

לטעמו של השופט, להסדרי הטיעון היה דימוי של גידול פרא שצמח בערוגות המטופחות של סדר הדין הפלילי ועם השנים הפך לחלק אינטגראלי מן המשפט הפלילי ולאמצעי לגיטימי ליישומו.

עמדתה העקרונית של הסנגוריה הציבורית אמורה להרגיע אולי את המתנגדים להסדרי הטיעון. באחת מתגובותיה הפומביות נטען כי הסדרי טיעון אינם מחייבים את בתי המשפט, ולהם שמורה הזכות לחרוג מההסדר ולהטיל עונש חמור על הנאשם, מזה שהוסכם עליו כאשר מופר האיזון בין טובת ההנאה שניתנת לנאשם לבין האינטרס הציבורי ושיקולי מדיניות הענישה.

והמתנגדים מנגד ישאלו: ומה עם מראית הצדק ועשייתו, עד כמה נשללת חירותו של נאשם שנדחף על ידי המערכת לחתום על הסדר טיעון שבנסיבות אלו ראוי לו הכינוי השגור עסקת טיעון, האם ההסדר יוצר לחץ על הנאשם להודות בעבירות שלא ביצע או שלא ניתן להוכיח אותן, האם מורשע בהסדר טיעון זוכה בעונש קל יותר לעומת מורשע שהלך עד הסוף ועל אותה עבירה בה הואשם?  עד כמה מדינת ישראל הלכה רחוק עם הסדרי הטיעון לעומת מדינות העולם?

אפשר להבין את הצורך בעשיית הסדר טיעון עם שותף לעבירה כאשר חקירת המשטרה נתקעת ללא מוצא ואין תשתית מוצקה ומספקת להגשת כתב אישום. זה חלק בלתי נפרד מעשייה חקירתית ומקצועית שמבקשת למגר פשיעה ולהביא את העבריינים לדין ולהרשיעם בהתאם לאיכות הראיות הנאספות.

אפשר לגלות רגישות והבנה להסדר שנעשה בהסכמה של קורבנות עבירת מין, כדי לחסוך מהם את הטראומה החוזרת של שלב ההוכחות והעדויות בבית המשפט. השאלה שעומדת על הפרק מאז ומתמיד היא שאלת המינון והבקרה.

על שאלה זו ועוד אחרות ניתנת התייחסות מיוחדת בממצאי מחקר ראשון מסוגו שערכו יחדיו,  פרופ' אורן גזל אייל, ראש המרכז לחקר פשיעה וחברה באוניברסיטת חיפה, ד"ר קרן וינשל מרגל ועורכת הדין ענבל גלון ממחלקת מחקר ומידע  בבית המשפט העליון.

מחקר קודם שפרסם מרכז המחקר של הכנסת נמצא כי שיעור התיקים שנסגרו בהסדר טיעון בשנים 2007 ועד 2010 עומד על  41%. כותבי המחקר העירו כי הנתונים שנמסרו מפרקליטות המדינה אינם מהימנים בגין בעיות רישומיות ובמחלקת התביעות של משטרת ישראל והנהלת בתי המשפט, אין נתונים על היקף התיקים.

המחקר הנוכחי בוצע לפי מדגם שכלל 1,417 תיקים פליליים מבתי משפט השלום ו-244 תיקים מבתי משפט מחוזיים. המדובר בתיקים שהתנהלו בשנים 2010-2011.

מהנתונים של המחקר עולה בבירור כי נאשמים שהוגש נגדם כתב אישום לבתי המשפט המחוזיים וערכו הסדר טיעון, קבלו עונשי מאסר בפועל קלים יותר בהשוואה לאלו שלא ערכו את אותו הסדר ועל אותם אישומים. ובאחוזים, 88.4% לעומת 77.3%.

עוד מתברר במחקר, כי מי שלא ערך הסדר טיעון נשלח לתקופות מאסר ארוכות יותר לעומת אלו שערכו. על אשמים ללא הסדר נגזרו יותר משמונה שנות מאסר לעומת 3.3 שנות מאסר לאלו שערכו הסדר.

ממצאי המחקר הנוגעים למתרחש בבתי המשפט השלום דומים במהותם לאלו של המחוזיים. 20.4% מהנאשמים שחתמו על הסדר טיעון נשלחו לתקופות קצרות יותר של מאסר בפועל לעומת 33.7% שהחליטו לא לחתום על ההסדר ושילמו מחיר גבוה יותר של מאסר בפועל.

נאשמים שהלכו להסדר ולא היה בו סעיף של הקלה בעונש, נשפטו לתקופות מאסר בפועל  שכמעט זהות לנאשמים שלא ערכו הסדר טיעון. 10 חודשים בפועל לאלו שלא חתמו על הסדר לעומת 8.7 חודשים בממוצע לאלו שחתמו.

בבתי המשפט המחוזיים 86% מהנאשמים מורשעים בעקבות הסדר טיעון. בבתי משפט השלום, מורשעים 93% על פי הודאתם וללא ניהול משפט.

76% מכלל הנאשמים בבתי משפט השלום, חותמים על הסדרי טיעון. רק על 7% מהתיקים מתנהל משפט מלא וההכרעה בדין נתונה בידי השופט.

מדינת ישראל התקרבה מאד לנעשה בארצות הברית, שם 95% מההרשעות מתקבלות באמצעות הסדרי טיעון. לדעת כותבי המחקר, אצלנו נוצר לחץ על השופטים והפרקליטות לערוך הסדרי טיעון בשלבים המוקדמים של ההליך המשפטי.

על רקע זה מוכרת התופעה של הקראות מרוכזות של כתבי אישום. במסגרתן, מאיצים השופטים במרומז ובגלוי על הצדדים להגיע להסדרים.

מערכת המשפט אינה מסוגלת להכיל את כל התיקים המובאים בפניה. המערכת בקריסה. המדינה לא מסוגלת להקצות תקציבים שיש בהם לחולל מהפיכה במערכת המסורבלת שגורמת לעיוותי דין ונגררת בעל כורחה להסדרים במקום ניהול משפט.

החוקרים מצאו עוד במהלך המחקר שבמדינות אחרות בעולם, בהן ההליך המשפטי פשוט, זול וקצר יותר בהשוואה לישראל, יש מעט הסדרי טיעון. כדי לדמות לאחרים, עלינו לשנות את השיטה המשפטית.

החוקרים לא משלים את עצמם שזה אפשרי לביצוע ולכן נאלצים לקבוע שעדיף כבר להעתיק את השיטה האמריקאית במקום לשנות את השיטה המשפטית שיש בה לשרת את הצדק ואת האזרח.

הסדרי הטיעון אינם חשופים לאור השמש וחסינים מביקורת לגופו של כל הסדר. ההסדרים נערכים ונחתמים בחדרי חדרים ללא הנמקות. נאשם שיש באפשרותו לשכור עורך דין פלילי מוביל ונחשב, ישפר את סיכוייו לקבל הסדר נוח לעומת אחר שנשללה ממנו אופציה דומה.

הפרקליטות שואפת להרשעות בטוחות. כאשר יש לה ספק קל, היא מעדיפה לחתום על הסדר טיעון שמבטיח הרשעה, אמנם פחותה ונוחה יותר, אך בכל זאת הרשעה. לזכותה תירשם הרשעה נוספת. מה חשוב יותר מסטטיסטיקה של הצלחות?

לחוקרים ביקורת חריפה על המנגנון של הסדרי הטיעון ותוצריו. להבנתם, השיטה מובילה לשרירות וחוסר אחידות. השיטה יוצרת הבדלים גדולים בין מי שהורשע במשפט לעומת זה שהודה, ערך הסדר ויצא יחסית בזול, למרות שביצע אותו מעשה והועמד לדין בגינו.

מכאן קצרה הדרך לדעת החוקרים למצב שבו נאשם הטוען לחפותו, ומסרב להודות במה שהוא מאמין ויודע שלא ביצע את המיוחס לו ומחליט לנהל משפט שלם, עלול לחטוף עונש כבד לעומת אחר שמחל על כבודו, הודה באשמה, חתם על הסדר וקיבל פחות שנים על אותה עבירה פלילית חמורה.

המסקנה העגומה העולה מממצאי הדוח לעניין זה , שנאשמים הטוענים לחפותם, וחלקם כידוע באמת חפים מפשע, מקבלים עונש חמור יותר, בגלל שבחרו לנהל משפט כהלכתו ולפי הכללים.

מתקבל הרושם הבלתי מופרך שהם נענשים בחומרה כי בחרו להתגרות במערכת המשפט ולהעמיד יכולותיה במבחן הצדק וההגינות ועל ידי כך גרמו לה לבזבז משאבים שחסרונם מורגש בכל פינה ולשכה ולאורך שנים.

נאשמים אחרים שעוקבים אחר התופעה נלחצים להודות ביום הדין שלהם. נוצרים פערים בלתי נסבלים בין מי שמודה לבין מי שלא מודה מתוך אמונה בחפותו. המדינה מעדיפה טקטיקה על מהות. ההרשעה וגזר הדין נסגרים לפי יכולת הנושאים והנותנים משני צדי שולחן הדיונים. סוג העבירה וחומרתה הופכת משנית. המסחר בראיות קובע גורלות ודיני נפשות.

אם ההסדרים נועדו לקצר הליכים מתוך התחשבות בקריסת המערכת, למה צריך לתמוך בגישה זו. יש בה משום מתן פרס מיותר ומגוחך למערכת ציבורית שכשלה במילוי חובתה הציבורית. למה זה אמור לעניין את האזרח התמים וזה שנאשם בגין ביצוע עבירות שלמערכת שהוא מממן אותה אין זמן להתעסק איתו ולהקדיש לו הליך משפטי שלם לפי כללי הפרוצדורה.

הנאשמים נקשרים לחוט ומטולטלים כמו בובה ביד יוצריה ומפעיליה. מעמידים אותם בפני עובדה מוגמרת לקבל את ההסדר המוצע או להסתכן בענישה חמורה יותר, שמתורגמת ליותר שנות מאסר בלי עסקה, ולפחות שנים עם עסקה חתומה.

זה בדיוק גידול פרא, כלשון השופט אדמונד לוי, שלדאבוננו, גדל וצמח בערוגות הממסד המשפטי ומאיים על זכויות יסוד של האזרחים הזכאים לשירות ציבורי מקצועי ולא לשופטים ופרקליטים, שתוך כדי עשיית ההסדרים מחליפים את הגלימה עם אדרת של רוכלים וסוחרים.

יעוץ משפטי: עו"ד נח שלו שלומוביץ'

קיראו בנושאים קרובים:

תגובה אחת

  1. […] הרשיעו את הנאשמת בהריגת בעלה והיא נידונה במסגרת הסדר טיעון לעשר שנות […]



השאר תגובה

אתה חייב להיות מחובר כדי לכתוב תגובה.