הגדלת חזה ומתיחת בטן אצל ד”ר קליין

בית משפט השלום בתל אביב קיבל תביעת נזיקין שהגישה מטופלת נגד ד”ר דב קליין ובית החולים אסף הרופא בשל ניתוח רשלני להגדלת חזה ומתיחת בטן שבוצע במטופלת במסגרת בית החולים וחייב אותם לשלם לה פיצוי בסך של 100,000 ש”ח.

המדובר על פסק הדין שניתן בהליך ת”א 36139-08-16 פלונית נ’ ד”ר דב קליין.

איך הגיע המקרה לבית המשפט?

תיק זה עסק בתובעת שבשנת 2015, בהיותה בת 46, עברה ניתוח להגדלת חזה, מתיחת בטן ושאיבת שומן על במחלקה לכירורגיה פלסטית בבית חולים אסף הרופא.

פסק הדין לא מציין מי הרופא שביצע בפועל את הניתוח במטופלת, אולם הרושם שעולה ממנו הוא שהניתוח לא בוצע על ידי ד”ר קליין עצמו וזאת למרות שהתובעת שילמה במיטב כספה כדי לעבור ניתוח פרטי דווקא אצל ד”ר קליין ולא הסכימה שכל רופא אחר ינתח אותה.

התובעת שוחררה מבית החולים כשהיא במצב טוב, אולם כחודש לאחר מכן, במהלך ביקורת שנערכה לה על ידי ד”ר קליין, התגלתה נפיחות בבטנה.

למרות הממצא הבעייתי לכאורה, הרופא הסתפק בלהמליץ למנותחת הטריה לעשות ספורט ודיאטה. כעבור 4 חודשים נוספים היא שבה לביקורת חוזרת אצל ד”ר קליין והתלוננה על עודפי עור, אבל הוא שוב המליץ לה לעשות ספורט ודיאטה ולא מעבר לכך.

בשנת 2016 הגישה התובעת תביעת רשלנות רפואית כנגד הרופא ובית החולים, בטענה שהרופא התרשל בניתוח וכי הניתוח כשל ואף הותיר אותה עם נכות צמיתה בשיעור של 10%.

לדבריה, בניתוח הגדלת השדיים קיימת אסימטריה קלה אך נסבלת, אולם ניתוח מתיחת הבטן כשל לגמרי, מאחר שלא נכרת מספיק עור ושומן משיפולי הבטן ומיקום הטבור היה נמוך מדי.

הרופא ובית החולים טענו, כצפוי, שהרופא לא התרשל וכי לתובעת לא קיימת נכות כלל אלא לכל היותר צלקות רגילות וסבירות לאחר ניתוח מסוג זה.

שני הצדדים להליך הגישו כנהוג ומקובל חוות דעת רפואיות לתמיכה בטענותיהם.

הניתוח בוצע באופן כושל ומתחת לרף הזהירות הנדרש

לאחר שבית המשפט עיין בחוות הדעת של המומחים הרפואיים מטעם הצדדים ושמע את עדויות הצדדים, הוא קיבל את התביעה.

בית המשפט קבע שבניתוח להגדלת השדיים אכן קיימת אסימטריה קלה ונסבלת, אולם ניתוח מתיחת הבטן כשל לגמרי, מאחר שלא נכרת מספיק עור ושומן משיפולי הבטן, מיקום הטבור היה נמוך מדי, וגם קצות הצלקת הניתוחית בשיפולי הבטן מהווים פגם שיש לתקנו בניתוח מתקן שעל התובעת לעבור בעתיד.

בית המשפט השלום גם קיבל את טענת המומחה הרפואי מטעם התובעת, לפיה הניתוח כשל גם מאחר שהוא נמשך שעתיים ועשר דקות בלבד ואין זה סביר שבתוך פרק זמן קצר כזה ניתן לבצע את שני הניתוחים יחדיו, בזה אחר זה, ע”י מנתח אחד, כך שאו שהניתוח נעשה על ידי שני צוותים, שעבדו במקביל, או שהוא נעשה על ידי מנתח אחד, שעבד בפזיזות יתרה וכנראה דילג על חלק מהפעולות הנדרשות בהליך כירורגי פלסטי מסוג זה.

בנוסף דחה בית המשפט את טענת ההגנה לפיה ניתן להסיר את עודפי השומן שעדיין קיימים בבטן באמצעות שאיבת שומן, מאחר שבדיוק על פעולה זו שילמה התובעת מלכתחילה ואין שום סיבה מספקת מדוע זה לא בוצע כראוי.

בית המשפט הוסיף וציין שאת האבחנה שקיימת בפסיקה בין ניתוחים דחופים לניתוחים אלקטיביים, ככל שהדבר נוגע לנושא של קבלת הסכמה מדעת של המטופל, באופן לפיו הרף הנדרש לגבי קבלת ההסכמה מדעת לניתוחים אלקטיביים הנו גבוה יותר, יש ליישם לדעתו גם לגבי רף הזהירות הנדרש מהרופאים בעת הטיפול במטופל, באופן לפיו גם רף הזהירות לגבי ניתוחים אלקטיביים צריך להיות גבוה יותר.

במה דברים אמורים? ככלל, הפסיקה מבחינה בין שני סוגים של טיפולים רפואיים. טיפולים רפואיים שהכרחיים לבריאות האדם ושלמות גופו, לעומת ניתוחים אלקטיביים שאין דחיפות לביצועם מבחינה רפואית, כגון ניתוחים קוסמטיים ופלסטיים.

בעניין ההסכמה מדעת, קובעת הפסיקה כי רמת ההסברים על הסיכונים והסיכויים הנדרשת לצורך קבלת הסכמה מדעת של המטופל לפני ניתוח אלקטיבי, שאינו הליך דחוף מטבעו, הנה מוגברת יותר.

לדברי בית המשפט, אבחנה זו צריכה להתקיים גם בקשר לרמת הזהירות הנדרשת מרופא בעת טיפול במטופל, ולהגביר אותה לגבי ביצוע ניתוח אלקטיבי.

לפי פסק הדין, הרציונל לכך הנו שבעוד שבניתוחים רגילים יש נטייה שלא להחמיר עם הרופאים מבחינת רמת הזהירות שנדרשת מהם, בשל החשש ליצירת תופעת “הרפואה המתגוננת”, אזי נראה שבניתוחים קוסמטיים, אין כל מקום לזכות את המנתח ב”חסינות יחסית” מפני תביעות.

היקף הנזק שנגרם לתובעת עקב הניתוח הרשלני

מבחינת הנזק שנגרם לתובעת עקב הניתוח הרשלני, קבע בית המשפט שאורחות חייה ואיכותם השתנו ללא היכר לאחר הניתוח.

בפסק הדין צויין במפורש כי לפני הניתוח היא היתה אם ואישה בריאה בגופה ובנפשה, ותפקדה בצורה מלאה וניהלה אורח חיים פעיל ועשיר ביותר.

מאז הניתוח היא הפכה לשבר כלי. היא אמנם מנסה להמשיך בחייה, אך עסוקה בעניין כל יום, ולמעשה “אין יום שאינה חושבת על כך שד”ר קלין רימה אותה“.

גם מצבה המשפחתי ספג מהלומה והיחסים האינטימיים שהיו פעילים טרם לכן, לא חזרו למסלולם.

בית המשפט קבע שעדותה של התובעת במסגרת ההליך המשפטי היתה אמינה וקוהרנטית.

היא שילמה במיטב כספה כדי לעבור ניתוח פרטי אצל ד”ר קליין ולא הסכימה שכל רופא אחר ינתח אותה, אולם תחושתה היתה שהוא מתנהג כמו בעל מפעל גדול ש-“הנתינים” לא מעניינים אותו.

הגם שבית המשפט קבע שהוא מבין לתחושותיה ולפגיעה בביטחונה העצמי של התובעת, הרי שבנסיבות העניין, עיקר הנזק שנגרם לתובעת הנו כאב וסבל והוצאות לניתוח מתקן ועל כן הוא חייב את הנתבעים לשלם לה פיצוי בסך של 100,000 ₪ בלבד, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור 23.4%.

עוד בנושא: סוגיית ההתיישנות בתביעות רשלנות רפואית