דחיית תביעת רשלנות רפואית – התובעת סרבה לבדיקת מי שפיר

פסק הדין המלא במסגרתו נדחתה תביעת רשלנות רפואית בעקבות סרובה של התובעת לעבור בדיקת מי שפיר בתחילת ההריון, שהסתיים בשנת 1996 בלידת קטין הסובל מתסמונת דאון. בית המשפט המחוזי בחיפה ת”א 907-07 ב.ע.מ. ואח’ נ’ מדינת ישראל / משרד הבריאות ואח’…

21 יולי 2010
בפני כב’ השופטת יעל וילנר
התובעים
1.ב. ע. מ. (קטין)
2.פ. מ.
3.ע. מ.
ע”י ב”כ עוה”ד ברבארה אשרף
נגד
הנתבעים
1.מדינת ישראל/משרד הבריאות
ע”י ב”כ עוה”ד סהר סטוביצקי ואח’
2.מרכז רפואי הרצליה
ע”י ב”כ עוה”ד שנהב, אלרום ואח’
3.קופת חולים לאומית
ע”י ב”כ עוה”ד נשיץ ברנדס ושות’

פסק דין

תביעת נזיקין בגין הולדה בעוולה.

1. התובע מס’ 1, קטין יליד 1996 , סובל מתסמונת דאון (להלן – “הקטין”), הגיש נגד הנתבעים
תביעה לפיצויים, באמצעות הוריו ואפוטרופסיו הטבעיים, התובעת מס’ 2 (להלן –
“התובעת”) והתובע מס’ 3 (להלן – “האב”), בגין הולדתו בעוולה. בתביעה נטען כי
הנתבעים התרשלו במעקב אחר הריונה של התובעת, וכן כי על אף שהייתה התוויה להפנות
את האם לבדיקת דיקור מי שפיר נוכח גילה, נמנעו הנתבעים מלהפנותה לביצוע הבדיקה וכן
לא הסבירו לה את חשיבות הבדיקה.

2. נראה להלן, כי בניגוד לאמור בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית של התובעת, הוכח כי
הנתבעים הפנו את התובעת לבדיקת מי שפיר, לאחר שניתן לה הסבר מלא אודות הבדיקה
וחשיבותה, ואולם התובעת סירבה מדעת לבצע את הבדיקה מטעמיה היא, ולפיכך נשמט
הבסיס מהתביעה.

העובדות הרלוונטיות

3. התובעת הייתה כבת 37 בעת ההיריון נשוא התביעה (להלן – “ההיריון”). ביום 12.10.95
22 בהיות התובעת בשבוע ה 14- להריונה, פנתה לראשונה לתחנת טיפת חלב של הנתבעת מס’ 1
(להלן “הנתבעת” ו/או “התחנה”).

לתובעת נפתח כרטיס מעקב הריון (להלן – “כרטיס המעקב”), והיא הופנתה על ידי אחות
התחנה לביצוע בדיקות שגרתיות.

4. על פי תצהירה של אחות התחנה הגב’ לטיפה ותד, בביקור זה היא שוחחה עם התובעת על
חשיבות ביצוע דיקור מי שפיר בשל גילה של התובעת, והתובעת אמרה שתבצע את הבדיקה,
כפי שאף עולה מכרטיס המעקב. כמו כן הזמינה האחות את התובעת לבדיקת רופא התחנה
ליום 22.10.95. נציין כי התובעת לא התייצבה ביום 22.10.95 לבדיקה זו.

5. ביום 17.10.95 ביקרה התובעת בקופת חולים לאומית (להלן – “קופת חולים”) ונבדקה על
ראו כרטיס המעקב הרפואי של) US ידי ד”ר אלתרמן, אשר הפנה את התובעת לבדיקת
קופ”ח, להלן – “כרטיס קופת חולים”). התובעת נתבקשה לשוב לרופא עם תוצאות
הבדיקה (סעיף 5 לתצהירו של ד”ר אלתרמן).

6. ביום 24.10.95 , בהיות התובעת בשבוע ה-16 להריונה, ביקרה פעם נוספת בקופ”ח והופנתה
על ידי ד”ר אלתרמן לבדיקת דיקור מי שפיר (ראו כרטיס קופת חולים).

7. ביום 30.10.95 , בהיות התובעת בשבוע ה-17 להריונה, נבדקה על ידי ד”ר לאון פריש, רופא
High Risk Pregnancy HRP התחנה. בביקור זה, נתן ד”ר פריש לתובעת הפניה למרפאת
– היריון בסיכון גבוה) לצורך ביצוע דיקור מי שפיר, וכן הפניה נוספת למעבדה לקופת
חולים לביצוע בדיקות דם שונות (ראו סעיף 4 לתצהירו של ד”ר פריש וכן הרישום בכרטיס
המעקב).

8. אקדים ואציין כי בכרטיס המעקב נרשם במועד ביקור זה על ידי ד”ר פריש כי התובעת
מסרבת לעבור בדיקת דיקור מי שפיר.

ד”ר פריש הצהיר כי הוא הסביר לתובעת על חשיבות בדיקת מי שפיר (בפרט לאור גילה),
מטרתה של הבדיקה, המומים הניתנים לאבחון באמצעותה, לרבות תסמונת דאון, האופן
והסיכונים בביצועה, והמליץ לתובעת לשוחח עם בעלה. לדבריו, לאחר מתן הסבר זה,
סירבה התובעת לבצע את הבדיקה, כפי שכאמור נרשם על ידי ד”ר פריש בזמן אמת בכרטיס
המעקב. על אף הסירוב, נתן ד”ר פריש לתובעת הפניה לביצוע דיקור מי שפיר למקרה
ותחליט בכל זאת לבצע את הבדיקה.

9. התובעת שבה לתחנה ביום 26.11.95 בהיותה בשבוע ה 20- להריונה, ובמועד זה מסרה לאחות
התחנה כי היא לא ביצעה דיקור מי שפיר והדברים תועדו בכרטיס המעקב.

10 . בתאריך 27.11.95 נבדקה התובעת על ידי רופא התחנה אשר הפנה אותה לביצוע סקירת
מערכות מורחבת.

11 . בתאריך 5.12.95 פנתה התובעת לקופת חולים ונבדקה שוב על ידי ד”ר אלתרמן אשר ציין
בכרטיס קופ”ח שלא בוצעה בדיקת מי שפיר. בתצהירו, ציין ד”ר אלתרמן כי הוא רשם
דברים אלה לאחר ששאל את התובעת אם ביצעה את הבדיקה והיא השיבה שסירבה לבצעה
(סעיף 8 לתצהירו).

12 . בתאריך 15.1.96 בוצעה סקירת מערכות ראשונה שם נרשם כי יש חשד לתסמונת דאון.

לאחר מכן הייתה התובעת במעקב של רופא התחנה, קופת חולים ובית החולים, עד למועד
לידתה את הקטין ביום 31.3.96 בניתוח קיסרי. הקטין נולד עם חשד לתסמונת דאון שאומת
בהמשך.

טענות התובעים

13 . התובעים טוענים כי הנתבעים התרשלו במעקב אחר הריונה של התובעת, כדלקמן: הריונה
לא סווג כהיריון בסיכון גבוה; התובעת לא קיבלה כל הסבר בנוגע לבדיקות, לרבות דיקור
מי שפיר; לא בוצע דיקור מי שפיר, וכן לא בוצעה בדיקת חלבון עוברי.

עוד טוענים התובעים כי לו הייתה מתבצעת בדיקת מי שפיר ו/או כל בדיקה אחרת אשר
היה בה כדי לגלות את המומים בעובר, הייתה התובעת מבצעת הפלה ומונעת הבאתו של
הקטין לעולם, על מנת לחסוך לו את סבלו במשך כל ימי חייו.

התובעים מוסיפים וטוענים כי מחדליהם של הנתבעים לערוך תיעוד רפואי מספק, מלא
ומקיף, לגבי ההסברים שניתנו לתובעת אודות בדיקת דיקור מי השפיר, גרמו להם לנזק
ראייתי המחייב העברת נטל הראיה על שכם הנתבעים, ועליהם להוכיח כי לא הייתה כל
התרשלות מצידם במעקב אחר ההיריון.

14 . בסיכומיהם חוזרים התובעים על טענותיהם שבכתב התביעה וכן מוסיפים, לראשונה, כי
הייתה מוטלת על ד”ר פריש חובה להציע לתובעת פעם נוספת לבצע בדיקת מי שפיר לאור
שביצעה התובעת. כן טענו התובעים כי ד”ר פריש התרשל בכך שלא ציין 3 US נתוני בדיקת
את סירובה של התובעת לבצע דיקור מי שפיר בנוסף לכרטיס המעקב גם בכרטיס היולדת.

15 . בסיכומים משלימים מוסיפים התובעים וטוענים, שוב, לראשונה, לרשלנות בטיפול בתובעת
נוכח הממצא של ריבוי מי שפיר שנמצא בבדיקות.

16 . כנגד קופת חולים טוענים התובעים כי ד”ר אלתרמן לא היפנה את התובעת לביצוע דיקור מי
שפיר, לא רשם בכרטיס הרפואי את סירובה לבצע בדיקת מי שפיר, ולא עקב כראוי אחר
מהלך ההיריון.

חוות דעתו של פרופ’ י. שנקר

17 . התובעים מתבססים בתביעתם על חוות דעתו הרפואית של פרופ’ י. שנקר שהוגשה מטעמם.
בחוות דעתו מציין פרופ’ שנקר כי על פי תקנות בריאות העם ונוכח גילה של התובעת, הייתה
חובה להפנות אותה לבצע דיקור מי שפיר, וכי במקרה הנדון לא ניתן לתובעת כל הסבר
אודות בדיקה זו. בנוסף, לדעת פרופ’ שנקר, הימנעות מלהפנות את התובעת לבדיקה
משולשת (חלבון עוברי) מהווה סטייה רפואית מהסטנדרט המקובל.

בחוות דעתו המשלימה של פרופ’ שנקר מיום 12.5.08 חוזר הוא על הדברים שכתב בחוות
דעתו ושב ומציין כי לא בוצעה בדיקת מי שפיר מבלי שניתן הסבר לסיבת אי ביצועה.

אעיר כבר עתה כי תמוה מדוע בחר פרופ’ שנקר להתעלם מנתון משמעותי ביותר והוא כי
ברשומה הרפואית תועד סירובה של התובעת לבצע בדיקת מי שפיר. התעלמות זו משמיטה
את הבסיס תחת חוות דעתו.

טענות הנתבעות

18 . הנתבעות טוענות כי התובעת הופנתה בשתי הזדמנויות שונות לבצע דיקור מי שפיר, שהיא
הבדיקה המתאימה לאיתור תסמונת דאון, וכי רק נוכח סירובה המפורש של התובעת לבצע
בדיקת מי שפיר לא בוצעה הבדיקה בסופו של דבר. כן נטען כי התובעת קיבלה הסבר מפורט
אודות בדיקת דיקור מי השפיר, הן על ידי ד”ר אלתרמן והן על ידי ד”ר פריש והאחות הגב’
לטיפה ותד. לפיכך, נטען כי תביעתה של התובעת קנטרנית ומשוללת כל יסוד.

19 . הנתבעות טוענות כי בניגוד לטענתה של התובעת, הרי מחומר הראיות עולה מפורשות כי
הריונה של התובעת סווג כהריון בסיווג גבוה. הנתבעות מפנות לסתירות רבות שהתגלו
בעדותה של התובעת אל מול תצהיריה, לרבות התצהיר שמסרה התובעת לפרופ’ שנקר
לבקשתו.

20 . הנתבעות טוענות כי כל טענות התובעים בנוגע לריבוי מי שפיר שנטענו לראשונה בסיכומים
המשלימים מהווים הרחבת חזית אסורה.

חוות הדעת הרפואיות מטעם הנתבעות

21 . מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של פרופ’ א. הרמן אשר קבע כי אמנם הייתה המלצה
גורפת לבדיקת דיקור מי שפיר נוכח גילה של התובעת, ואולם נוכח סירובה לבצע את
הבדיקה, לאחר שקיבלה הפניה והסברים אודות הבדיקה, ממילא לא נפל דופי בהתנהגות
הרופאים. עוד קובע פרופ’ הרמן כי לא היה טעם לבצע בדיקת חלבון עוברי נוכח ההמלצה
לביצוע בדיקת מי שפיר בגילה המתקדם של התובעת, המייתרת את הצורך בבדיקת חלבון
עוברי בדם האם.

מטעם קופ”ח הוגשה חוות דעתו של פרופ’ בליקשטיין אשר הסכים עם עיקרי הדברים
שכתב פרופ’ הרמן בחוות דעתו.

ניהול ההליך

22 . הצדדים הסכימו כי תחילה יתנהלו הוכחות רק בשאלה האם הופנתה התובעת לביצוע
בדיקת מי שפיר והאם היא סירבה לבצע בדיקה זו. כן הסכימו הצדדים כי חוות הדעת
הרפואיות מטעמם תוגשנה כראייה מבלי לחקור את המומחים.

במהלך שמיעת ההוכחות העידו התובעת, האחות בתחנה, ושני הרופאים שטיפלו בתובעת
במעקב אחר הריונה – ד”ר פריש רופא התחנה וד”ר אלתרמן רופא קופת חולים.

דיון והכרעה

23 . אין מחלוקת בין הצדדים כי הייתה התוויה רפואית ברורה להפנות את התובעת לביצוע
דיקור מי שפיר נוכח גילה. המחלוקת מתמקדת בשאלות – האם הופנתה התובעת לביצוע
בדיקה זו, האם הוסבר לה מהות הבדיקה, והאם סירבה לבצעה.

24 . אקדים ואומר כי מחומר הראיות עולה בבירור כי התובעת הופנתה לביצוע דיקור מי שפיר
בשתי הזדמנויות שונות, קיבלה הסברים מלאים על מהות בדיקת דיקור מי השפיר בשלוש
הזדמנויות שונות, וסירבה מדעת לבצע בדיקה זו מטעמיה היא. במצב דברים זה, המסקנה
האחת המתבקשת היא כי לא נפל כל דופי בהתנהגות מי מהנתבעות ודין התביעה נגדן
להדחות.

25 . עוד אציין כי מאחר וכל טענות שהן “עניין שברפואה” צריכות להיות מגובות בחוות דעת
רפואית בהתאם לאמור בתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד 1984, ממילא כל
טענותיהם של התובעים שאינן נסמכות על חוות דעת רפואית, כמו הטענות כנגד טיפול
רפואי רשלני נוכח קיומו של ממצא של ריבוי מי שפיר, דינן להידחות על הסף.

להלן אתייחס איפוא לטענות התובעים בנוגע למעקב רשלני אחר הריונה של התובעת רק
ככל שאלה נתמכות בחוות דעתו הרפואית של פרופ’ שנקר שהוגשה מטעמם.

עיון בחוות דעתו של פרופ’ שנקר מלמד כי התרשלות הנתבעות באה לידי ביטוי באלה:
הימנעות ממתן הסברים לתובעת בנוגע לחשיבות דיקור מי השפיר; אי עריכת דיקור מי
שפיר, והימנעות מעריכת בדיקה משולשת (חלבון עוברי).

הפניית התובעת לדיקור מי שפיר

26 . נוכח טענתה של התובעת בתביעתה ובעדותה בבית המשפט כי היא לא קיבלה הפניה לביצוע
דיקור מי שפיר, אתייחס תחילה לעניין זה.

בעדותה העידה התובעת כי לא קיבלה כל הפנייה לבצע דיקור מי שפיר, ולפיכך, לא ביצעה
את הבדיקה. ראו דבריה כדלקמן:

“הם הסבירו לי… שבגלל הגיל אני צריכה לעשות מי שפיר ואמרתי להם
שאני באמת רוצה לעשות. הם דיברו איתי אבל לא נתנו לי כלום, לא נתנו לי
הפניה… הייתי אצל הרופא והוא לא נתן לי שום דבר. הרופא דיבר איתי על
שאני יעשה בדיקת מי שפיר ואני אמרתי לו שאני מסכימה. אך הוא לא נתן
לי כלום ובגלל זה לא עשיתי את בדיקה, איך אני יכולה ללכת מבלי שהוא
6 .נותן לי הפניה?” פרוטו’ מיום 16.9.09 עמ’ 16 ש’ 8-11

8 .( על דברים אלה חזרה התובעת גם בהמשך עדותה (שם ש’ 18

בניגוד לעדותה זו, נתנה התובעת תצהיר לפרופ’ שנקר, לבקשתו (עובדה תמוהה המדברת
בעדה), בו ציינה בסעיף 4 כדלקמן:

“הנני להצהיר, כי נבדקתי ע”י ד”ר פריש ליאון ביום 30.10.95 וקבלתי
עקב HRP הפנייה למעבדה לצורך בדיקות דם ותפקוד כליות וכן הפניה ל
יתר ל.ד וגם מכתב הפנייה לדיקור מי שפיר ללא כל הסבר למה נשלחתי
לשם ופניתי למעבדה עם שני מכתבים”.

נדמה כי הדברים ברורים וכל מילה מיותרת.

27 . לאמור יש להוסיף כי עדותם של ד”ר פריש וד”ר אלתרמן, לפיה נתנו לתובעת הפניה לביצוע
דיקור מי שפיר (ד”ר אלתרמן בעת ביקורה אצלו ביום 24.10.95 וד”ר פריש בעת ביקורה
בתחנה ביום 30.10.95 ), לא רק שלא נסתרה על ידי התובעת, אלא, כאמור לעיל, אושרה על
ידה.

יש איפוא לקבוע כי התובעת קיבלה הפניה לביצוע דיקור מי שפיר בשתי הזדמנויות שונות.

האם קיבלה התובעת הסבר אודות הבדיקה

28 . בכתב התביעה טענה התובעת כי היא לא קיבלה כל הסבר אודות דיקור מי השפיר. כך
הצהירה אף בתצהיר שנתנה התובעת לפרופ’ שנקר (סעיף 4 לתצהיר).

דא עקא, שבניגוד לדברים אלה, העידה התובעת בעדותה כי בעת הביקור בתחנה הוסבר לה
כי היא צריכה לעבור דיקור מי שפיר בגלל גילה (עמ’ 6 שו’ 5). כן אישרה התובעת באופן

מפורש כי היא קיבלה הסבר מאחות התחנה אודות הבדיקה, לרבות מדוע עושים את
הבדיקה, ובהמשך אף אישרה כי היא קיבלה הסבר אודות הבדיקה גם מהרופא בתחנה עמ’  6 שו’ 18

29 . הדברים עולים בבירור אף מתצהיריהם של ד”ר פריש, ד”ר אלתרמן וגב’ ותד, אשר אושרו
כאמור, על ידי התובעת. ד”ר פריש ציין בסעיף 4 לתצהירו כי הוא נתן לתובעת הסבר ממצה
אודות הבדיקה וחשיבותה. ד”ר אלתרמן ציין בסעיף 6 לתצהירו כי הוא הסביר לתובעת
אודות הבדיקה, המומים הניתנים לאבחון, והסיכונים הכרוכים בבדיקה.

כך אף ציינה האחות לטיפה ותד בסעיף 6 לתצהירה כי היא שוחחה עם התובעת על חשיבות
ביצוע דיקור מי שפיר בשל גילה. על דברים אלה חזרה האחות בעדותה עמ’ 11 לפרו’ שו’ 7

30 . לאור כל האמור, ברי כי התובעת הופנתה לבדיקת דיקור מי שפיר לאחר שקיבלה הסבר
מלא אודות הבדיקה כנדרש.

מדוע לא ביצעה התובעת דיקור מי שפיר

31 . הסברה של התובעת לאי ביצוע דיקור מי השפיר הוא כי לא ניתנה לה הפנייה לביצוע הדיקור פרוטו’ עמ’ 16 ש’ 8-11
נוכח הודאתה של התובעת בתצהירה כי היא קיבלה הפניה כמפורט לעיל, וכן לאור קביעתי
לעיל כי אכן ניתנה לה הפניה לדיקור מי שפיר הן על ידי ד”ר פריש והן על ידי ד”ר אלתרמן,
ממילא נשמט הבסיס מהסברה זה של התובעת.

32 . התובעת לא נתנה כל הסבר אחר לאי ביצוע הבדיקה על ידה, ועל כן נפנה לאמור בתיעוד
הרפואי בעניין זה ולדברי הרופאים שטיפלו בתובעת.

בכרטיס המעקב נרשם על ידי ד”ר פריש כי התובעת מסרבת לבצע בדיקת דיקור מי שפיר
מסרבת”). ד”ר פריש ציין בסעיף 4 לתצהירו כי לאחר שהסביר לתובעת  – AC “- (כלשונו
את חשיבות בדיקת מי השפיר, בפרט לאור גילה, מטרתה של הבדיקה המומים הניתנים
לאבחון באמצעותה, לרבות תסמונת דאון, הסיכונים והאופן לביצועה, ולאחר שהמליץ
לתובעת לעבור את הבדיקה, היא סירבה, ועל כן תיעד סירוב זה בכרטיס המעקב. חרף
סירובה, הוא נתן לה הפנייה למקרה ותחזור בה מהסירוב.

לרישום זה יש לתת משמעות מכרעת שכן מדובר ברישום שבוצע במהלך המעקב השוטף של
ההיריון וכחלק מהשגרה המקובלת על ידי רופא התחנה, וכאמור, הוא לא נסתר על ידי
התובעת.

33 . חיזוק לאמור ברישום הרפואי ניתן על ידי ד”ר אלתרמן אשר הצהיר כי כאשר ציין ברשומה
הרפואית שהתובעת לא ביצעה בדיקת מי שפיר, זה היה לאחר שאמרה לו כי סירבה לבצע
את הבדיקה סעיף 8 לתצהיר וכן עמ’ 15 לפרוט’ ש’ 1-4

34 . מהמקובץ עולה כי התובעת קיבלה הסבר מפורט אודות הבדיקה וחשיבותה, ואולם,
מטעמיה היא, נמנעה מלבצע את הבדיקה. בנסיבות אלה, ונוכח סירובה של התובעת לבצע
את הבדיקה, ניסיונה להטיל בדיעבד את האחריות לאי ביצוע הבדיקה על שכם מי
מהנתבעים, אינו ראוי.

משמעות הסירוב לבצע את בדיקת דיקור מי השפיר

35 . לאור הקביעה לעיל כי התובעת הופנתה לביצוע דיקור מי שפיר והיא סירבה לבצעה,
מתעוררת השאלה האם נפל דופי בהתנהגות הרופאים והאם הם התרשלו בטיפול בתובעת.

36 . ביצוע בדיקות מי שפיר באופן ממוסד עוגן בישראל בתקנות בריאות העם שפורסמו בשנת
1980. על פי תקנות אלה, אישה הרה זכאית לביצוע הבדיקה על חשבון המדינה אם גילה
בתחילת ההיריון היה 37 שנים לפחות (בשלב מאוחר יותר הועמד הגיל על 35 שנים).

החובה המוטלת על הרופאים מכוח תקנות אלה אינה לאלץ את היולדת לבצע דיקור מי
שפיר אלא להפנותה לביצוע הבדיקה תוך מתן הסבר מלא ומפורט אודות חשיבות הבדיקה,
26 מטרתה ויתרונותיה, ולהמליץ בפניה על ביצוע הבדיקה. לעניין זה ראו את שנקבע בסעיף
ב’ לחוק זכויות החולה, התשנ”ו – 1996 הקובע כדלקמן:

“לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו,
באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע”.

וכן סעיף 13 ג’ הקובע כי: “המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר,
ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות” (הדגשה שלי י.ו).

37 . מובן מאליו שהרופאים לא היו רשאים לבצע את הבדיקה בניגוד להסכמתה של התובעת
ותוך הפרה ברורה של הוראות חוק זכויות החולה, הקובע למעשה כי האחריות לקבלת
ההחלטה בנוגע לטיפול רפואי מוטלת על שכם המטופל, וכפי שנאמר מפי כב’ השופטת ד.
ברלינר “זוהי זכותו, זוהי גם חובתו” (ע”א 119/05 אמין חמוד חליפה נ’ מדינת ישראל מיום  ( 10.9.06 ס’ 36

ניסיונות חוזרים של המטפל לשכנע את המטופל לבצע בדיקה רפואית, עלולים להוות לחץ
לא ראוי על המטופל שאינו עולה בקנה אחד עם מתן האפשרות ל”בחירה מרצון ואי תלות”
כנדרש בסעיף 13 ג’ לחוק זכויות החולה. ראו בעניין זה פסק דין אמין חמוד לעיל, כדלקמן:

“הדרך שהמערערים טוענים לה, הפניה נוספת, “נדנוד” כפי שהגדיר זאת
ביהמ”ש קמא – נועדה למעשה לפרוק חלק מהאחריות המוטלת על
המטופל ולהעבירה אל שכם המטפל, פניה כזו גם עלולה להוות לחץ על
המטופל. בין משום שיש בכך פריקת האחריות מעל המטופל, ובין משום
שמדובר בהפעלת לחץ ובמילים אחרות החלפת שיקול דעתו של המטפל בזו
של המטופל – אין מקום להציב אותה כרף נורמטיבי לקביעת רשלנות”
(אמין חמוד, שם).

38 . כיבוד רצונו של המטופל נובע לא רק מהוראות חוק זכויות החולה אלא אף מהוראות חוק
כבוד האדם וחירותו. על המטפל מוטלת החובה לכבד את החלטתו של המטופל כאדם כשיר
בר דעת. על המטפל לוודא אומנם כי ההחלטה שקיבל המטופל הייתה מדעת, היינו, כי כל
המידע הרלוונטי הונח לפניו וכי החלטתו הייתה מושכלת. אולם, משעה שהמטפל ווידא
הדברים כאמור, על המטופל ליטול את האחריות על שכמו ולקבל כל החלטה בהתאם
לשיקול דעתו הוא.

כשם שחובתו של המטפל היא ליידע את המטופל על האפשרות לבצע את הבדיקה
ומשמעותה, כך חובתו של המטפל לכבד כל החלטה שיקבל המטופל.

39 . ובענייננו – משסירבה התובעת לבצע את בדיקת דיקור מי השפיר, מחובתם של הרופאים
היה לכבד רצונה זה לאחר שווידאו כי היא קיבלה החלטה מושכלת.

איני סבורה כי היה על הרופאים לשוב ולנסות לשכנע את התובעת לבצע את הבדיקה.
מדובר באשה בעלת הבנה וכושר החלטה ואין ליטול ממנה את זכותה הבסיסית ואת חובתה
לקבל החלטה עצמאית נטולת כל לחץ.

במאמר מוסגר אציין כי טענת התובעת, אשר נטענה לראשונה בסיכומים, כי ראוי היה
לזמנה פעם נוספת לשיחה לאחר קבלת תוצאות בדיקת האולטרסאונד שהעלתה חשד
לתסמונת, דינה להדחות, לא רק נוכח כל האמור לעיל, אלא אף בשל כך שהטענה כלל לא
נטענה בכתב התביעה, בכתב התביעה המתוקן, בחוות דעתו של פרופ’ שנקר, ובתצהירה,
ואף לא בעדותה בבית המשפט. על פניו מדובר בהרחבת חזית אסורה, ודין הטענה להדחות.

40 . על יסוד כל האמור, הנני קובעת כי הנתבעים יצאו ידי חובתם בכך שהציעו והמליצו לתובעת
לבצע דיקור מי שפיר, הן ד”ר פריש במהלך המעקב בתחנה, והן ד”ר אלתרמן במהלך
המעקב בקופת חולים, לאחר שנתנו לה את כל ההסברים הנחוצים אודות בדיקה זו על מנת
שהחלטתה של התובעת תהיה מושכלת. מרגע שסירבה התובעת לבצע את הבדיקה, לא יכלו
עוד הרופאים לעשות דבר ובודאי שלא היו רשאים לאלץ את התובעת לבצע את הבדיקה.

התייחסות לטענותיה נוספות של התובעים

אי הפניית התובעת למרפאת הריון בסיכון גבוה

41 . התובעים טענו בכתב התביעה כי הנתבעות התרשלו בכך שלא סיווגו את ההיריון כהיריון
בסיכון גבוה. כך אף נטען בסיכומיהם (סעיף 2 עמ’ 2). טענה זו מעוררת תמיהה, רבה בלשון
המעטה, שכן היא עומדת בניגוד לאמור בסעיף 4 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת, שם
הצהירה כי ההיריון סווג כהיריון בסיכון גבוה, וכן לאמור בכרטיס המעקב שם צויין כי
HRP בבדיקתה הראשונה על ידי ד”ר פריש ביום 30.10.95 היא הופנתה על ידו למרפאת
(היריון בסיכון גבוה). כן ראו סעיף 4 לתצהירה של התובעת לפרופ’ שנקר שם היא מאשרת
כי היא הופנתה ל-HRP

המנעות מהפניית התובעת לבדיקת חלבון עוברי

42 . פרופ’ שנקר כותב בחוות דעתו כי ראוי היה להפנות את התובעת לבדיקת חלבון עוברי .
אמנם נכון הוא כי יש התוויה להפנות יולדת לבדיקה זו, ואולם משהופנתה התובעת לדיקור
מי שפיר, לא היה מקום להפנותה גם לבדיקת חלבון עוברי.

בעניין זה אני מקבלת את עמדתו של פרופ’ בליקשטיין לפיה היות וקמה חובה להציע
לתובעת בדיקת דיקור מי שפיר, לא היה שום היגיון לבצע גם בדיקת סקר כמו חלבון עוברי
אשר מעצם טבעה איננה אבחנתית אלא מראה סיכון משוקלל (תוצאות הבדיקה משוקללות
עם גילה של האישה). לדעתו, תוצאות הבדיקה היו מובילות כמעט בוודאות לתוצאה
המצביעה על סיכון גבוה לתסמונת דאון משום ש”משקל” גיל האישה הוא דטרמיננט חשוב
בנוסחה (ראה עמ’ 6 לחוות דעתו).

כן ראו דעתו של פרופ’ הרמן בעמ’ 5 לחוות דעתו כי אי הפניית התובעת לתבחין משולש אינו
מהווה סטייה רפואית שכן, נוכח ההמלצה הגורפת שניתנה לתובעת לביצוע מי שפיר,
ממילא לא היה מקום לבצע בדיקת חלבון עוברי.

עדותה של האחות ותד

43 . התובעים הפנו בסיכומיהם לעדותה של האחות ותד ולסתירות שנפלו בעדותה, כמו לדוגמא,
משנשאלה האחות מדוע ביררה עם היולדת מתי ביצעה את הבדיקה, היא השיבה כי אינה
זוכרת (עמ’ 13 לפרו’), בעוד שבתצהיר עדותה הראשית, הצהירה כי היולדת מסרה ש”הכל
מאלוהים”. אני סבורה כי אין בדברים אלה שאינם משמעותיים, כדי להשליך על מהימנותה
של גב’ ותד אשר הותירה עלי רושם מהימן, כמו גם ביתר הדברים שמעלים כנגדה התובעים.

ליקויים ברישום הרפואי

44 . התובעים טוענים להעברת נטל הראיה נוכח חסר ברישום הרפואי אודות מתן הסברים
לתובעת. טענה זו שוב אינה רלוונטית נוכח הודאתה של התובעת בעדותה כי היא אכן
קיבלה הסברים אודות הבדיקה. כך אף איני סבורה כי העובדה שד”ר פריש תעד את

סירובה של התובעת לבצע דיקור מי שפיר רק בכרטיס המעקב ולא בכרטיס היולדת, כדי
לפגום במשהו במהימנות הרישום שנרשם בכרטיס המעקב.

סוף דבר

45 . בשים לב לכל האמור לעיל, שוכנעתי כי הנתבעים לא התרשלו בטיפול שהעניקו לתובעת
במעקב אחר הריונה ולא נפל כל דופי בהתנהגותם כלפי התובעת.

אשר על כן, דין התביעה להידחות.

לאור הנסיבות המיוחדות והנטל הכבד שנגזר על התובעים, אמנע מפסיקת הוצאות.

ניתן היום, י’ אב תש”ע, 21 יולי 2010 , בהעדר הצדדים.