מערכת הבית המשפטיכידוע, ההלכה היהודית מייחסת חשיבות רבה לשמירת התא הזוגי והמשפחתי, ולכן ככלל, היא איננה נוהגת לעודד גירושין. יחד עם זאת, היא מכירה בכך שלעתים הגירושין הינם בלתי נמנעים ומחוייבים מכורח המציאות.
כאשר מתנהל תיק גירושין בפני בית הדין הרבני, אזי במידה ושני בני הזוג מסכימים יחדיו להתגרש, בית הדין הרבני יטה לאשר את הגירושין. אולם, במידה ורק אחד מבני הזוג מעוניין להתגרש, והשני מתנגד לכך, על בן הזוג שמעוניין להתגרש להוכיח קיומה של עילת גירושין תקפה על פי ההלכה במקרה שלו, כגון מיאוס, בגידה, עקרות, היעדר כח גברא ועוד.
במידה ובית הדין לא מצא עילת גירושין כדין, הוא בדרך כלל ידחה את תביעת הגירושין, אלא אם כן הוא יגיע למסקנה שאין טעם בהמשך הנישואים, מאחר ואפסו הסיכויים לשלום בית בין בני הזוג, שאז הוא ימליץ להתגרש. פסק דין כזה איננו מפעיל שום סנקציות על הצד המסרב להתגרש.
אולם, במידה ובית הדין הרבני מצא עילת גירושין כדין, באפשרותו להורות על מתן פסק דין אשר מחייב או כופה להתגרש.
יודגש כי אף אחד מפסקי הדין הללו איננו מאפשר את אכיפת הגירושין על הצד שמסרב להתגרש, אך יש באפשרותם להטיל עליו סנקציות עונשיות בגין כך:
(א) פסק דין אשר מחייב להתגרש – פסק דין זה מפעיל סנקציות עונשיות רק על בעל שמסרב להתגרש, באופן שמחייב אותו לשלם את סכום הכתובה לאשה.
(ב) פסק דין אשר כופה להתגרש – פסק דין זה מאפשר להפעיל צווי הגבלה חמורים על כל צד שמסרב להתגרש, עד כדי מאסר, בהתאם לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), תשנ”ה – 1995, אלא שלגבי נשים סרבניות גט, יש צורך גם באישורו של נשיא בית הדין הרבני הגדול וזאת בהתאם לסעיף 1(ג) לחוק זה.
בפסק הדין אשר ניתן ביום 28.9.2016 על ידי בית הדין הרבני הגדול במסגרת תיק רבני 1073898-1 פלונית נ’ פלוני, הבהיר בית הדין הגדול את משמעותו של פסק דין אשר ממליץ להתגרש.
לחצו לקריאה מורחבת בנושא: תופעת סרבני הגט בישראל
פסק דין זה דן בערעור שהגישה אשה על החלטה שניתנה על ידי בית הדין הרבני האזורי שניהל את תיק גירושין שבינה לבין בעלה, ואשר קבעה כי “הצד המעוניין רשאי לפתוח תיק לסידור גט“.
החלטה זו ניתנה לאחר שהרכב אחר של אותו בית הדין נתן קודם לכן פסק דין אשר המליץ לצדדים להתגרש.
עורך הדין שייצג את האשה טען כי ההחלטה בדבר סידור הגט סותרת את פסק הדין אשר המליץ לצדדים להתגרש, מאחר שפסק הדין קבע כי אין מקום לחיוב בגט, בעוד שההחלטה קבעה, לפי הבנתו, שבעצם כן יש חיוב לגט.
בית הדין הגדול דחה את הערעור, בקובעו כי המלצה לגט אין פירושה חיוב בגט, וכי בית הדין האזורי כלל לא הורה או רמז על חיוב בגט.
לשון הסעיף נוסח בזהירות המתבקשת. ברור הוא כי המלצה לגט איננה חיוב בגט, אך היא גם איננה בגדר מילים בעלמא, וכך שגם יש לה אפקט כלשהו, אך אפקט זה איננו מגיע לכדי חיוב בגט.
בית הדין הרבני הגדול חיזק את קביעתו זו גם בהסתמך על לשון ההחלטה ולשון פסק הדין של בית הדין האזורי, הגם שהם ניתנו על ידי הרכבים שונים של בית הדין.
במסגרת פסק הדין, קבע בית הדין הרבני כי:
“במקום שהאישה מוחזקת בעצמה, ואין ביד הבעל לגרשה בניגוד לרצונה ללא פסק דיו, הרי שאין מקום כלל לחייב את האישה לקבל גט על פי רצונו של הבעל בלבד.” ואילו במסגרת ההחלטה שניתנה לאחר מכן, ציין בית הדין במפורש כי “בית הדין מבהיר שבנסיבות הקיימות אין בכוונתו לחרוג מפסק בית הדין בהרכבו הקודם…“.
לאור שתי האמירות המפורשות הללו של בית הדין האזורי, קבע בית הדין הגדול כי חיבורן יחדיו אינו מותיר כל ספק לגבי מהי עמדתו של בית הדין בהרכבו הנוכחי ביחס לסידור הגט.
ודאי שדעתו שאין חיוב גט אלא המלצה בלבד, שהרי הרכב זה הודיע במפורש שאין בדעתו לחרוג מפסק הדין של ההרכב הקודם לו.
לפיכך קבע בית הדין הגדול כי לחששו של ב”כ האשה לפיו ההרכב החדש של בית הדין כאילו מחייב בגט, לא היה כל מקום וכל רמז. ואדרבא, הדברים מפורשים להיפך. לפיכך, לא היה כל מקום כלל להגשת ערעור בגין טענה זו.
עוד בנושא: הפייסבוק בשירות הבוגדים והמתגרשים…