מערכת הבית המשפטיהחיבור הטבעי הראשוני שעולה בראש בין שתי המילים “יצירתיות” ו”משפט” (law), בעיקר בתחום הנדל”ן, הוא עסקת רכישה מורכבת שמצליחה להתגבר על כל הבעיות שצפויות לצוץ, תכנון מס שמצמצם חבות במס, או מנגנון נאמנות יצרתי שמצליח להגן על כל הצדדים בעסקה.
לימור גל, הנה עורכת דין ויועצת משפטית.
בסקירה שלפניך אני אעסוק על קצה המזלג (כלשון עו”ד), בחיבור המרתק בעיני בין יצירתיות ומשפט והוא “השפה”, כפי שבא לידי ביטוי בעיסוק שלי כעורכת-דין ואמא.
הכלי המרכזי של כולנו, מרגע לידתנו ועד רגע מותנו, ובפרט עורכי הדין, הוא השימוש במילה הכתובה, לעיתים זו שנאמרה ולעיתים זו שהושמטה. 
יש שאומרים שהמילה היא כלי בידי המשפט, ואני חושבת שלהפך. המשפט הוא כלי בידי השפה להביא שוב ושוב עוד ועוד נדבכים חדשים ביצירתיות של השפה שלנו.
כשהייתי סטודנטית למשפטים, קראתי עשרות ואולי מאות פסקי דין.
בשלבים מסויימים, לאחר קריאה כ”כ סזיפית לתוך הלילה, מתוך ניסיון להשאר עירנית ומרוכזת, חיפשתי את היצירתיות שבין השורות, וזאת נמצאה בפסקי הדין של כב’ השופט מישאל חשין (נשיא לשעבר בבית המשפט העליון) בכתיבתו הציורית.
דוגמה אחת מיני רבות ניתן לראות בבג”ץ 7052/03 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ’ שר הפנים.
בפסק דין זה כב’ השופט חשין מגיע למסקנה כי החוק בו דן פסק הדין אינו פוגע בזכויות חוקתיות, בניגוד לדעתו של כב’ הנשיא לשעבר אהרון ברק, וזאת כשהוא מפליא לתאר בדרכו ציורית את מסע התחבטות הפנימי שלו כשופט בקבלת ההחלטה:
“משהונחה לפניי חוות-דעתו של חברי, הנשיא ברק, נתתי ידי בידו והינחתי לו להובילני בדרכו. כך הילכנו בדרכים שייצבון עיקרי-יסוד, עלינו הרים שבפיסגותיהם זכויות יסוד, עברנו על פניהן של דוקטרינות, ירדנו אל כללי משפט פרטיקולריים, ובדרכנו ליוו אותנו כל העת הצדק, האמת, היושר והשכל הישר.
לקראת סופו של המסע עלינו על אניה והיגענו אל אי באמצע האוקיאנוס. ירדנו מן האניה, ועל המזח הקביל את פנינו איש נשוא פנים.
“ברוכים הבאים”, ברכנו האיש במאור פנים.
“ברוכים הנמצאים” השיבונו והוספנו: “אנו מישראל, מבית-המשפט העליון של ישראל. ומי אדוני?”, שאלנו.
“שמי הוא תומאס, תומאס מוֹר. ויש המכנים אותי תומאס מוֹרוּס”.
“נעים מאוד. ומהו המקום שאנו נמצאים בו?”, שאלנו.
“אתם נמצאם במדינת אוּטוֹפְּיָה”, השיב האיש, והוסיף: “מדינת אוטופיה הוקמה על-פי תוכנית שהיתוותי בספר שכתבתי ואשר שמו הוא כשם המדינה: אוּטוֹפְּיָה. דרך-אגב”, הוסיף האיש, “המילה ‘אוטופיה’ היא בלשון היוונית, ותרגומה לעברית הוא: ‘שום מקום'”.
“מעניין, מעניין מאד”, אמרנו, “וכאנשי משפט נוסיף ונשאל אותך: ומהי שיטת המשפט השוררת באוטופיה? האם דומה היא לשיטת המשפט שבישראל?” (הנחתנו היתה, כמובן, שהאיש החכם ההוא מכיר את שיטת המשפט בישראל).
מר מוֹר חייך והשיב: “צר לי, אך יש הבדלים עמוקים בין שתי שיטות המשפט, ויעבור זמן רב עד שישראל תגיע למדרגת אוטופיה. לעת הזו אתם נלחמים על חייכם, על קיומה של המדינה, על יכולתו של העם היהודי לנהל חיי קהילה ומדינה ככל העמים.
דיני אוטופיה – במצבכם כהיום הזה – לא לכם הם. עדיין לא. שימרו על עצמכם, עשו כמיטבכם, וחיו”, כך אמר האיש ולא יסף.
ואיקץ, והנה חלום”.
קראתי לכתיבה הזו כתיבה בסגנון “חשנאי” – כתיבה בסגנון לא רגיל.
מרבית השופטים בפסקי הדין שקראתי נהגו לכתוב בצורה קורטית ועניינית, מכוונים למטרה.
כתיבתו זו של חשין היתה בה יצירתיות משני היבטים, האחד הברור והטבעי והיא היכולת לתאר בדרך ציורית את הליך ההתחבטות הפנימי, תוך שילוב בין המשפט והשפה, והשני והחשוב יותר בעיני האומץ לתת דרור לאותה פנימיות במקום “הכי” לא מצופה ובעיקר בעולמנו הציני והוירטואלי, בו כל מילה נוספת מיותרת.
דוגמה נוספת לאותה יצירתיות היתה בתקופת ההתמחות שלי. בתקופה זו נפלה בחלקי הזכות הגדולה לעבוד לצידו של עו”ד יגאל ארנון באחד מהתיקים המתוקשרים.
מאחר והיה מדובר בתיק מתוקשר, הדיונים התנהלו בתיק במהלך ימים רצופים, ולכן עבדנו גם בלילות.
באחד מהלילות האלו הגיעה הקלדנית נרגשת לשותף הבכיר, והסבירה לו איך אחת מהטענות המשפטיות בתיק מזכירה לה אפיזודה מהסיפור המופלא “עליסה בארץ הפלאות”. ואכן ציטוט שלם מסיפור הילדים נכלל בסיכומים שהוגשו לבית המשפט המחוזי בת”א.
לימים באחד מכתבי העת המשפטיים, נכתב מאמר על הרטוריקה של המשפט, ובין היתר ניתנה התייחסות משמעותית לחלק זה של הסיכומים.
גם כאן היצירתיות “הטבעית” היא היכולת לראות את החיבור בין סיפור הילדים לטענה המשפטית, השילוב בין שני תחומים.
במבט לאחור היצירתיות הטהורה בעיני היא היכולת המופלאה של הקלדנית להקליד את אותו הדבר שוב ושוב, לקרוא אותו שוב ושוב, ועדיין לחשוב על רעיון חדש, ובסופו של דבר לאזור אומץ ו”לדבר” אותו.
הצד השני של היצירתיות – לצד המילה ה”מדוברת” בעיני היא המילה “הדוממת”.
השאלה ששאלה אותי ביתי הבכורה כשהיתה בת 3 ממחישה את הענין: “אמא, איך זה יכול להיות שמרשמלו מתוק?”.
חשיבה ילדית שמאפשרת התבוננות נקייה, טבולה רסה. חשיבה יצירתית שמתאפשרת בגלל היכולת להקשיב ולהתבונן ולשמוע את הדברים כהוויתם מהבסיס. חשיבה שאבדה לנו בדרך עם בגרותינו.
בעיני יצירתיות מגיעה במקום בו אנו יכולים לעשות דבר והיפוכו באותו הזמן – להיות יוזם ומקשיב, להוביל אנשים וללמוד מהם, למצוא חיבור יצירתי בין שני תחומים שעל פניהם לא מתחברים מצד אחד ולהתבונן על הדבר כהוויתו כאילו לא ראית אותו מעולם מהצד השני.
בעיני, יוזמה והקשבה אלו הן שתי התכונות הבסיסיות ליצירתיות בכל תחומי חיינו, עיסוקינו, ההורות שלנו, ביחסינו עם סביבתנו ויותר מכל עם עצמנו.
ולסיום, איך לא, חלק מהספר עליסה בארץ הפלאות, ששלחה אלי חברה יקרה:
“התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך ללכת?”, שאלה אליס.
“זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע”, אמר החתול.
“לא אכפת לי כל כך לאן” אמרה אליס, “בתנאי שאגיע לאנשהו”, הוסיפה אליס.
“בטוח שתגיעי”, אמר החתול, “אם רק תתמידי בהליכה”.
אני מאחלת לכם שגם אם לא נחנתם ביצירתיות ה”טבעית” שסביבתנו תופסת אותה כיצירה, כי אתם לא יודעים לצייר, לפסל, לשיר או לנגן, בכל יום “תתמידו בהליכה”.
אם רק תתמידו, תמצאו את המקום שבו פעלתם באופן יצירתי, בין אם באמצעות יוזמה ובין אם באמצעות הקשבה.
בעיני בכל מקום שבו פעלתם בניגוד ל”טבע” שלכם או של סביבתכם – פעלתם ביצירתיות, בין אם דיברתם ונקטתם עמדה ובין אם שתקם, כי הכל בעיני המתבונן כל עוד הוא מתמיד בהליכה.
שלכם,
לימור.
קיראו בנושא: היבטים משפטיים בהסכם מול בית דיור מוגן