מעצר בית

מעצר בית הינו סטאטוס לגביו מתקבלת החלטה על ידי רשויות אכיפת החוק, לפיה יש להגביל את חופש התנועה של החשוד או הנאשם למקום מגוריו בלבד ולאסור עליו לצאת מהבית למקומות אחרים. ערוץ זה מהווה חלופה למעצר ימים ולעיתים אף למאסר באחד ממתקני הכליאה בארץ ומכונה בעגה המקצועית “שחרור בתנאים מגבילים” או “שחרור בערובה”. עוד על הנסיבות המובילות למצב זה ועל משמעותו, במאמר המלא…

לצורך קיום בקרה ומעקב אחר מעצר בית נעשה לעיתים שימוש באזיקים אלקטרוניים, המוצמדים לגופו של העצור באופן שקשה להסירם ומאפשרים להעביר מידע אודות מיקומו של העצור.

התרחקות העצור מהמתחם המותר עבורו עולה כדי הפרת תנאי מעצר הבית וגוררת אחריה יידוע רשויות האכיפה ונקיטת סנקציות בהתאם.

בחלוף פרק זמן מסוים ניתן להגיש בקשה לשחרור הנאשם ממעצר בית במטרה לאפשר לו לשוב בהדרגה למעגל העבודה.

נסיבות בהן נעשה שימוש במעצר בית

ככלל, קיימת העדפה לאופן מעצר זה בנסיבות בהן נמצא כי תכלית המעצר תושג גם ללא שהות החשוד או הנאשם בבית הסוהר.

לצורך אישור מעצר בית נדרש כי מידת המסוכנות של הנאשם לציבור לא תהיה גבוהה וכי הדבר לא יוביל לשיבוש הליכי חקירה.

שעה שהנאשם או החשוד במסגרת הליך פלילי מצוי במעצר עד תום ההליכים וטרם ניתן פסק דין בעניינו קיימת אפשרות לשלוח אותו לתסקיר שירות מבחן, במטרה לבדוק האם ניתן להמיר מעצר זה במעצר בית.

יתרונות וחסרונות מעצר בית

לחלופה של מעצר בית מיוחסים מעלות ומגרעות הן במישור האינטרס הציבורי והן בהיבט טובת הנאשם.

מבחינת הנאשם – קיימות שתי זוויות הסתכלות על הסוגיה:

מחד, מעצר בית מהווה חלופת מעצר המאפשרת מימוש יעדי המעצר באמצעות שחרור בערבות באופן המבטיח צמצום הפגיעה במידת החירות של החשוד.

מאחר ושהות במאסר מהווה חוויה בלתי נעימה ואף טראומתית, בפרט שעה שמדובר בנאשם צעיר או כזה שנעצר בגין עבירה ראשונה שביצע, הרי שקיימת העדפה למעצר בית.

סעיף 13 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ”ו – 1996 מעגן מספר אופנים אפשריים של חלופות מעצר, בהן: מעצר בית מלא, מעצר בית חלקי או פונקציונאלי, הרחקה, הטלת מגבלות מסוימות על העצור לרבות צו עיכוב יציאה מהארץ, דרישת הפקדת דרכון, איסור שימוש באמצעים ליצירת  קשר עם הסביבה החיצונית ועוד.

קרא עוד על צו עיכוב יציאה מהארץ ומגבלות נוספות המוטלות על חייב בהליכי הוצאה לפועל

מצידו השני של המתרס, הימצאות הנאשם בסטאטוס של מעצר בית מובילה לירידה בדחיפות המשפטית לטפל בעניינו.

מעצרו בתנאים אלה משהה לעיתים את הדיון בשעה שהעצור אינו רשאי לצאת מהבית או לשוב לעבודה ומוגבל בחירות תנועתו – זכות המעוגנת במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ”ב – 1992.

יתרה מכך, תקופת מעצר הבית אינה נספרת בגדרי מעצר ונוכח האמור, במידה ויוטל עונש מאסר בפועל לא ניתן יהיה לקזז תקופה זו מהעונש שייגזר.

לפיכך, דומה כי החלופה של מעצר בית אינה פועלת תמיד לטובת הנאשם, גוררת עיכוב בטיפול בעניינו ויוצרת קיפאון באפשרותו לשוב לנהל מסלול חיים שגרתי.

מבחינת הנאשם, דרך הטיפול העדיפה הינה שחרורו מהמעצר תמורת מתן ערבות כספית, כאשר אי עמידה בתנאי השחרור בערבות יוביל לחזרת הנאשם למאסר ולחילוט כספי הערבות.

מנגד, האינטרס הציבורי מעודד חלופה של מעצר בית, אשר פועל לטובת קופת המדינה וחוסך את העלויות הגבוהות הכרוכות במאסר בבתי כלא.

קידום החלטה על מעצר בית

העלאת האפשרות של מעצר בית כחלופת מעצר מתאפשרת שעה שהנאשם מיוצג על ידי עורך דין מהתחום הפלילי, אשר יבחן את נסיבות המקרה ויבקש חלופת מעצר מתאימה עבור מרשו.

כידוע, ייצוג על ידי בא כוח אינו מתאפשר לכל נאשם.

מצב דברים זה מוביל ליצירת פער לפיו, מי שידו משגת יוכל לקבל ביתר קלות מעצר בית בתנאים נוחים, אף במידה ועבר עבירה חמורה בהשוואה למי שביצע עבורה פשוטה יחסית אך אין באפשרותו לשכור עורך דין ולפיכך ייאלץ לרצות את מאסרו בבית הכלא.

התקבלה החלטה על השארתך במעצר בית? פנה בהקדם לקבלת יעוץ משפטי!