על קשרים ומשוא פנים של שופטים

השופטים מורמים מעם רק באולם בית המשפט. שם הכיסא שלהם מוגבה מעל בעלי הדין המופיעים בפניהם. מחוץ לאולם, השופטים הם כאחד האדם על חולשותיו, יתרונותיו ואורחותיו. לאור עיסוקם בדיני נפשות וממונות מצופה מהם ובצדק, להכריע בדין, על סמך ראיות קבילות וללא משוא פנים.

פסק הדין יכול להשתנות, להתקבל או להידחות בערעור בפני ערכאה עליונה. כל עוד שהטיפול בפסק דינם הוא לפי מבחן הראיות והפרוצדורה הנהוגה, אין על מה להלין. אבל, אם ניתן פסק דין על ידי שופט שיש לו קרבה משפחתית וחברית לבעלי הדין, זה כבר סיפור אחר. אסור לשופט להגיע למצב שהוא דן בתיקים של מקורבים, בני משפחה ושותפים לשעבר.

כללי האתיקה של שופטים למען משפט צדק!

כללי האתיקה השיפוטית שפורסמו בשנת 1993 על ידי נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, קבעו: “שופט לא יישב בדין במשפט בו קירבה משפחתית או חברתית לבעל דין, לפרקליט המופיע בתיק או לעד מרכזי, או טיפול קודם בעניין נשוא הדיון לפני מינויו כשופט, עלולים ליצור מראית של חשש למשוא פנים”.

החשש למראית עין ומפני משוא פנים מהלך אימים ומשתק התנהלות של שופטים בכל הערכאות. כך צריך להיות במישור העקרוני והערכי. עד כמה השופטים מסוגלים לחיות בשלום עם כללי האתיקה ולהמשיך להיות שופטים פעילים ומתפקדים ללא הפרה של הכללים המחייבים, העלולים להקים עילה לפסילתם, זה עניין אחר ולא פשוט.

כדי ששופט לא יהיה נגוע באבק של חשש למשוא פנים בגין קרבה משפחתית, חברית ומקצועית, עליו לנהל את מסלול חייו בתוך בועה, כעובר ברחם אמו. אין דבר כזה. אף אחד מאיתנו לא מעוניין ששופט בועתי ינהל לנו את החיים ויקבע בשבילנו אם אנו זכאים או אשמים בדין.

המזג השיפוטי והיכולת לשפוט משפט צדק נטול פניות ואינטרסים פסולים, נרכשים על ציר של חיים תוססים וטעונים בתוכן חינוכי, אקדמי, חברתי, משפחתי ומקצועי. התוכן הנרכש, יוצר את התשתית לתפיסת עולמו החברתית, הפוליטית והכלכלית של כל שופט, שתורמת את חלקה היחסי לפסיקותיו.

עד הישיבה על כס השיפוט צועד השופט במשך שנים על מסלול חיים אישי ומקצועי. אורך המסלול משתנה בהתאם לנסיבות האישיות והסביבתיות. למרבית השופטים מסלול דומה. הם מתחילים כפרקליטים בשירות המדינה, או בשוק הפרטי, צוברים ניסיון, מציגים מועמדות, אוספים המלצות ומי שמתאים נבחר לערכאה הראשונה או השנייה. המעטים שבהם מתקדמים כעבור שנים רבות עד לעליון. בודדים מגיעים ישירות מהאקדמיה לעמדת היועץ המשפטי לממשלה ומשם נפתחת דרכם לבית המשפט העליון.

קשרים אישיים ועסקיים של שופטים

בעקבות הביקורת הציבורית שהוטחה כנגד הרקע ההומוגני של שופטי בית המשפט עליון שמרביתם מגיעים מתוך המערכת השיפוטית הממסדית, הועלתה דרישה לפני מספר שנים לפתוח את השורות לעורכי דין פרטיים, שלא כיהנו כשופטים בערכאות נמוכות אך הופיעו בפניהן במשך שנים ולימדו סנגוריה על נאשמים רבים.

עורכי הדין הפרטיים, יורם דנציגר וחנן מלצר נענו בשלב זה לאתגר הרם והתמנו כשופטים בבית המשפט העליון. למען הגילוי הנאות וההתמודדות המקצועית והעניינית עם החשש מפני משוא פנים, על השופטים לדווח להנהלת בתי המשפט על הקשרים החברתיים, האישיים, המשפחתיים והמקצועיים שצברו. הדיווח נועד למנוע מהשופט להיות משובץ בתיקים בהם יש לו זיקה העלולה להתפרש על ידי הציבור כבעלת השפעה שלילית על טיב ההכרעה בדין, בהיותה נגועה במשוא פנים.

בסוגיה זו עסק השופט בדימוס, אליעזר גולדברג, בתוקף תפקידו כנציב תלונות הציבור על שופטים. בהחלטת הנציב שהתפרסה לאחרונה בעיתונים “הארץ” ו–News1 נחשף הציבור לרשת קשרים מסועפת בין שופטי העליון לבין גורמים משפחתיים, עסקיים ומקצועיים. הקשרים, כפי שפורסמו מונעים מהשופטים לדון בהווה ובעתיד בתיקים הנוגעים לאותם גורמים.

השופט יורם דנציגר מונה לעליון בשנת 2007. לפי הפרסום הוא הפקיד בידי רשם בית המשפט העליון חוברת ובה רשימה של כ 2,000 לקוחות משרדו המשגשג, עורכי דין ועוד גורמים נוספים אליהם היתה לו זיקה כזו או אחרת בהיותו עורך דין פעיל. הרשימה הוגשה כדי שדנציגר לא ישובץ בתיקים בהם מעורבים הגורמים ברשימה.  עיון ברשימה מעלה כי כ – 90 עורכי דין מנועים מלהופיע בפניו לאור הזיקה העלולה להקים את החשש למשוא פנים.

הרשימה שנחשפה היא לא רשימה סגורה וסופית. חלים בה שינויים. תוך כדי הכהונה יכולים לצוץ תיקים ספציפיים שיעלו קשרים וזיקה אסורים שימנעו מהשופט לדון בתיק. דנציגר לא לבד. להלן מדגם מייצג של קשרים נוספים המונעים מהשופטים לדון בתיקים הקשורים.  הנשיא אשר גרוניס לא מנוע כיום מדיון בתיקים. בעבר כן, אך במספר מועט של מקרים.

השופטת מרים נאור, ככל הנראה הנשיאה הבאה, מנועה מלדון בתיקים הקשורים לבנה, למאמן שלו בהתמחות ולשותפה שלו במשרד. הקשר החברי בין השופטות המכהנות עדנה ארבל ואסתר חיות לבין הנשיאה היוצאת, מנעו מהן מלדון בתיק הקשור לבעלה יחזקאל בייניש. השופטת ארבל מנועה מלדון בתיקים בהם טיפלה בתפקידה הקודם כפרקליטת המדינה.

השופט אליקים רובינשטיין מנוע מלדון בתיקים של חברים קרובים, בני משפחה שמייצגים בעתירות לעליון וכמובן,  בכל התיקים שטיפל בהיותו יועץ משפטי לממשלה. השופט סלים ג’ובראן לא יופיע בתיקים המיוצגים על ידי בנו ועוד עורכי דין שהיו פעם מתמחים שלו וכיום פעילים גם במגזר הערבי.

הרשימה של השופט חנן מלצר שגם הוא הגיע כאמור מהמגזר הפרטי קצרה מאד בהשוואה לזו של דנציגר. בפניו לא יופיעו חבריו הקרובים המתמחים בנושא רשלנות רפואית, וגם כאלו שהתיקים שלו כעורך דין פרטי עברו להמשך טיפול אצל משרדים אחרים. מאליו ברור שלקוחות משרדו לא יופיעו בפניו כשופט עליון.

הרשימה של השופטים האחרים מורכבת מאותה מתכונת. מי שסוגר את הרשימה הוא השופט הטרי נועם סולברג, שלא מנוע מלדון בשום תיק.

רשת הקשרים של השופט דנציגר מעוררת את השאלות הבלתי נמנעות, מבלי לפגוע בכבודו ובכבודם של השופטים: ” עם כזו רשימה ענקית של הימנעויות למה אושר המינוי שלו לעליון”.  מה הטעם למנות שופט שלא יכול לדון בכל כך הרבה תיקים מחשש למשוא פנים, שגם אם ידע להפריד בין הקשר האישי לבין הראיות הקבילות, הציבור לא ינקה אותו מהחשש למשוא פנים. הנראות והטהרנות חשובים יותר.

האם יתכן שהמינוי של דנציגר אושר בוועדה למינוי שופטים כעלה תאנה שנועד להרגיע את הציבור הזועם והביקורתי על ההרכב השמרני והממסדי של בית המשפט העליון. האם לא עדיף למנות רק שופטים כמו נועם סולברג, שלא יצא לו מהסיבות השמורות עמו לפתח קשרים חברתיים ועסקיים עם אחרים כדוגמת עמיתיו. אין תשובה חד משמעית וגם לא יכולה להיות לסוג כזה של סוגיות עקרוניות, ערכיות ופרקטיות.

לא נותר לנו כאזרחים, אלא להאמין לשופטים שהם לא מסתירים מאיתנו קשרים אסורים, עליהם לא דיווחו לפני כניסתם לתפקיד. ללא האמון בשופטים ובמערכת השפיטה בכלל ניגרר לאנרכיה משתוללת ללא יכולת לרסנה. שופטים, כמו בעלי תפקידים אחרים, לא יכולים לנתק עצמם מהעולם הסובב. יש להם חיים משלהם וטוב שכך. המחוקק הפקיד בידם את הסמכות להכריע בגורלנו. מי לשבט ומי לחסד. מי אשם ומי זכאי.

במידה ושופט יסתיר במודע את הקשרים שלו עם בעלי דין שלפניו והעובדה תיחשף על ידי אחרים, חובה על המערכת לחקור לעומק את טיב הקשר האסור והשפעתו המהותית על הכרעת הדין. אם יתברר שכן הייתה השפעה פסולה, יש להרחיק את השופט מכהונתו ובכך ליצור הרתעה כלפי שופטים אחרים שמתכוונים לנהוג בצורה דומה.

כל זה טוב ויפה במישור הפרוצדוראלי. מה קורה עם השפעה של הפרסומים בכלי התקשורת על תיק שנדון בפני שופט. עד כמה הוא יכול לנתק עצמו מהרוח הגבית שהתקשורת מייצרת בשם הציבור הכללי כדי להרשיע, עובד ציבור שאנס, שנישק חיילת בזמן מלחמה ועוד ועוד תיקים. השופט קורא עיתונים וחשוף לכלי התקשורת בדיוק כמו כל אזרח אחר ואפילו מושפע מהם במידה מסוימת.

לא ניתן להצביע על השפעה ספציפית ולכמת אותה. זה היה יכול להיות אפשרי רק אם שופט מסוים בערוב ימיו, או לפני כן היה “משתגע” ובא חשבון עם המערכת ועם עצמו ומתוודה על תיק מסוים שמאד הציק לו וקובע חד משמעית, שהפרסומים השפיעו עליו  וגרמו לו להחמיר מאד בגזר דינו של הנאשם שנשלח לרצות את העונש המכסימלי ולא שנה פחות.

הדוברים הרשמיים של מערכת בתי המשפט ישחררו דרך קבע את אותה תגובה שיש בה להגן על האינטגריטי של השופט, שיודע להפריד הפרדה מוחלטת בין הראיות הקבילות המונחות בפניו לבין הרעש הציבורי שחודר מבעד לחלון לשכתו הקורא לו להזדהות עם רחשי הציבור. לא ממש.

המציאות מלמדת שהודעות הדוברים לא מתקבלות ברצינות בקרב יודעי דבר והציבור בכללו.  הדעה הרווחת היא שהשופטים מושפעים מהדיווחים בתקשורת אודות תיקים המתנהלים בפניהם. זו הסיבה שכל נאשם בעל אמצעים שוכר את שירותיו של איש יחסי ציבור או יועץ תקשורתי המכנה עצמו מנהל משברים, לצד עורך דין מקצועי שאמור לנהל את המשפט.

יש עורכי דין שמתפקדים בעיקר כדוברים של חשודים ונאשמים. והם יודעים היטב למה עושים זאת. בית המשפט גולש לכיכר העיר. זו ההצגה הכי טובה המסוקרת על ידי כל אמצעי התקשורת אליה נחשפים כאמור השופטים הדנים באותו תיק.

אם זו תמונת המצב, האם החשיפה הבלתי נמנעת לפרסומים, לא יוצרת חשש למשוא פנים אצל השופטים? כנראה שכן, למרות שלא ניתן לבסס את ההנחה בראיות ישירות ומוצקות, אלא אם כן יספק לנו אותן אחד השופטים באחד הערוצים האפשריים: הדלפה, ראיון פרישה, כתיבת ביוגרפיה ואפילו בתוך פסק הדין. קשה להאמין אך הכול אפשרי.

מכל מקום ולסיכום הסוגיה המורכבת, אנו סבורים שיש לאפשר לשופט להחליט באופן עצמאי ובכפוף להנחיות, לכללים, למוסר ולמצפון האישי, כיצד לנהוג בכל מקרה לגופו, בו מועלה חשש מפני משוא פנים שיש בו להשפיע לרעה על יכולתו לפסוק דין צדק. ובדיוק בעניין זה, מן הראוי לצטט את פסק דינם של השופטים בעתירה שהגיש יואב יצחק – בג”ץ 1622/00 יואב יצחק ואח’ נ’ הנשיא אהרון ברק ואח’.

במסגרת העתירה ביקש העותר לפסול את השופט תאודור אור מלדון בערעור שהגיש המנוח אליהו הורוביץ על פסיקת בית המשפט המחוזי בתיק שכונה “פרשת פרומדיקו”.

הבקשה לפסילה נומקה בטענה לקשרים חברתיים בין עורך הדין פנחס רובין שייצג את הורוביץ בערכאה הראשונה. ועל כל פסק בית המשפט: יחסי חברותו של השופט עם פרקליט המופיע לפניו, אינם יוצרים פסלות אינהרנטית. …השופטים יודעים ואמונים להבחין בין עשייתם על כס המשפט לבין חייהם הפרטיים…תיתכנה נסיבות בהן ייטיב השופט לעשות אם ימשוך ידיו ממשפט כזה…. ולסיכום פסק הדין נקבע: ” השאלה אם לישב במשפט כזה, או להימנע מכך, נתונה בראש ובראשונה להכרעתו האישית של השופט, שאם לא יוכח אחרת, תוכל לרוב להתקבל כהכרעה מקצועית ומצפונית שאין עילה להתערב בה”.

עם כל הצניעות, אנו מסכימים ומקווים שבית המשפט לא טועה בקביעותיו. כי אם לא נאמין במערכת המשפט, אפשר לכבות את האור ולעזוב.

המאמר נכתב ע”י: אורי שטרית
ייעוץ וליווי משפטי עורך דין סער גרשוני