מערכת הבית המשפטילא בכל יום זוכים בערעור שהוגש בפני בית הדין הארצי לעבודה, אולם כך אירע בהליך ע”ע 7962-09-17 פלוני נ’ קרן הביטוח ופנסיה של פועלי בניין, שקיבל ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב, שבו נדחתה תביעת בן יורש למשיכת כל הכספים שנצברו בקרן הפנסיה של אביו המנוח.
תיק זה עסק בפועל בנין ז”ל שבוטח במסגרת קרן הפנסיה המקיפה של פועלי הבנין במהלך השנים 1985 עד 1999.
ביום 1.1.2015 הגיע המנוח לגיל פרישה, דבר שהקנה לו את הזכות לקבל קצבה כבר מחודש פברואר 2015, וזאת לפי התקנון האחיד החל על מבוטחי קרנות הפנסיה הגרעוניות בהתאם לפרק ז1 של חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ”א-1981.
אולם, המנוח, אשר היה במצב סיעודי בשנה שקדמה למועד הגיעו לגיל פרישה וטופל על ידי בנו היחיד, נפטר כעבור כ-7 חודשים, באוגוסט 2015, וזאת עוד בטרם שולמו לו תשלומים כלשהם מהקרן.
טענות הצדדים
בנו היחיד של המנוח, שהיה גם יורשו היחידי לפי צו הירושה שניתן לעזבונו של המנוח, טען שהוא זכאי למשוך את כל כספי המנוח שהצטברו בקרן הפנסיה, וזאת בסך של כ-200,000 ₪.
קרן הפנסיה טענה שהבן זכאי לקבל רק את תשלומי הקצבה שעל הקרן היה לשלם למנוח בשבעת החודשים שחלפו מעת שקמה זכאותו לקבלת הקצבה ועד לפטירתו בלבד וזאת בסך מצטבר של כ-12,600 ₪ בלבד.
הקרן טענה כי ככלל, תכליתה של קרן הפנסיה היא תשלום קצבאות ולא תשלום של סכומים חד פעמיים, וכי אין חולק שהמנוח היה זכאי לקבלת את כספי הקצבה מיום 1.2.2015 ועד לתום החודש האחרון בו הלך לעולמו.
אולם, תקנה 48 לתקנון האחיד קובעת שהמבוטח זכאי למשוך מהקרן את כל הכספים באופן חד פעמי, במקום לקבל קצבאות חודשיות, רק בהתקיים תנאים מסוימים, ולרבות בתנאי שלא חלפו למעלה משישים ימים מחודש הזכאות הראשון שלו לקבלת הקצבה.
לפיכך, אילו היה המנוח מגיש בקשה בתוך שישים ימים ממועד הזכאות הראשון לקבלת הקצבה, קרי מיום 1.2.2015, הוא היה זכאי למשוך את הכספים שהצטברו בחשבונו בקרן חלף זכויותיו הפנסיוניות.
אך משהוא לא הגיש את הבקשה, והבקשה הוגשה לראשונה על ידי בנו, בסמוך לאחר פטירתו של המנוח וקבלת צו ירושה, לא קיימת זכאות למשיכת כל הכספים לפי התקנון האחיד וזכות הבן, בכשירותו כיורשו היחיד של המנוח, מצטמצמת לזכאות לקבלת סכומן של הקצבאות החודשיות שהיה על הקרן לשלם למנוח בחודשים פברואר עד אוגוסט 2015, בלבד.
טענתו העיקרית של הבן היתה שהקרן מושתקת מלטעון כנגד האיחור בבקשה למשיכת הכספים, לנוכח התנהלותה בעטיה, כנטען, נגרם האיחור.
הכרעת בית הדין
בית הדין האזורי לעבודה דחה בפסק דינו את עיקר טענות הבן באשר להתנהלות הקרן ולעמידתה של הקרן בחובת תום הלב המוגברת החלה על קרנות פנסיה, לנוכח חובת הנאמנות של הקרן כלפי מבוטחיה, ואילו בית הדין הארצי לא מצא לנכון להתערב בקביעות אלו.
יחד עם זאת, בית הדין הארצי גם קבע שבנסיבות העובדתיות המיוחדות של המקרה דנן, לא עלה בידי הקרן להרים את הנטל ולשכנע כי נשלחה למנוח הודעה המפרטת את זכויותיו, כאמור בתקנה 41לא לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ”ד-1964, אשר כותרתה הנה מתן ידיעות והסברים לעמיתים.
תקנה זו קובעת בין היתר, שאם הופסקו תשלומי העמית לפנסיה, והוקפאו זכויותיו בקרן, על הקופה להודיע לו על הקפאת זכויותיו ועל האפשרות לרציפות זכויות, אם ישנה כזו.
כמו כן עליה לשלוח לו עד לא יאוחר מששה חודשים לפני הגיעו של העמית לזכאות לקיצבת פנסיה, הודעה המפרטת את זכויותיו.
כאמור, המנוח בוטח בקרן הפנסיה עד לשנת 1999, ומאותו מועד נחשב כמי שהוקפאו זכויותיו בקרן. לפיכך, היה על הקרן לשלוח לו, עד לא יאוחר מששה חודשים לפני הגיעו לזכאות לקצבה, הודעה המפרטת את זכויותיו.
הקרן טענה שהיא שלחה למנוח את ההודעה בדואר רגיל ביום 11.8.2014 וכן הגישה את העתקה. עוד טענה הקרן שאם ההודעה היתה מוחזרת על ידי הדואר, היא היתה מתויקת בתיק האישי של המנוח, אולם בתיק שלו לא תוייקה הודעה חוזרת כזו.
הבן הכחיש את קבלת ההודעה הנ”ל. בית הדין האזורי אימץ את עמדת הקרן וקבע שההודעה נשלחה למנוח, וחזקה עליה כי בהיעדר אסמכתא בתיקו של המנוח בקרן על החזרתה, שהיא נתקבלה.
אולם, בית הדין הארצי כערכאת הערעור סבר אחרת וזאת לאור העובדות הבאות. ראשית, בהודעה שכביכול נשלחה למנוח לא פורטה כתובתו, ולגבי זאת קבע בית הדין הארצי שהשמטת הכתובת אינה מקרית.
בנוסף, משיחה טלפונית שנערכה בין הבן לבין נציגת שירות בקרן מיום 2.7.2015, ואשר הוקלטה על ידי הקרן והוגשה כראיה, עולה שקיימת בעייתיות בכל הקשור לרישום נתוני המנוח במערכות הממוחשבות של הקרן וכי בקרן מופיע מספר שגוי של תעודת הזהות של המנוח.
נציגת השירות גם ציינה “תראה, יש פה משהו מוזר. במערכת מופיע כאילו אין לו כסף, אבל שולחים לו דו”חות. אז אנחנו נבדוק את זה ונחזור אליו … פשוט זה קרנות ישנות, מערכות ישנות, קורה דברים כאלה“.
לאור כל העובדות הללו נקבע שהקרן לא הוכיחה שהיא אכן שלחה את ההודעה למנוח, וממילא לא ניתן לייחס למנוח חזקה בדבר קבלתה.
עוד נקבע שגם התנהלות המנוח בעת הגיעו לגיל הפנסיה, תומכת בטענת הבן לפיה ההודעה לא התקבלה וכי הם לא היו מודעים לזכויות לפיה. שכן, בנוסח ההודעה מצויין שיש להגיש את הבקשה לקבלת קצבת הפנסיה לפחות 3 חודשים לפני חודש הזכאות הראשון שלך לקבלתה.
אולם, המנוח לא הגיש בקשה למשיכת כספים מהקרן ואף לא בקשה לקבלת הפנסיה, הגם שלנוכח מעמדו כמבוטח לא פעיל אין הוא זוכה ליתרון כלכלי כלשהו עקב דחיית המועד לקבלת הפנסיה.
יש להניח כי במקרה הרגיל, מבוטח המקבל את ההודעה, יכלכל צעדיו ויגיש בקשה לקבלת קצבת פנסיה או למשיכת כספים.
בית הדין הארצי נתן משקל רב גם להנחה לפיה מבוטח סביר במצבו הרפואי הקשה של המנוח במועד הגיעו לגיל הפנסיה, ואשר היה מודע לסיכון של קיצור תוחלת חייו כפועל יוצא ממצבו הקשה, היה בוחר בקבלת סכום המשיכה הגבוה או למצער שוקל את האפשרות בכובד ראש.
דהיינו, מהדברים עולה שקיימת אפשרות סבירה ביותר לקשר ישיר בין אי משלוח ההודעה למנוח, לבין הנזק שנגרם כתוצאה מאי מתן הוראה למשיכת כספי הקרן במועד.
בנוסף, בית הדין הארצי גם נתן דעתו לעובדות לפיהן למנוח כלל לא שולמה פנסיה לפני פטירתו, לעיתוי המוקדם של פניית הבן לקרן למשיכת כספים, וזאת פחות מחודשיים לאחר הוצאת צו ירושה ולהיקף הפגיעה במנוח, ובבנו שנכנס לנעליו, בנסיבות בהן למעלה משלוש עשרה שנות חברות בקרן הפנסיה היו נמחקות, כמעט במלואן, כפועל יוצא מאי הגשת בקשה במועד.
בית הדין הארצי גם מצא לנכון להמליץ לממונה על שוק הביטוח לבחון מתן הוראות משלימות על מתכונת משלוח ההודעה, באופן שיבטיח את יידוע המבוטחים טרם הגיעם לגיל הפנסיה ועל האפשרויות העומדות בפניהם, וכן יאפשר להם לכלכל צעדיהם באופן מושכל.
בסיכומו של דבר נקבע שהערעור נתקבל וכי הבן זכאי למשוך את מלוא כספי אביו המנוח מקרן הפנסיה שלו, וזאת בסך של 200,000 ₪.
קריאה נוספת: פנסיה עבודה – איפה הכסף שלנו?