חטיפת ילדים היא נושא בו עוסקים בתי משפט לענייני משפחה לעיתים תכופות. ישראל כמדינה, ישמה את אמנת האג בדבר חטיפת ילדים כחוק פנימי בישראל, מכוחו מוסמכים בתי המשפט להורות על החזרת ילדים ממדינות זרות למדינת ישראל ולהיפך.
חוק זה מכונה חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ”א-1991.
מדובר בהכרעות מאוד לא פשוטות שמונחות לפתחם של בתי משפט לענייני משפחה ואף בפני ערכאות הערעור הדנות בנושא.
מצד אחד, אין באמת ככלל מדובר בחטיפה כמשמעותה הפלילית, אלא באב או אם שלוקח את הילדים המשותפים בחזרה למדינת המוצא או למדינה אחרת שבה לתפיסתו (או תפיסתה) יהיה לתא המשפחתי טוב יותר.
קיראו בהרחבה: בגידות וגירושין בעידן של רשתות חברתיות
הצד השני, שממנו נטלו את הילדים מבקש להיות חלק מחייהם של ילדיו, וכך מתחילים ההליכים המשפטיים.
במקרה שבו נדון הפעם עולה השאלה: מה דינו של הורה שלקח את הילדים המשותפים בחזרה למדינה אחרת, ולהגנתו טען כי בכל חייהם הם נדדו ממדינה למדינה, ולכן אין לראות בישראל דווקא כמדינת מוצא?
מקרה שנדון בבית המשפט לענייני משפחה והגיע להכרעת בית המשפט העליון, במסגרת בע”מ 5548/14 פלוני נ’ פלונית.
עסקינן בזוג שהתחתן בשנת 1998 האב הוא אזרח הולנדי, והאם אזרחית ישראלית. הם נישאו כדת משה וישראל בישראל.
נולדו להם שלושה ילדים בן ושתי בנות. במהלך השנים הם נדדו בין ארה”ב, הולנד וישראל.
הם חיו שנתיים בניו יורק, שנתיים במיאמי, שנתיים בהולנד, שנה בישראל וחוזר חלילה.
בנוסף, מפסק הדין עולה כי אף באמצע שנת הלימודים עזבו פעם אחת את ארה”ב וחזרו להולנד. בשלב מסוים ביקשה המשפחה לחגוג בר מצווה לבנם בישראל, אך האבא חזר עם בנו למיאמי שם השאיר את בנו אצל ראש הישיבה בעיר.
האב בינתיים חזר להולנד, ואז חזר שוב למיאמי. בכל אותה עת, שהתה האם עם שתי ילדותיהם בישראל.
עתה, הגיש האבא בקשה להחזיר את הילדות שנותרו בישראל להולנד, על מנת שיוכל לקחת אותן עמו למיאמי.
חשוב לציין כי מפסק הדין לא ברור מהו העיסוק של בני המשפחה, אך ברשותם דירה בהולנד ודירה בישראל. לזוג אין נכסים בארה”ב שם נטו להתגורר בדירות שכורות.
קיראו בהרחבה על: נישואין אזרחיים ומשמעותם החוקית
הכרעות בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי
בית המשפט לענייני משפחה שפסק דינו הכריע את הפן העובדתי במחלוקת קבע כי הזוג בכוונה נדד בין מדינות כדי לא להיחשב כתושב קבע באף אחת מהן – לצורכי מס.
בנוסף, לא חסך בית המשפט ביקורתו כלפי בני הזוג שלטענתו מזניח את ילדיהם בעצם המעברים התכופים בין המדינות.
בנוסף, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי בעצם אין לילדי בני הזוג שום מקום קבוע, ולכן אין להם באמת מדינת מוצא כלשהי לגביה יש להכריע האם שהות בה היא באמת לטובת הילדים.
גם הכרעתו של בית המשפט המחוזי באותו העניין לא הייתה שונה מזו של בית המשפט לענייני משפחה.
הערעור לבית המשפט העליון
המבקש באמצעות עורך דין המתמחה בדיני משפחה חזר על טענותיו בפני בית המשפט העליון במסגרת ערעור.
בית המשפט העליון הכריע כדלקמן: תחילה, בהליכים לפי אמנת האג, יש לנהוג בגמישות וברגישות עקב הנושא הלא פשוט לצדדים.
עוד קבע בית המשפט העליון כי האירוע המכונן לתביעה לפי אמנת האג בענייננו הוא הרחקתן או אי החזרתן של הקטינות למיאמי שבארצות הברית.
ברם, כפי שהובא לעיל, על מנת שתחול האמנה פעולה זו חייבת להיות שלא כדין, והיא כזו רק אם מיאמי מהווה את מקום המגורים הרגיל של הקטינות.
למעשה, הצגה זו של הדברים מקובלת אף על המבקש, אשר דורש כי יקבע שארצות הברית היא אכן מקום מגוריהן הרגיל.
בית המשפט קבע כפי שקבע במקרים רבים הנוגעים לאמנת האג, כי המבחן לפיו יש להכריע מהו אותו מקום מגורים קבוע לצורך החזרת ילדים חטופים, הוא מבחן עובדתי טהור. כלומר, לא משפטי, אלא עובדתי שאותו ניתן להוכיח באמצעות ראיות.
באותו מבחן עובדתי יש לבחון את השיקולים הכלכליים, ציפיות הצדדים, ואת הרצון הסובייקטיבי של הילדים.
בנסיבות הללו, קבע בית המשפט העליון כי אף אחד מהמבחנים המתוארים לעיל אינה תומכת במסקנה שדווקא ארצות-הברית היא מקום המגורים הרגיל של הקטינות.
ובהמשך נקבע כי: בחינה של תולדות המשפחה בכללותן מעלה דפוס חוזר ונשנה של מעבר ממדינה למדינה.
בבחינת הנפקות המשפטית שיש לנדודי המשפחה בשנים האחרונות יש להתייחס למארג העובדות בכללותו … הרי שלא ניתן לומר כי מרכז חייהן של הקטינות מצוי במיאמי.
בית המשפט דחה את הבקשה, ופסק כי הקטינות תישארנה עם אמן.
זהו פסק דין חשוב וחריג שכן נדירים המקרים בהם בית המשפט פוסק כי אין לקטינים מקום מגורים קבוע, מה שמביא לבסוף לדחיית התביעה.
עוד מקורות מידע בנושא: