פנסיה אבודה – איפה הכסף שלנו?

היום שאחרי לא מטריד את כולם. הצעירים בעיקר, מעדיפים לחיות את היום. יש להם יותר מדור שנים לדאוג למחר. הכסף שהם מרוויחים יוצא על הוצאות שוטפות. אין כמעט הפרשות יזומות לפנסיה ולחיסכון לטווח ארוך. הפנסיה נתפסת כמושג ערטילאי שאין טעם להתחבט במשמעויותיו. המדינה חושבת אחרת.

מדינת ישראל נוקטת מדיניות כלכלית שמעודדת חיסכון פנסיוני. היא מתקינה תקנות וחוקים שמחייבים מעסיקים ועובדים להפריש אחוז קבוע משכרם לטובת קרן פנסיה. היא מבצעת רפורמות בתחום הייעוץ וניהול כספי הפנסיה של הציבור.

המודעות לחשיבות החיסכון עולה בהדרגה עם השנים. המצוקה הכלכלית תורמת להגברת המודעות.
אנשים אוהבים לעשות ביטוח ומבטחים כמעט כל דבר. את הרכב ואת הבית ותכולתו. רוכשים פוליסת ביטוח בריאות וכמובן פוליסות ביטוח חיים עם מרכיב חסכון.

דואגים ליורשים שיקבלו משהו לאחר מותם. פותחים תוכנית חיסכון לרך הנולד, למימון לימודים, דיור וטיולים בעולם. במקרה של תאונת עבודה יש להם ביטוח לאובדן כושר עבודה. אם המזוודה אבדה בנסיעה לחו”ל יש ביטוח למטען.

עובדים שמאוגדים בהסכמים קיבוציים כמו בשירות המדינה, הזכויות הסוציאליות שלהם מובנות בתוך חוזה העסקתם. עובדים במגזר הפרטי, המועסקים לפי חוזה אישי, יודעים לעמוד על זכותם להפרשות סוציאליות, לקרן השתלמות, לביטוח מנהלים ולאופציות להמרה.

בעבר, כספי הפנסיה של הציבור נוהלו על ידי הבנקים וקרנות פנסיה ותיקות. בעקבות ועדת בכר הוצאו קופות הגמל מהבנקים והועברו לניהול בתי השקעות וחברות ביטוח. קרנות הפנסיה הוותיקות והכושלות נמכרו לחברות הביטוח.

במהלך השנים בתי השקעות נסגרו ומוזגו עם אחרים והחליפו שמות. חברות ביטוח גדולות רכשו קטנות שנבלעו לתוכן.

תיקי המבוטחים נדדו עם המיזוגים והרכישות. לא רק התיקים נודדים. גם עובדים נודדים ומחליפים מקומות עבודה.

בעקבות ההחלפה, משנים כתובת, קונים דירה חדשה ועוקרים לעיר אחרת. לעיתים מקבלים הצעה לעבור לחו”ל לכמה שנים עם המשפחה. בשירות הציבורי, לעומת המגזר הפרטי, הניידות איטית ומצומצמת.

החסכונות הולכים איתנו לכל מקום. זה כסף שלנו. הוא מופקד בידיים אמינות ומקצועיות שקבלו היתר חוקי ורישיון לניהול הכספים שלנו. אנו מקבלים דיווחים תקופתיים אודות מדיניות ההשקעה והתשואות שהתקבלו. כך צריך להיות.

מי שנולד עם המדינה אמור לצאת לפנסיה עוד 3 שנים. המדינה לא פורשת לגמלאות היא תמשיך לעבוד על הכסף שהיא גובה מאיתנו האזרחים. בעוד 3 שנים, הגמלאים הגברים, שיחגגו עם המדינה את יום הולדתם ה-67, עלולים להיתקל במציאות מרה ומאכזבת כאשר יתברר להם שהפנסיה שעומדת לזכותם עד סוף חייהם, מגוחכת, מעליבה ולא מסוגלת לממן את הצרכים השוטפים.

הגמלאי החדש ישאל את עצמו איך זה יכול להיות. כל השנים עבדתי בכמה מקומות. כל מעסיק הפריש לי לקרן פנסיה מהכסף שלי ושלו. זה מה שנשאר לי לאחר 40 שנות עבודה? הגמלאי לא לבד. בני משפחתו וסביבתו הקרובה והרחוקה יתעוררו לאותן שאלות מטרידות.

האם אנו באמת יודעים כמה כסף חסכנו במשך השנים? האם יש בידנו את כל התיעוד המוכיח בעלותנו על הכסף? איך נדע שאנו המוטבים לפוליסת ביטוח חיים שההורים רכשו קודם פטירתם? מה קורה עם תוכניות חיסכון וקרנות פנסיוניות שפתחנו לפני 20 שנים?

לפי ההערכות הנתמכות בעבודות מחקר של הכנסת וגורמים בשוק ההון והביטוח, בין 15 ל-20 מיליארד שקלים שוכבים להם בקופות גמל, בקרנות פנסיה ובחשבונות בנק רדומים ללא דרישה לקבלם. הכסף נזיל ומחכה לבעליו שלא מגיע.

למצב הזה הגענו בגלל כמה סיבות עיקריות:

• אבי המשפחה הפקיד במשך שנים לתוכניות חיסכון בבנקים, רכש פוליסות ביטוח חיים, רשם את שמות המוטבים לאחר מותו, אך משום מה, לא הודיע דבר במהלך השנים לבני משפחתו. לאחר פטירתו, לא עלה בדעתם לבדוק אם הוריש להם דבר.
• המבוטח או העמית כפי שהוא נקרא על ידי בתי ההשקעות, החליף כתובות מגורים ולא עדכן את מי שצריך. הדיווחים נשלחו לכתובת הישנה וחזרו עם ההודעה “לא נדרש”. מנהלי התיקים לא בדיוק עשו מאמץ מיוחד לצורך איתור העמית.
• במעבר התיקים מהבנקים לבתי השקעות וחברות הביטוח, לא עודכנו הכתובות של החוסכים.
• בעקבות מיזוגים של בתי השקעות, מוזגו גם מאגרי המידע. המיזוגים יצרו תקלות ושיבושים על חשבון הפרטים המזהים והמעודכנים של העמיתים.
• סוכן ביטוח שליווה את המשפחה לאורך שנים נפטר ו/או העביר את ניהול הסוכנות ליורשיו. הקשר האישי שעליו תפארתו של הסוכן שבק חיים. עם הסתלקותו נשכח תיק הביטוח על ידי המשפחה המבוטחת.
• סבים וסבתות שפתחו תוכניות חיסכון לנכדים עם היוולדם, הלכו לעולמם ושכחו לספר לילדים על התוכנית ולא דאגו להעביר אליהם בצורה מסודרת את כל התיעוד הרלבנטי, שישמש אותם לדרוש את כספם בנקודת היציאה.
• תלוש השכר וההפרשות הסוציאליות בשירות הציבורי נקבעים בדרך כלל על סמך הסכמים קיבוציים, שהחוסך הפרטי מהשורה, לא תמיד מודע לתוכנם. הוא נקלט לתוך הסכם עבודה קיים, שעליו אין לו אמירה ועמדה כמו בחוזה אישי. יש עובדים רבים שכלל לא מודעים לכספים שנחסכו עבורם ועל ידי מי הם מנוהלים. הדוחות שמתקבלים ממנהלי התיקים וקרנות הפנסיה, מורכבים, לא קריאים ולא מובנים להדיוטות, שמעדיפים לדלג הלאה לשורת הנטו.
• בן משפחה שצבר נכסים ועקר לחו”ל למשך שנים רבות והמשפחה הקרובה לא יודעת דבר על נכסיו הצבורים, בחייו ולאחר מותו, כי לא רשם צוואה ולא שיתף אותם בהתנהלותו.
• לבתי השקעות וקרנות פנסיה אין אינטרס להתאמץ ולחפש את החוסכים. הכסף יושב אצלם ועליו גובים דמי ניהול. יותר מכך הם מעלים גם את דמי הניהול לרמה המכסימלית. אין מי שיפקח על חשבון אבוד שבעליו לא דורש הסברים לגבייה המוגזמת.

מה עושים? על מי מוטלת האחריות לפנסיה שלך?

הואיל והמדינה יזמה את הרפורמות המפריטות את ניהול הכסף של הציבור והיא זו שאמורה לפקח על הגופים הפרטיים הפועלים מכוח היתר של המדינה, טבעי הדבר, שנתבע ממנה לפעול לאיתור והשבה של הכספים שלנו, שהוגדרו רדומים ואבודים, גם אם אנו כציבור תרמנו את חלקנו לתופעה.

כפי שנהוג במקומותינו, השיטה הטובה ביותר היא לעורר את השיח והרעש הציבורי לעצם קיומה של התופעה ומימדיה המבהילים. הרעש והעלאת המודעות לסוגיה יתבצעו בסיוע אמצעי התקשורת שיעוטו על הסיפור האטרקטיבי.

עמותות ומועצות ציבוריות שפועלות למען טובת הצרכן יגישו עתירות ותביעות כדי לקבל את הסעד הראוי ממערכות המשפט. כך עשתה המועצה הישראלית לצרכנות, שהגישה לאחרונה בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד חברות הביטוח המובילות , מגדל מנורה כלל והפניקס, בטענה שלא פעלו כמתחייב מחובת הנאמנות שלהם כלפי הלקוח לאתר את החוסכים וליידע אותם בדבר הכספים השייכים להם וממתינים לדרישה.

נבחרי העם היושבים בכנסת, לא ישארו אדישים לנוכח חשיפתה של התופעה. הם יעלו שאילתות, יבקשו לשנות חוקים, ינסחו הצעות חוק אד הוק, ידרשו לקבל תשובות מהמפקח על שוק הביטוח וההון במשרד האוצר שזהו תחום אחריותו הישיר ובכך, יתרמו את חלקם לדינמיקה המתרחשת.

בחודש אפריל 2003 פורסמו הנחיותיו של המפקח על הביטוח בעניין איתור מוטבים וטיפול בנכסים ללא דורש בפוליסות ביטוח. בעקבות ההנחיות, חברות הביטוח פתחו חלון באתרי האינטרנט שלהם ובו פרסמו את מספרי תעודות הזהות של בעלי פוליסות ויורשיהם שטרם ביקשו את כספם.

עוד נקבע אז באותן הנחיות, שאם הזכאים לא יאותרו, הכספים שנצברו יועברו לניהול האפוטרופוס הכללי למשך 15 שנים. אם גם במהלך תקופה זו הכסף לא יידרש הוא יועבר לחזקת המדינה.

לפי הדיווחים, היוזמה של המפקח וחברות הביטוח לא רשמה הצלחה מרשימה. יותר מדי קשיים וסרבול נקשרו לה. לחברות הביטוח לא היה תמריץ חזק לאתר את הזכאים. הם בכל מקרה גבו את דמי הניהול והעשירו את קופתם.

בשנת 2009 המפקח הוציא הנחיות יותר מחמירות שיש בהן להבנתו לגרום לחברות הביטוח להשקיע יותר מאמצים באיתור הזכאים, שלא דרשו את כספם מסיבות שונות. הפעם נקבע שאם הזכאי לא יוצר קשר עם חברת הביטוח במשך 6 חודשים, דמי הניהול יופחתו לשיעור של 0.1% לשנה במקום 0.25% ויותר. חלפו עוד 3 שנים והמפקח מתעורר שוב לפעול לטובת השבת הכספים האבודים.

לפי התוכנית המתגבשת שאמורה להיכנס לתוקף בשנה הבאה, בחשבון פנסיוני שלא יתבצעו בו פעולות במשך חמש עד עשר שנים, הוא יוגדר כחשבון רדום ודמי הניהול שלו ירדו לרמת מינימום של 0.2%.  באוצר מקווים שזה מה שיגרום לחברות הביטוח להשקיע יותר באיתור הזכאים כדי לגבות מהם דמי ניהול גבוהים יותר. הכסף יענה את הכול, גם בנסיבות אלו.

לפי המתפרסם בכלי התקשורת, יש חברות ביטוח שמעסיקות חוקרים פרטיים כדי לאתר את הזכאים שלא דרשו את כספם במשך שנים וזאת כדי להציע להם תוכנית חיסכון שמשתלמת לשני הצדדים.

ביום ה-18 לינואר 2012 התכנסה ועדת השרים לענייני חקיקה לדיון בהצעת החוק של ח”כ מאיר שטרית, אותה העלה בהיותו שר האוצר. לפי ההצעה, המוסדות הפיננסים יחויבו לדווח על כספים אבודים שנמצאים ברשותם.

לטעמו של שטרית, כעולה מעיון באתר הבית שלו כחבר כנסת “הגיע הזמן לעגן את הנושא בחקיקה ולמנוע הנאה מסחרית של המוסדות בכספים האבודים”, להערכתו מדובר ב-20 מיליארד שקל ששייכים לכלל אזרחי ישראל ושוכבים ללא דורש.

לטענת שטרית, על אף מאמצי משרד האוצר והאגף לשוק ההון, המוסדות הפיננסיים לא מתאמצים לאתר את הזכאים ויורשיהם ולפי החשד עושים שימוש בכספים שנשכחו למטרות מסחריות. זו הסיבה להבנתו המצדיקה עיגון בחקיקה נוקשה.

איך מאתרים כספי פנסיה שאבדו?

כאשר הרגולטור מגמגם או לא עושה את עבודתו לשביעות הרצון, המגזר הפרטי נשאב לוואקום שנוצר, מציע פתרונות זמינים ויקרים וגוזר את הקופון בגלל אזלת יד ועצלנות של המדינה.

בזמנו דובר על הקמת מאגר אינטרנטי ביוזמת הממונה על שוק ההון והביטוח, שיכיל את כל מספרי הזהות של החוסכים שלא דרשו את כספם. אילו הוקם מאגר שכזה, כל אזרח היה גולש אליו כדי לברר את זכויותיו.

זה לא קרה. במקום זאת צמחו חברות שמציעות למצוא את הכסף האבוד תמורת 15-20 אחוז מהסכום שיימצא. התמורה תגבה רק אם הכסף יאותר. לציבור זה כדאי. הוא לא מבין את הדוחות ומוכן לשלם את העמלה הנדרשת.

חיפוש מהיר בגוגל של ביטויים כמו: “כספים אבודים”, “פנסיה אבודה” מובילה לרשימת תוצאות של חברות שהוקמו במיוחד לאיתור הכספים, לצד יועצים לרגע, שהפכו למומחים באיתור כספים. למה לא בעצם. אם המדינה לא עושה את חובתה לאזרחיה, היוזמה הפרטית פורחת.

לפי העולה מעיון באתרי החברות ניתן לפעול באופן עצמאי ואף לחסוך את העמלה למי שיש סבלנות ויכולת. מתקשרים אל המוסד לביטוח הלאומי. מוסרים את מספר הזהות. מבקשים לאתר את המעסיקים לשעבר, ששילמו לפי החוק ביטוח לאומי.

מקבלים רשימה של המעסיקים. מתקשרים אליהם ומבררים מי הגופים שמנהלים את כספי הפנסיה של העובדים. משם פונים בכתב או בטלפון ומבקשים לאתר את הכספים המנוהלים לפי מספר זהות.

כיצד נשמור על כספי הפנסיה שלנו?

חשוב להקפיד ולשמור את הדוחות הרבעוניים והשנתיים המתקבלים מהמוסדות הפיננסיים המנהלים את הכספים שלנו. לוודא כל פעם מחדש שהפרטים האישיים מדויקים ומעודכנים. לתייק את הדוחות למשך מספר שנים. במידה ושונתה הכתובת חובה לעדכן את מנהלי התיקים.

במקרה של פוליסות ביטוח חיים, כדאי לבדוק תמיד עם קבלת הדוחות שפרטי המוטבים נכונים ולא חלו בהם שיבושים.

מומלץ מאד לתייק את כל התיעוד הנוגע לניהול כספי הפנסיה, תוכניות חיסכון ופוליסות ביטוח בצורה מסודרת ועקבית ולהודיע על כך לבני המשפחה. במקרה של מוות פתאומי, ידעו בני המשפחה לדרוש את הזכויות שלהם כיורשים מוטבים.

קריאה נוספת בנושא:

• זכויות העובדים לאחר פרישה לגמלאות
• כל מה שחשוב לדעת על צוואה
• חשבון בנק מוגבל – איך למה ומתי?
• מדריך להגשת תביעה ייצוגית
• מינוי אפוטרופוס – אימתי?