פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – חוק הפלת”ד

פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – בשנת 1975 נכנס לתוקף חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – חוק הפלת”ד.

זכאים לפיצויים נוסע, נהג, הולך רגל ולעיתים גם בן משפחה שניזוק נפשית עקב פגיעת ילדו, מי מהוריו או בן זוגו שנפגעו כתוצאה של תאונת דרכים. הזכאות לפי החוק הנ”ל לא פוגעת בזכות לתבוע פיצויים מכוח ביטוחים פרטיים כגון ביטוחי חיים.

עם השנים נדרשו בתי המשפט לפרש ולפסוק בסוגיות רבות הנוגעות לתביעות פיצויים מכוח חוק זה, כצפוי בשל ריבוי התאונות והנפגעים.

בארץ רק פסיקות בית המשפט העליון מחייבות כתקדים משפטי, אך גם דעות מן הערכאות הנמוכות יותר נחשבות כמכוונות, כך נבנה מערך הכללים שעל פיהם נקבעת הזכאות לפיצויים והערכת גודלם.

ממי לתבוע פיצויים

חוק הפלת”ד מחייב רכישת פוליסת ביטוח (עבור כל רכב) הנקרא ביטוח חובה. כך מובטח כי יהיה את מי לתבוע במקרה של נזקי גוף.

במקרים בהם לא נרכש ביטוח חובה, נסיבות בהן הביטוח אינו תקף (למשל הנהג לא היה בעל רשיון נהיגה בתוקף), או שזהות הרכב הפוגע אינה ידוע, למשל במקרה של תאונת פגע וברח, יש לתבוע פיצוי מתאגיד קרנית שהוקם לצורך זה.

על נוסע שנפגע יש לתבוע את מבטח הרכב בו נסע בעת התאונה.

הולך רגל הנפגע יתבע את מבטח הרכב שפגע בו. ניתן לתבוע גם אם לא היה ממש מגע פיזי עם כלי הרכב, למשל כשהולך רגל נבהל קפץ הצידה וניזוק מנפילה.

נהג רכב שנפגע בתאונה יתבע את מבטח הרכב בו נהג בעת שנפגע. אין חשיבות אם נהג הרכב האחר אשם בתאונה.

נקודה מעניינת וחשובה היא כי אין חשיבות למי אשם בתאונה לצורך תביעת פיצויים, כך יש לתבוע את מבטח הרכב שפגע גם אם לא הייתה שום אשמה מצד הפוגע, התאונה נגרמה באשמת הנפגע וכו’.

כלי הרכב, וסוגי השימוש בהם, שפגיעתם מזכה בפיצויים

באופן כללי כל כלי רכב הנע בכוח מכני על פני הקרקע ומשמש לתחבורה. מובן כי כל סוגי המכוניות, אוטובוסים, משאיות, אופנועים וכו’ אך גם מכונות ניידות, טרקטורים ואף רכבות.

בתי המשפט נדרשים להחליט שוב ושוב לגבי הכללת כלי רכב למסגרת אלה שפגיעתם מזכה בפיצוי (למשל לגבי קלנועית).

כסאות גללים, עגלות נכים, מדרגות נעות ומעליות כבר הוצאו מכלל כלי רכב שפגיעתם תזכה בפיצוי.

במשך השנים נדרש בית המשפט פעמים רבות לקבוע האם שימוש מסוים שנעשה ברכב נחשב לצורך תביעת פיצויי נזק גוף מתאונה. הנטייה הברורה היא להרחיב מאד מסגרת זו.

מעבר לשימושים הברורים והטבעיים כגון נסיעה, חניה, כניסה לרכב וירידה ממנו (בעבר קבע בית המשפט כי אדם שנפגע בעת ירידה מרכב כשכל עינינו היה הוצאת מצית ממנו לא זכאי לפיצוי אך נראה כי כיום היה נקבע אחרת) גם דחיפת הרכב, הידרדרות, נפילת מטען, גרירה, תיקון דרך, התלקחות (אפילו בעת שהרכב לא שימש לתחבורה) ועוד.

כך שגם אם על פניו נראה כי לא מדובר בתאונת דרכים במשמעותה המקובלת בשפה יתכן ועדיין ניתן לתבוע פיצויים לפי חוק הפלת”ד.

משתמשים ברכב שנפגעו אך אינם יכולים לתבוע

מי שגרם לתאונה במתכוון, מי שנהג ברכב ללא רשות או נוסע ברכב שמודע שהנסיעה היא ללא רשות בעל הרכב, מי שנהג ללא רישיון בר תוקף, מי שנהג ברכב לא מבוטח או שביטוח הרכב לא תקף לגביו (כמו כן בעל רכב שהתיר לאחר לנהוג ברכבו כשהביטוח לא תופס לגביו).

מי שנפגע תוך שימוש ברכב לביצוע פשע, מי שנפגע מתאונת דרכים שנגרמה כתוצאה מפעולת איבה זכאי לתבוע רק לפי חוק נפגעי פעולות איבה.

לאחר שנקבע כי נפגע זכאי לפיצוי יש צורך לקבוע את גובה הפיצוי שמגיע. בתביעות רבות יתעורר וויכוח בין דרישת הנפגע הנסמכת על חוות דעת רפואיות שאסף והסכום אותו מוכנה חברת הביטוח לשלם, כשאף היא מספקת חוות דעת מומחים מטעמה ולעיתים אף מפעילה חוקרים כדי להעריך את מידת הנזק האמיתית.