מערכת הבית המשפטיהמתת חסד היא אחת הסוגיות הרפואיות-משפטיות הרגישות והמורכבות ביותר. שינויים בחוק, הן בארץ והן בעולם, אפשרו לחולים סופניים לסיים את חייהם, לא בלי לעורר ויכוחים וקונפליקטים בין החיים למוות.
“באיזו מידה רשאי אדם ליטול נפשו של הזולת מתוך כוונה טובה – כשאינו מנסה או רוצה או מתכוון לרצוח, אלא בדעתו להקל על מצוקתו, כאבו וייסוריו של הזולת, כשלאלה אין תקנה?” (פרופ’ ישעיהו ליבוביץ, בין מדע לפילוסופיה).
בשנת 2005 אישרה הכנסת את חוק החולה הנוטה למות, שמתיר שלא להאריך את חייו של חולה סופני. מטרתו של החוק, כפי שכתבו מנסחיו היא להסדיר את הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות קרי, חולה סופני או חולה בסוף ימיו, “תוך איזון ראוי בין ערך קדושת החיים, לבין ערך אוטונומיית הרצון של האדם והחשיבות של איכות החיים“.
בכך העניק החוק בישראל, לראשונה, לגיטימציה להמתת חסד או סיום חייו של חולה קשה, הנמצא בסוף חייו.
מעטים הם הנושאים הרפואיים שגוררים כל כך הרבה אמוציות ורגשות כמו המתת חסד. המתח שבין זכות החולה הסופני על חייו מול קדושת החיים, שמגיע כאן לידי ביטוי בצורה הבולטת ביותר, והעיסוק בזכות למות, הם נושאים שאיש אינו יכול להיות שווה נפש מולם.
שינויים חוקיים במדינות רבות, בעיקר בעשורים האחרונים, ופעילותם של פעילי ציבור שביקשו לקדם את הנושא (המוכר בהם הוא ד”ר ג’ק קבורקיאן), העלו את סוגיית המתת החסד לתודעה הציבורית.
המתת החסד היא סוגיה בעלת משמעות רפואית, חוקית ומוסרית, ומביאה כאמור לידי התנגשות שני ערכים אנושיים בסיסיים: מצד אחד, עקרון קדושת החיים, שלפיו לחיים יש חשיבות עליונה, ואסור לפגוע בהם בכל מחיר.
מנגד, חופש הבחירה מעניק לאנשים את הזכות שלא להאריך את חייהם במקרה שבו איכות חייהם נפגעת באופן קשה, ללא סיכוי לשיפור.
דבריו של פרופ’ ליבוביץ, המובאים כמבוא למאמר זה, מבטאים את הקונפליקט הזה.
מסיבה זו, הנושא כרוך בדילמות רבות ובין השאר:
- המתה סבילה (הפסקת טיפול תומך ומאריך חיים) מול המתה פעילה (שימוש בחומרים שונים המביאים למותו של החולה)
- באילו נסיבות ניתן לאשר סיום חיים של חולה
- מה קורה כאשר החולה אינו יכול להביע במפורש את רצונו לסיים את חייו
- מה קורה כאשר הרופא אינו יכול, מבחינה מוסרית, להיענות לדרישת החולה
ועוד שאלות כבדות משקל ורבות משמעות.
קדושת החיים מול האוטונומיה של החולה
חוק הנוטה למות מתיר, כאמור, המתת חסד סבילה, ומאפשר שלא להאריך את חייו של החולה באמצעות מתן טיפול מאריך חיים.
עם זאת, החוק בישראל אינו מתיר המתה פעילה של החולה, באמצעות חומרים שיזרזו את קץ חייו. המתת חסד פעילה אסורה גם בהלכה היהודית, ובשולחן ערוך (יורה דעת) נכתב כי “הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו“.
המתת חסד פסיבית מאפשרת לאדם לסיים את חייו, רק כאשר הוא תלוי בטיפולים תומכים ומחובר למכשירים תומכי חיים. המתה פסיבית אינה מתאימה לכל חולה.
חולה סופני, בין אם חולה סרטן או חולה מחלה ניוונית קשה, שעדיין עצמאי ואינו נזקק למכשירים, לא יוכל לסיים את חייו, גם אם הם כרוכים בסבל רב.
ביקורת נוספת על המתה פסיבית השמיע הרופא האמריקאי, ד”ר ג’ק קבורקיאן, שהיה מראשוני הפעילים למען סיום חייהם של חולים, ואף פיתח “מכונת התאבדות”, מכשיר המסייע לחולים לסיים את חייהם באמצעות הזרקת חומר המפסיק את פעילות הלב.
בראיון שנערך עמו הוא אמר על המתת חסד סבילה: “בית המשפט העליון מתיר שיטות נאציות להוצאה להורג. נותן לאנשים לרעוב עד מוות” (הציטוט מופיע גם בסרט “ד”ר מוות ומיסטר ג’ק”).
בחלק ממדינות המערב מותרת המתת חסד פעילה, בין השאר בארגונים כמו דיגניטאס בשוויץ, המאפשר לאנשים מרחבי העולם לסיים את חייהם בכבוד.
שוויץ היא המדינה היחידה בעולם המתירה לחולים שאינם אזרחיה להגיע אליה ולסיים את חייהם. אך המתת החסד הפעילה מעלה סוגיה נוספת: באלו נסיבות ניתן לסיים את חייהם של חולים?
הנושא עלה לדיון ציבורי לאחר שבלגיה התירה לילדים בני 9 ו-11, שהיו חולים בסרטן, לסיים את חייהם.
כמו כן, בלגיה והולנד אף מתירות לאנשים הסובלים מדיכאון לסיים את חייהם, ושוויץ מתירה לקשישים שאינם חולים לסיים את חייהם.
המהלך הזה מעלה לדיון בעיה נוספת, האם ניתן לסיים את חייהם של כל מי שחש במצוקה או סובל, גם אם מחלתו אינה סופנית? האם חולי נפש הסובלים מדיכאון יכולים לבקש לסיים את חייהם? ומה עם קשישים שאינם בהכרח חולים, אך מעוניינים לסיים את חייהם בכבוד?
סיום חייהם של החולים מבטא אמנם את כיבוד האוטונומיה של חייהם, אך פוגע בעקרון קדושת החיים ומעלה את החשש לכך שהמהלך יעניק היתר לפגיעה בחייהם של אנשים גם ללא הצדקה רפואית.
רצח מתוך רחמים או המתת חסד?
המשותף לכל שיטות המתת החסד, בין אם פעילה ובין אם סבילה, הוא שהפעולה לסיום החיים מתבצעת בעקבות בקשה מפורשת של החולה.
אך מה קורה כאשר החולה אינו מסוגל לתקשר, ואינו יכול לבטא במפורש את רצונו לשים קץ לסבלו? החוק בישראל מחייב הצטברות של תנאים כדי לאפשר לחולה לדרוש שלא להאריך את חייו: מעל גיל 17, יכולת להביע את רצונו והוא אינו פסול דין.
עם זאת, כאשר החולה אינו יכול לתקשר, הרופאים רשאים להתחשב בעמדת האפוטרופוס שלו.
אך מה קורה כאשר אדם ממית המתת חסד את קרוב משפחתו החולה? בית המשפט בישראל התמודד עם מקרה של “רצח מתוך רחמים”, שבו אדם הרג את אמו הסיעודית ולמרות שמדובר בעבירה על החוק, בית המשפט הקל בעונשו של הנאשם, ודן אותו לשנת מאסר אחת בלבד בגלל הנסיבות שבהן בוצעה ההמתה.
גם הרופאים המטפלים נמצאים בדילמה אישית מול החולה המבקש לסיים את חייו. רופא המתנגד לסיום חייו של אדם חולה סופני, גם בהמתה פסיבית, עלול למצוא את עצמו במצב של ניגוד עניינים מול חולה הדורש לסיים את חייו.
חוק החולה הנוטה למות מאפשר לרופא שלא להיענות לדרישה לסיים את חייו החולה, כאשר הדבר מנוגד לערכיו, למצפונו, או לשיקול דעתו הרפואי.
במקרה שכזה, עליו להעביר את הטיפול בחולה לרופא אחר. בבתי חולים דתיים, כמו מעייני הישועה בבני ברק, אף חל איסור על המתת חסד והרופאים מחויבים להעניק לחולה טיפול בכל מחיר.
קריאה נוספת: הרפורמה בעבירות ההמתה לפי תיקון 137 לחוק העונשין