מערכת הבית המשפטילאחרונה נתקבלה בידי בג”ץ החלטה שנויה במחלוקת (בג”ץ 3969/06) המורה למפקד הצבאי לפתוח את כביש מספר 443 לתנועת פלשתינאים אחרי שזו נאסרה בשל פיגועי טרור שנעשו בכביש במהלך האינתיפאדה השנייה.
המהפכה החוקתית וסמכות בג”ץ להתערב בהחלטות הממשלה.
לפני שננתח את החלטת בג”ץ לגופה, עלינו להביט בתהליך שהביא את בג”ץ להורות על פתיחת הכביש.
ב – 17/03/1992 אישרה כנסת ישראל את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו התשנ”ב 1992 (להלן חוק היסוד).
בחוק היסוד נקבע לראשונה כי על הרשויות בישראל לכבד זכויות אדם מסוימות הנתונות לכל אדם באשר הוא אדם.
אחת הזכויות המוגנות בחוק היא הזכות לחירות התנועה בה דן בג”ץ בעניין 443.
למעשה קבע החוק, כי כל מעשה של הממשלה אשר פוגע באחת הזכויות המנויות בחוק היסוד (וחירות התנועה כאמור בניהן) צריך להתבצע בכפוף לפסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק היסוד.
דהיינו בכדי שמעשה פלוני הפוגע בזכות יסוד של אלמוני יעבור את מבחן בג”ץ עליו להיות ע”פ חוק, לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש.
הדרישה האחרונה כי הפגיעה לא תעלה על הנדרש קרויה דרישת “המידתיות” והיא המחסום העיקרי של הרשויות בבואם לפגוע בזכות מוגנת בחוק היסוד.
ראוי לציין כי בהליך ע”א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע”מ נ’ מגדל כפר שיתופי בית המשפט העליון קבע כי לא רק שחוק היסוד מקנה לו סמכות להתערב בהחלטות הממשלה אלא אף מאפשר לו לבטל חוקים שהתקבלו בכנסת ישראל.
אז מה קרה בעניין כביש 443?
בעניין כביש 443, הגבילה המדינה את תנועת הפלשתינאים בכביש מרכזי במדינת ישראל.
המדינה טענה כי ההגבלה שומרת על אינטרסים ביטחוניים חשובים ביותר והיא מקיימת את כל הדרישות הקבועות בחוק היסוד.
מאידך טענו תושבי המקום הפלשתינאים בסיוע של ארגוני זכויות אדם כי הפגיעה שנעשתה בחירותם של התושבים אינה מתיישבת עם פסקת ההגבלה שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
אז כיצד פסק בג”ץ?
כפי שפירטנו לעיל כיוון שפעולת הסגירה של הכביש פוגעת בחירות התנועה של הפלשתינאים היא צריכה לעמוד במבחנו של בג”ץ קרי עליה להיות ע”פ חוק, לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש.
עם שני התנאים הראשונים אין לנו בעיה, הפגיעה הייתה ע”פ חוק (צו של מערכת הביטחון) לתכלית ראויה (לשם הגנה על ביטחון המדינה) והשאלה שנותרה פתוחה בפני בג”ץ היא האם אכן הגבלה זו אינה עולה על הנדרש.
בג”ץ התרשם כי הפגיעה שנעשתה לתושבים עולה על הנדרש, ועל כן קיבל החלטה שדרשה ממערכת הביטחון לספק פתרון חלופי לבעיה. וכך נפסק: “בענייננו, כתוצאה מההחלטה על סגירת הכביש נשוא העתירה לתנועת פלסטינים, נפגעות מספר זכויות של האוכלוסייה המקומית. בראש ובראשונה… הזכות לחופש התנועה… בעוד שקיימים אמצעים אחרים, פוגעניים פחות, אשר יכולים להבטיח את ביטחון הנוסעים בכביש…”
ומסקנת בית המשפט הייתה כדלקמן:
“על רקע הנתונים האמורים, יש לבחון את שיקולי הנזק מול התועלת. לא שוכנענו כי הטעם המיוחד הנדרש לסגירה כמעט מוחלטת של כביש הרוחב מתקיים בענייננו”.