“האלימות הלגיטימית” והקורבנות הנשכחים

המאמר הבא שואל את השאלה הפשוטה למה יש לנו כל כך הרבה הרוגים ונפגעים בתאונות דרכים? המאמר בודק את החקיקה ואת מערכת המשפט בישראל, בהקשר לקטל בכבישים. לחצו לקריאה.

אני מקדיש את המאמר הזה לזכר “הקורבנות הנשכחים”, קורבנות האלימות בכבישים. הפצועים, הנכים, ההרוגים. הקורבנות שלמנהיגים שלנו לא ממש איכפת מהם.

נציג את השאלה שהמאמר דן בה, בצורה הפשטנית ביותר, והיא למה יש כל כך הרבה נפגעים בכבישים?

לכאורה התשובה השטחית היא שהנהגים והתשתיות הם האשמים. אולם התשובה האמיתית מורכבת מכמה רכיבים נוספים שאסור להתעלם מהם:

חלוקת משאבים

הרכיב הראשון הוא חלוקת המשאבים – מאז קום המדינה ועד כה נהרגו מעל 31,000 בני אדם. עשרות אלפים נפצעו, הפכו לנכים וכך עשרות אלפי משפחות נהרסו בעקבות הקטל בדרכים, בעוד שמספר נפגעים עקב מלחמות ומעשי איבה יחד, מסתכם בכ-7000 אלפים פחות.

כאן המקום לשאול את השאלות הבאות:

אילו תקציבים מיועדים לצבא ההגנה לישראל לצורך הגנה על המדינה?

אילו תקציבים מיועדים למשטרת ישראל על מנת להגן עלינו מפני הפושעים ?

ואילו תקציבים מיועדים למלחמה בתאונות הדרכים?

מכיוון שהתשובות לשאלות הנ”ל הנן מובנות לכל, אזי ניתן להניח שהמשוואה בישראל היא כזו: שככל שיש יותר הרוגים ונפגעים, יש פחות תקציבים לטיפול בבעיה.

חקיקה

הרכיב השני הוא החקיקה בישראל – לא נדון כרגע בפרשנות החקיקה, אלא נציג רק את המצב העובדתי.

המצב העובדתי בישראל היום הוא כזה, שנהג בעל 200 עבירות תעבורה יכול להחזיק ברישיון נהיגה. נהג בעל עבר של נהיגה בשכרות, נהיגה בפסילה, נהיגה בקלות ראש, רשאי בחסות החוק להסתובב בחופשיות כשברשותו רשיון נהיגה, ועדיין להמשיך לסכן את חיינו.

מעניין למה? למה האלימות בכבישים היא פחות חמורה? למה אדם שחשוד בכך שסטר לאשתו, יכול למצוא את עצמו מייד במעצר, בה בעת שאדם הנוהג בקלות ראש או בשכרות, ומסכן את חיינו, חיי ילדינו ומשפחותינו עשוי להשתחרר באופן מיידי, ולאחר מכן לקבל קנס או כמה חודשי שלילת רישיון נהיגה בלבד?

אני שואל את המנהיגים, מה ההבדל בין ילד תמים שנדרס בכביש לבין ילד שנפל במלחמה? האם להורי הילד שנהרג בתאונה פחות כואב? האם להורים לילד שקיפח את חייו בכביש אין כאב וגעגועים??

קיימת סבירות שבבואך (כמחוקק) לקרוא את המאמר, תאמר שלא אתה קבעת את החקיקה, אלא אלה שהיו לפניך, הם האחראיים למשגה הנוראי. בתשובה לטיעון זה אני אומר, שכדאי שתפעלו לשנות את החקיקה, כי המצב הנוכחי הוא בלתי נסבל. יש לכם את המנדט מהעם להחזיר לנו את הביטחון האבוד. אנא עצרו את האלימות בכבישים!!

מערכת המשפט בישראל

הרכיב השלישי הוא מערכת המשפט בישראל: בשנים האחרונות ישנה התלהמות ציבורית מוגזמת ולא מוצדקת כלפי החלטות שיפוטיות וכנגד שופטים. הדברים מתחילים בהתבטאויות פוליטיקאים כנגד שופטים ומסתיימים בזריקת נעל על נשיאת ביהמ”ש העליון ורצח של שופט בישראל.

אני הייתי מציע לכולם שלא לשפוט את השופטים ואת ההחלטות השיפוטיות שלהם. לא קל להיות שופט בישראל, בייחוד לא בביהמ”ש לתעבורה, נוכח העומס העצום הרובץ לפתחם של השופטים.

לכן בתנאים הנוכחיים השוררים בבתי משפט לתעבורה, לא ניתן לנהל משפט שאמור להשיג צדק והרתעה. כאן עולה שוב הסוגיה הנוגעת לחלוקת המשאבים, אין ספק שנדרש תגבור משמעותי לשופטי התעבורה על מנת להביא לשינוי משמעותי בתחום זה.

כעת לעניין ההחלטות השיפוטיות:  לאחרונה יצאה פסיקה של ביהמ”ש לתעבורה בירושלים, ובה קביעה לפיה יש להעלות את רף האלכוהול שנמדד במכשיר הינשוף, מכיוון שקיימת סבירות שהוא אינו מספיק אמין. אני סבור שהשופט במקרה הנ”ל היה “מונחה צדק” ולא “מונחה מדיניות”.

השופט רצה לעשות צדק עם נאשם ספציפי ע”פ התנאים שנקבעו בחקיקה בישראל. אנחנו חייבים להבין ששופטים פועלים במסגרת החקיקה הקיימת ומחויבים ליישם את ההוראות הנהוגות בה (למרות יכולת הפרשנות, המאפשרת להם חופש מסוים).

כך שאם החלטה מסוימת אינה מוצאת חן בעינינו אזי יש לבדוק את החקיקה הקיימת ולאו דווקא את ההחלטה השיפוטית.

מכאן הסוגיה שעולה, שוב מתייחסת למחוקק. ע”פ החוק בישראל מותר לשתות אלכוהול עד גבול מסוים ולנהוג מבלי להיות מוגדר כשיכור, דבר שאינו מקובל בחקיקה של חלק ממדינות אירופיות.

אני הייתי מציע לאמץ חקיקה כזו על מנת למנוע דילמות כאלו משופטים. בינתיים עד שזה יקרה, הייתי מציע לשופט בבואו לתת החלטה שכזו, שישאל את עצמו את השאלה הבאה: מה המסר שמתקבל כאן, ואיך הציבור מפרש החלטה שכזו? האם לא מתקבל מסר, שניתן לשתות יותר ואח”כ לנהוג?

ללא קשר לפסיקה זו, אני סבור שאסור למשפט להיות מנותק מחיינו היומיומיים. אסור למשפט להיות מנותק מהמדיניות הכללית המונהגת או ממדיניות שראוי שתהיה מונהגת. אני מאמין ומקווה שהמשפט שלנו לא מנותק.

סיכום

אני קורא למנהיגים, להקצות את המשאבים הדרושים להפסקת האלימות בכבישים כיוון שאף אחד לא חסין מפני האלימות הזו. אני קורא לכם לא להקל ראש בחיינו, משום שאין הבדל בין אובדן חיים בכביש לאובדן חיים בשדה הקרב.

אני קורא למחוקק, להשוות בענישה בין האלימות בבית לבין האלימות בכביש, היות שזה כואב באותה מידה, אם לא יותר.

אני קורא לשופטים, לא להקל ראש בעבירות תנועה ולהחמיר בענישה.

אני קורא לנוהגים, לפתוח את הראש ואת העיניים, להיות מודעים לכך שבכל פעם שאתם לוקחים הגה לידיים אתם לוקחים “כלי נשק קטלני”, העלול לגדוע חיים ולהרוס משפחות.

המאמר נכתב ע”י גל מוטאי – בוגר B.A במדע המדינה- LL.B במשפטים- LL.M  במשפטים, שרת כ-10 שנים בהדרכה במרכז ללימודי המשטרה, מומחה למשפט פלילי.

לחצו כאן על מנת לקבל יעוץ וסיוע של עורך דין.