מערכת הבית המשפטיבית הדין לעבודה עסק בשאלתך סמבותו לדון בתביעת לשון הרע שהוגשה על ידי חברת כח אדם, כנגד עורכת דין המייצגת עובד אריתראי, בתביעה כנגדה. חברת כח האדם טענה כי עורכת הדין נקטה בלשון חריפה, שהנה בגדר לשון הרע, במכתב ששלחתה למשרד התמ”ת בשמו של העובד וזאת על מנת להלך אימים על החברה…
בית הדין לעבודה בחן את עובדות המקרה, ועסק בעיקר בשאלה האם בסמכותו לדון בתביעה העוסקת בעילת של לשון הרע בין עורכת הדין המצייגת עובד בהליך נפקד, לבין החברה הנתבעת על ידי העבוד באותו הליך נפרד.
פסק הדין המעניין מצביע באופן מובהק על עמדת בתי המשפט באשר להגשת תביעות בעילת לשון הרע כנגד עורכי דין מייצגים ולכן מן הראוי לפרסמו ברבים.
בית דין אזורי לעבודה בתל אביב – יפו סע”ש 34238-10-13 – 14 דצמבר 2014
לפני:
- כב’ השופט דורי ספיבק – אב בית הדין
- נציגת ציבור עובדים גב’ נעה נוריאל
- נציג ציבור מעסיקים מר רן ורדי
המבקשת: עו”ד שירלי לוז
המשיבה: ז’ט ניהול בע”מ – ע”י ב”כ עו”ד אברהם אבנת
כתבי עת:
יובל אלבשן, “נגישות האוכלוסיות המוחלשות בישראל”, עלי משפט, כרך ג, חוברת 2 (תשס”ג-תשס”ד) 497
חקיקה שאוזכרה:
- כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ”ו-1986
- חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965
- חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ”ד-1984: סע’ 76
- חוק בית הדין לעבודה, תשכ”ט-1969: סע’ 24 (א)(1ד)
החלטה
1. עורך דין מייצג עובד שהגיש תביעה לבית דין זה. בתביעה שכנגד שהוגשה על ידי המעסיקה הנתבעת נכלל אותו עורך דין, באופן אישי, כנתבע שכנגד.
העילה המרכזית הנטענת כנגדו הינה הוצאת לשון הרע. האם מוסמך בית דין זה לדון בתביעה האישית כנגד בא כוח העובד? זוהי השאלה שבה עלינו להכריע במסגרת החלטה זו.
2. המבקשת, עו”ד שירלי לוז, הינה באת כוחו של מר הבציון סמסון, עובד נקיון, מבקש מקלט מאריתריאה, שהגיש לבית דין זה תביעה כנגד המשיבה (וכנגד נתבעות נוספות) שלטענתו פיטרו אותו שלא כדין כשנתיים לאחר תחילת עבודתו אצלן.
לטענתו, הן עשו זאת בלא ששילמו לו פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה ורכיבי שכר נוספים להם היה זכאי, בגין התקופה שבה עבד אצלן.
3. המשיבה (להלן: המעסיקה) הגישה תביעה שכנגד נגד העובד וכנגד באת כוחו עו”ד לוז כנתבעת נוספת. בכתב התביעה שכנגד טענה המעסיקה שעו”ד לוז פנתה לאחר סיום עבודתו של העובד במכתב אליה, עם העתק למשרד התמ”ת – מנהל הסדרה ואכיפת חוקי העבודה – שכל תכליתו היתה להלך עליה אימים ולפגוע בה.
לטענתה, המכתב נוסח בלשון בלתי שגרתית וקיצונית, באופן שיש בו כדי לפגוע בשמה הטוב ולפגוע בעסקיה.
עוד טענה המעסיקה שהעובדה שעו”ד לוז השתמשה בביטוי “עבירה פלילית” ביחס להתנהלותה, תוך הדגשת הביטוי. זאת, מבלי לסייגו בביטוי “לכאורה”.
בכך, טוענת המעסיקה, העצימה באת כוח העובד את הפגיעה בה. המעסיקה הוסיפה שהתנהלותה זו של עו”ד לוז מקימה לה עילות תביעה נוספות מעבר ללשון הרע, ובין היתר עילת תביעה בעוולת הרשלנות, עוולת הנגישה וכן פעולה בניגוד לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ”ו-1966, והכל בזדון ובכוונת מכוון להסב לה נזקים.
להשלמת התמונה נציין שכתב התביעה שנגד הוגש גם כנגד העובד עצמו, ובו בין היתר טוענת המעסיקה שהעובד מעל באמונה בכך שהציג בפניה מצגי שווא לפיהם הוא זכאי להיות מוכר כפליט, בה בשעה שמעמד זה לא ניתן לו, ככל הידוע למעסיקה.
בכך הוא העמיד אותה, כך לשיטתה, בפני סיכונים כלכליים וחשף אותה להליכים פליליים ומנהליים. נבהיר שלא מונחת בפנינו בקשה לסילוק על הסף של התביעה שכנגד ככל שזו מופנית כלפי העובד עצמו.
טענות הצדדים בבקשה לסילוק על הסף
4. עו”ד לוז הגישה בקשה לסילוק על הסף, שבה טענה שורה ארוכה של טענות. בין היתר היא טענה להיעדר סמכות עניינית לבית דין זה לדון בתביעה כנגדה, וכן טענה שצירופה עומד בניגוד להסדרים הקבועים בתקנות בדבר המותר והאפשרי במסגרת תביעה שכנגד.
עוד היא הוסיפה שלשיטתה מדובר בתביעה שהוגשה בחוסר תום לב מובהק, ככלי למנוע ממנה להמשיך או לפחות להרתיעה מלהמשיך ולייצג את העובד, תוך נקיטת פעולות במסירות נאמנות וללא מורא לצורך מיצוי זכויותיו. עוד הוסיפה שעומדות לה הגנות שונות מפני תביעה לפני חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965.
המעסיקה הגישה תגובה מפורטת לבקשה, שבה הדגישה שעסקינן, כך לשיטתה, בעילת תביעה בגין הוצאת שם הרע הקשורה במהותה ליחסי העבודה שבין הצדדים הספציפיים בתיק זה.
משכך, ובהתחשב במהות הסכסוך ובמיהות הצדדים, הרי שמדובר בתביעה הבאה בגדר סמכותו של בית דין זה. זאת, אף שאין מחלוקת שלא התקיימו בין הצדדים – עו”ד לוז מצד אחד והמעסיקה מצד שני – יחסי עבודה.
הנתבעת הוסיפה שהיענות לבקשה תחרוג משמעותית מההלכה הנוהגת והידועה לפיה בתי הדין לעבודה אינם נוהגים למחוק תביעות על הסף והם נותנים סעד של מחיקה ביד קפוצה אף הרבה מעבר לבתי המשפט האזרחיים, שכן הם מעדיפים לברר כל הליך לגופו.
עוד הוסיפה המעסיקה טענה חלופית, לפיה לבית דין זה סמכות אינצידנטלית לדון בתביעה שכנגד ככל שהיא נוגעת גם לעו”ד לוז, לאור הוראות סעיף 76 לחוק בתי המשפט, התשמ”ד-1984.
לחלופי חלופין טענה הנתבעת שככל שימצא בית הדין שהתביעה שכנגד נגד עו”ד לוז אינה בסמכותו, הרי שאין מקום לדחות אותה ותחת זאת הנכון הוא לפצלה ולהעביר את הדיון רק בה לבית משפט השלום כערכאה האזרחית המוסמכת לדון בתביעות לשון הרע בדרך כלל.
דיון והכרעה
5. לפני חודשים ספורים ניתן בבית הדין הארצי לעבודה פסק הדין בעניין רוזנברג, שבו התקיים דיון מקיף ראשון בהוראות התיקון משנת 2009 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ”ט-1969 (להלן: החוק), שבמסגרתו הועברו תביעות לשון הרע מסוימות לגדר סמכותו הייחודית של בית דין זה.
וכך נאמר שם, מפי כב’ השופטת לאה גליקסמן:
“הסמכות לבית הדין לעבודה לדון בתביעות לפי חוק איסור לשון הרע בשל התמחותו של בית הדין לעבודה לדון בסכסוכים שביחסי עבודה.
לדעתי, התכלית העיקרית של הקניית הסמכות לבית דין לעבודה הייתה להבטיח שבתביעות שעילתן חוק איסור לשון הרע ניתן יהיה להתחשב במאפיינים הייחודיים של יחסי עבודה קיבוציים או יחסי עבודה אישיים, לפי העניין, שהם בתחום מומחיותו של בית הדין לעבודה.
לפיכך, ביישום ובפרשנות חוק איסור לשון הרע, על בית הדין להתחשב במאפיינים הייחודיים של יחסי עבודה, ולגבש את המדיניות הראויה בהתחשב במאפיינים ייחודיים אלה” (כב’ השופטת לאה גליקסמן ב- עע 35058-05-12 רוזנברג נ’ משרד החינוך (14.9.14)).
6. וזה לשונה של הוראת סעיף 24 (א)(1ד) לחוק, היא ההוראה המסמיכה שהוספה בתיקון לחוק:
24. (א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון בתביעות:
(1ד) בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעסיק או נושא משרה אצלו, או של מעסיק או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965; לעניין זה, “נושא משרה” – מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל, ממונה על העובד ופקיד האחראי מטעם התאגיד על תחום זכויות עובדים (ההדגשה אינה במקור… הח”מ).
7. לשון החוק הינה להבנתנו ברורה וחד משמעית, ובקשר לכך אנו מפנים את הקורא לאותה הדגשה שהדגשנו בגוף הטקסט. סמכותו העניינית של בית דין זה לדון בתביעות לשון הרע של מעסיקים או של נושאי משרה אצל מעסיקים מוגבלת ומסויגת אך רק לתביעות המופנות כנגד עובדים או נציגי ארגון עובדים.
במקרה שלפנינו, אין מחלוקת שהנתבעת, עו”ד לוז, לא הייתה עובדת של המעסיקה, והיא גם אינה נציגה של ארגון עובדים. משכך, אנו קובעים שהתביעה כנגד כנגדה איננה בסמכותו של בית דין זה, ועל כן הבקשה לסילוקה על הסף נכונה ומוצדקת.
להשלמת התמונה, נוסיף שאף העילות הנוספות של התביעה שכנגד – רשלנות, נגישה והפרת חוק חקוקה ככל שהיא מתייחסת להפרה נטענת של כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין – אינן באות בגדר סמכותו הייחודית של בית דין זה.
אשר לטענתה החלופית של הנתבעת, לפיה אין מקום לסילוק התביעה על הסף שכן ניתן להעבירה לבית משפט המוסמך לדון בה – איננו סבורים שזהו המקרה הנכון לעשות שימוש בסמכות זו.
זאת, מאחר שכתב התביעה שכנגד עמוס טענות כרימון גם כנגד העובד עצמו, טענות שאין מחלוקת שהן המצויות בתחום סמכותו של בית דין זה, והן תבוררנה בבוא העת במסגרת התיק העיקרי המתברר בפנינו.
משכך, ממילא ככל שהיינו מעבירים את הדיון לערכאה המוסמכת, היה נדרש תיקון של כתב התביעה על מנת שיכלול אך ורק את הטענות כנגד עו”ד לוז, להבדיל מהטענות כנגד העובד עצמו.
משכך, נכון יותר לדעתנו להורות על דחיית התביעה כנגד עו”ד לוז על הסף, תוך שמירה על זכותה של הנתבעת להגיש כתב תביעה ערוך מחדש, שיכלול אך ורק את טענותיה כנגד עו”ד לוז.
8. נותר לנו רק לדון בשאלת ההוצאות. כאן אנו סבורים שנכון יהיה לפסוק הוצאות על הצד הגבוה, וננמק. התביעה העיקרית המונחת בפנינו הינה של עובד נקיון, עובד קבלן שהשתכר שכר מינימום, זר בארצנו שאינו מדבר עברית ואינו יודע קרוא וכתוב בעברית.
משכך, ברור שעצם יכולתו לעמוד על זכויותיו הקוגנטיות כעובד הינה מוגבלת ומצומצמת. בסיטואציה שכזו, מידת היזקקותו לייצוג משפטי הינה גבוהה בהרבה מ”מקרה רגיל” שבו עובד מגיש תביעה כנגד מעסיקה.
למעשה, ניתן לקבוע במידה רבה של ודאות שמדובר במקרה שבו הייצוג המשפטי הינו הכרחי, ובלעדיו דה-פקטו לא היתה לאותו עובד נגישות למשפט (ראו: יובל אלבשן, נגישות האוכלוסיות המוחלשות בישראל למשפט, עלי משפט ג’ (תשס”ד), 497), וכן: בגץ 10533/04 וייס נ’ שר הפנים (28.6.11, פיסקה 40 והאסמכתאות שם)).
על רקע זה, ולאחר שעיינו בכתבי הטענות ובטענות הצדדים, לרבות באותו “מכתב מקדים לתביעה” שנשלח למעסיקה עם העתק למנהל ההסדר ואכיפת חוקי עבודה במשרד התמ”ת, לדעתנו יש בסיס איתן לטענותיה של עו”ד לוז, לפיה תכליתה המרכזית של התביעה שכנגד שהוגשה כנגדה לבית דין זה היתה להלך עליה אימים, לגרום לה להוצאות אישיות רבות ומיותרות, לנסות ליצור חיץ בינה ובין העובד שהיא מייצגת, לגרום לפגיעה באיכות הייצוג שהיא מעניקה למרשה ואולי אף למנוע ממנה את האפשרות להמשיך ולייצגו, ולו מהטעם הפשוט שהיא הייתה נדרשת להעיד בתיק, על מנת להתגונן בפני התביעה הכספית שהופנתה באופן אישי כנגדה (לעניין זה ראו הוראת כלל 36 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ”ו-1986).
לפנינו אם כן מקרה מובהק של שימוש לרעה בהליכי משפט. במצב דברים זה, פסיקת ההוצאות צריכה לשקף לא רק את הצורך לפצות את עו”ד לוז על ההוצאות הריאליות שנגרמו לה עקב הצורך להתגונן מפני התביעה האישית שהופנתה כנגדה, אלא גם לשמש תמרור אזהרה שירתיע מעסיקים מפני נקיטה באסטרטגיה פסולה וחסרת תום-לב שכזו, שעשויה לפגוע קשות בנגישותם לבית דין זה של העובדים החלשים ביותר.
9. הנתבעת תשלם לעו”ד לוז הוצאות משפט ושכר טרחה בסך כולל של 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
ניתנה היום, כ”ב כסלו תשע”ה, (14 דצמבר 2014), בהעדר הצדדים.
נ.צ. גב’ נעה נוריאל, עובדים דורי ספיבק, שופט אב”ד נ.צ. מר רן ורדי, מעסיקים
קריאה נוספת:
- זכויות עובדים זרים בישראל – מדריך למעסיקים
- על חלב, רפתנים ולשון הרע – תביעה מעניינת ופיצויי ניכר עקב לשון הרע
- על מוסר, קפיטליזם ומה שבניהם – מאמר דעה מרתק