מערכת הבית המשפטילציבור, יש את הזכות לדעת. זכות זו מנויה בחוק חופש המידע, התשנ”ח – 1998 הקובע בסעיף 1 כי “לכל אזרח ישראלי או תושב, הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית, בהתאם להוראות חוק זה”.
בנוסף, קובע החוק כי בין הרשויות מהן אזרח יכול לקבל מידע הוא מהרשות השופטת.
עם זאת, האם המידע אותו זכאי הציבור לקבל כולל גם כמות פסקי הדין אותם שופט צריך לכתוב? כלומר, האם העומס שקיים על השופטים גם הוא חלק מאותו חופש מידע שלציבור זכות לדעת עליו?
על כך דן בית המשפט העליון, במקרה שהחל בבית המשפט המחוזי בירושלים. שם נקבע כי מערכת בתי המשפט תחשוף את כמות עומס התיקים שיש לכל שופט.
באופן מאוד חריג ופרדוקסאלי, הרשות השופטת (כלומר הנהלת בתי המשפט) הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
עתה, נאלץ בית המשפט העליון בעצם לבקר את עצמו. כך התקבצו להם 7 שופטי בית המשפט העליון בהליך עע”מ 11\3908 מדינת ישראל נ’ עיתון דה מרקר, כדי להכריע בסוגיה. 
קיראו בהרחבה על: מערכת בתי המשפט בישראל
טענות המדינה
המדינה שהיא המערערת טענה כי פרסום מספר התיקים הממתינים להכרעה בפני כל שופט, יפגע באמון הציבור בבתי המשפט ואף יצור זילות במעמד השופטים.
עוד טענה כי יש לחשוף את מספר התיקים אומנם, אך באופן פנימי ומבוקר ובכך לאזן בין זכות הציבור לדעת לבין כבודם של השופטים.
המדינה טענה כי לכל הפחות יש לאפשר את קבלת המידע, אך בלי ציון שמם של השופטים.
טענות המשיבים
עיתון דה מרקר שהוא שהגיש את העתירה לבית המשפט המחוזי טען כי הגילוי המבוקש חוסה תחת חוק חופש המידע, ואין מדובר בגופם של הליכים – מה שעשוי לפגוע בצדדים להליך משפטי.
נעיתון טען כי המדובר רק במספר הסידורי של התיקים, כלומר, מידע סטטיסטי שאין בו בכדי לפגוע ולהזיק למי מהצדדים המתדיינים.
הכרעת בית המשפט
כבר בראשית דבריו, בית המשפט דחה את הערעור של המדינה בטענה כי “עומדת למשיבים זכות לקבלת המידע המבוקש על ידם וכי לא עלה בידם של המערערים (המדינה) להראות כי קיימת ודאות קרובה לודאי לשיבוש פעולתם של בתי המשפט כתוצאה מן הפרסום”.
בית המשפט קבע כי המידע המתבקש הוא מידע מנהלי, שחוק חופש המידע חל עליו, ועל כן אין למנוע מן הציבור לדעת אודותיו. כל זאת, בשים לב לעובדה “שזכותו של הפרט לקבל מידע על פעילותן של רשויות השלטון היא מאבני היסוד של חברה חופשית”.
לחופש המידע תכליות רבות, אך העיקריות שבהן היא חופש הביטוי, והשני היא פיקוח אזרחי וביקורת אפקטיבית על רשויות השלטון.
תכלית נוספת, שנגזרת משתי התכליות היא אמון הציבור ברשויות המדינה. שקיפות יוצרת אמון.
על כן ובנסיבות, גם מידע על עומס התיקים בפני שופט מהווה ביקורת אזרחית אפקטיבית, ועל כן אין למנוע אותה מהציבור.
במקרה זה, מדובר בנסיבות מיוחדות. משום שאין להתעלם מהצורך לשמור על כבודם של שופטים ואין ספק שלשופטים בישראל מעמד מיוחד ותפקיד אמון רב ונשגב, על כן יש לאזן גם בין הצורך לשמור על השופטים לבין זכותו של הציבור לדעת.
“השפיטה היא שליחות. אין היא עיסוק ככל העיסוקים. אין היא משלח יד. הבחירה בשיפוט היא בחירה בייעוד, בדרך חיים”.
בית המשפט קבע כי כלפי שופטים אמצעי ביקורת רבים כגון: פומביות, ערכאת ערעור, פרסום וכיוצ”ב.
על כן “דווקא בהינתן רום הכהונה השיפוטית ישנה חשיבות רבה למנגנונים המבטיחים את שקיפותם של בתי המשפט ואת הבקרה עליהם … בהינתן הפומביות השקיפות הפיקוח הבקרה והביקורת, לא ניתן שלא לתמוה על התנגדות המערערים לבקשה שהיא בבחינת תוספת – ולא מרכזית, למערך גדול ונרחב של שקיפות בבתי המשפט אשר אך מגביר את האמון בשופטים ובמערכת בתי המשפט כולה”.
בית המשפט לא מצא כי חוק חופש המידע יש בו כדי למנוע את הצגת המידע המבוקש ע”י המשיבים לערעור. על כן, הערעור נדחה.
משמעות פסק הדין
מדובר בפסק דין פורץ דרך בתחום חופש המידע. בעידן בו השקיפות והמידע כל כך זמינים, טוב יהיה עתה לדעת מהו בדיוק העומס המצוי אצל שופטים.
בנוסף, מדובר בכלי אפקטיבי לבקר שופטים שאינם עושים את עבודתם נאמנה, ולצערנו ישנם גם כאלו במערכת המשפט.
המשמעות היא כי אין אדם וכל שכן שופט, שיש לו זכות להימנע מביקורת ציבורית.
מעבר לכך, לא ניתן להתעלם מגדלות הרוח של השופטים שכתבו את פסק הדין, אשר מרצונם מבקרים את עצמם, מדובר בנדבך חשוב ובהוכחה כי חיים אנו במדינה דמוקרטית בעלת מסורת דמוקרטית.
באשר לשאלה העיקרית בפסק הדין, נדחה הערעור פה אחד. אך בנוגע למימוש פסק הדין הייתה דעת מיעוט של שופט אחד שביקש לממש את פסק הדין באופן מדורג יותר.
קיראו עוד: עמדת בית המשפט העליון לגבי ועדת קבלה למושב