שיתוף פוסט פוגעני יכול להוות לשון הרע!

לא ניתן להפריז בחשיבות המהפכה שחוללו הרשתות החברתיות המקוונות ברחבי העולם ואת השפעותיהן מרחיקות הלכת על העידן המודרני וזאת כמעט בכל היבט שהוא,  חברתי, כלכלי, מסחרי, פוליטי, פסיכולוגי ועוד.

לעיתים נראה שאף קצת קשה לדמיין כיצד היו נראים חיינו כיום בלעדי פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, ויתר הרשתות הפופולאריות, וזאת נוכח המקום ההולך וגדל שהן תופסות בשגרת היום של רבים מאיתנו. 

יחד עם זאת, בצד היתרונות השונים שזוקפים לזכות הרשתות הללו, ישנם גם לא מעט חסרונות שנזקפים לחובתן, ובראשן תופעת השיימינג והקלות הרבה שבה ניתן לפרסם לשון הרע בפומבי ובתפוצה מירבית בלחיצת כפתור.

היד הקלה על המקלדת, שיש לחלק מהמשתמשים ברשתות, שלא פעם גם מסתתרים מאחורי פרופילים אנונימיים / פיקטיביים, עלולה לא פעם להמיט קלון ולפגוע שלא בצדק באדם נשוא פוסט משמיץ ועל לא עוול בכפו.

בחלק מהמקרים, התוצאה שלהם אף היתה טראגית, למרבה הצער, דבר שחיזק אף הוא את הקולות בציבור שקוראים להילחם בתופעה זו ולעשות ככל הניתן כדי למגר אותה. 

המאבק בתופעת השיימינג לא פסח גם על בתי המשפט בארץ, אשר בשנים האחרונות נדרשים יותר ויותר לדון בתביעות שהוגשו בפניהם על ידי מי שראו את עצמם כקורבנות של פוסטים שמוציאים את דיבתם רעה וזאת בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965.

במקרים בהם התביעות הללו התקבלו, מפרסמי הפוסטים הפוגעניים חוייבו בתשלום פיצויים למי שנפגע מהפוסטים שלהם וזאת אף ללא צורך בהכרח בהוכחת נזק.

נכון לחודש ינואר 2020 סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שניתן לפסוק לפי סעיף 7א לחוק עומד על סך של 50,000 ₪. 

כאמור, פסקי הדין הללו הטילו את האחריות לפרסום לשון הרע כנגד מי שכתב בעצמו את הפוסט הפוגעני.

אולם, במסגרת הליך רע”א 1239/19 יואל שאול נגד חברת ניידלי תקשורת בע”מ בית המשפט העליון נדרש לעסוק בסוגיה חדשה, אשר דנה בשאלה האם גם מי שלא כתב בעצמו פוסט שמהווה לשון הרע, אלא רק שיתף פוסט כזה, או נתן לו לייק, נחשב אף הוא כמי שפירסם לשון הרע בעצמו, בהתאם לסעיף 2 לחוק לשון הרע?

ביום 8.1.2020 ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון בתיק זה אשר קבע הלכה תקדימית לפיה שיתוף פוסט פוגעני שמהווה לשון הרע, להבדיל מסימון לייק לפוסט כזה, מהווה אף הוא פרסום לשון הרע.

בהתאם לכך נקבע שניתן להגיש תביעה בגין פרסום לשון הרע גם כנגד מי ששיתף אותו.

יחד עם זאת גם נקבע כי במקרה הרגיל ובהיעדר נסיבות חריגות, כגון כאשר המפרסם המקורי הוא אנונימי או בלתי ניתן לאיתור, אזי ברירת המחדל היא שהתביעה תוגש קודם כל נגד המפרסם המקורי, בהיותו זה שחולל את עצם הפגיעה בשמו הטוב של הנפגע.

השתלשלות ההליכים עד לבית המשפט העליון

תיק זה החל בתביעה שהגישה חברה שמשמשת כמוציאה לאור של עיתון שבועי בשם המקומון רמת-גן גבעתיים, בבית משפט השלום, כנגד שני בני זוג תושבי העיר גבעתיים, אשר שיתפו ונתנו לייקים לפרסומים שונים שפורסמו בעמוד פייסבוק בשם “גבעתיים מחרימה את המקומון”, שזהות מנהליו אינה ידועה ואשר הכפישו את המקומון לגבי אופן סיקורו את התנהלות ראש העיר גבעתיים, רן קוניק.

החברה טענה שעצם השיתוף וסימון הלייק לפוסטים הללו מהווים אף הם פרסום של לשון הרע.

בית משפט השלום דחה את התביעה, בקובעו שאותם פרסומים אכן מהווים לשון הרע, אולם לא ניתן לומר שמי ששיתף פוסט פוגעני או נתן לו לייק נחשב אף הוא כמי שפירסם בעצמו לשון הרע.

החברה לא ויתרה והגישה ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום בפני בית המשפט המחוזי, שקיבל אותו באופן חלקי, עת נקבע על ידו ששיתוף פוסט, להבדיל מסימון לייק, מהווה אף הוא פרסום לשון הרע.

כעת, שני בני הזוג לא ויתרו, והם הגישו ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בפני בית המשפט העליון, בטענה שקביעתו עלולה לחשוף את משתמשי פייסבוק לתביעות בשל ביצוע פעולה  “כמעט אקראית”, אשר “לא פעם עשויה להיעשות בהיסח הדעת וללא הפעלת שיקול דעת”.

אולם, בית המשפט העליון דחה את ערעורם וחזר ואישרר את קביעת בית המשפט המחוזי וזאת מהטעמים שנסביר באריכות.

פסק הדין נכתב בעיקרו על ידי השופט דפנה ברק-ארז, וזכה להסכמתם של השופטים וילנר ומזוז.

Like כן שיתוף לא?!

פסק הדין הבהיר את ההבדל בין פעולת השיתוף לפעולת סימון הלייק, בכך שפעולת השיתוף יוצרת מעין עותק של הפרסום המקורי הפוגעני וזאת באופן שחוזר עליו ומציג אותו בפני חבריו של המשתף ברשת החברתית, שאולי לא נחשפו כלל לפרסום המקורי, ובכך להעצים את הפגיעה בשמו הטוב של הנפגע, ולעיתים אף הרבה מעבר לפגיעה המקורית בו, וזאת במיוחד במקרים בהם הפוסט הפך לוויראלי.  

לעומת זאת, קשה לראות בפעולת סימון לייק מעין יצירת עותק של הפרסום המקורי וחזרה עליהם.

אמנם, לעיתים האלגוריתם של הרשת החברתית מוביל לעדכונם של משתמשים נוספים ברשת בדבר התרחשותה של הפעולה, וכפועל יוצא מכך משתמשים אלו נחשפים גם הם לפרסום המקורי מושא הלייק.

למרות זאת, במצב דברים זה אין לומר שהמשתמש עצמו, אשר לא ביקש ליצור עותק של הפרסום המקורי,  הוא שחוזר עליו בפני משתמשים אלו, אלא הוא רק משפיע בעקיפין על פעולת האלגוריתם של הרשת החברתית.

קביעה שגם פעולה שמתמצת בהבעת רגש מסוים כלפי ביטוי תיחשב כפרסום לשון הרע, חורגת מהאיזון שבין חופש הביטוי לבין זכותו של אדם לשם טוב ועלולה להוביל לאפקט מצנן משמעותי ובלתי רצוי על השיח החופשי ברשתות החברתיות.

עם זאת, בית המשפט העליון גם הוסיף וציין שיש לקחת בחשבון שעל רקע הקצב המהיר של השינויים הטכנולוגיים, יתכן שהנחות המוצא שלו בדבר ההבדלים בין שיתוף ללייק ישתנו בעתיד, ככל שאופיין של פעולות אלו ברשתות החברתיות ישתנה.

שינוי זה יצריך חשיבה מחודשת בעניין זה, וזאת גם אם השיקולים העקרוניים שהוצגו בפסק הדין יישארו בעינם.

לפיכך, שב בית המשפט וקרא למחוקק לבחון באופן מעמיק את עדכונו של חוק איסור לשון הרע, באופן שיביא בחשבון את ההתפתחות הטכנולוגית שחלה עד כה, וכן את זו הצפויה בעתיד הנראה לעין.

החשש מהגשת תביעות מיותרות כנגד משתפי פוסטים

בצד ההכרה גם בפעולה של שיתוף ברשת החברתית כפרסום לשון הרע, בית המשפט העליון גם היה ער לכך שהכרה זו גם עלולה להביא להגשת תביעות בעייתיות ומיותרות כנגד משתפי פוסטים פוגעניים, כפי שנסביר מיד.

הגשת תביעות בררניות

כלומר, תביעות שתוגשנה רק כנגד משתפי פוסטים שאינם בעלי אמצעים, ושכוח התביעה נגדם, עלול להיות, לפחות באופן תיאורטי, משמעותי יותר.

הגשת תביעות השתקה

כלומר, תביעות שתוגשנה בעיקרן למטרה לא ראויה של השתקת התבטאות לגיטימית ולא ממניע של רצון לקבל הגנה וסעד מפני פגיעה.

ניתן לזהות תביעות אלו לפי מאפיינים שכוללים, למשל, פערי כוחות בין הצדדים, עילת תביעה חסרת יסוד או גבולית, סכום תביעה מופרך, ותקיפת פרסומים שיש בהם עניין ציבורי או שנוגעים לאינטרס ציבורי.

הצפת בתי המשפט בתביעות סרק או תביעות גבוליות כנגד משתפי פוסטים

חשש זה מתחזק נוכח העובדה לפיה משתמשים רבים ברשת החברתית אינם מודעים בהכרח להשלכות המשפטיות שעלולות להיות לשיתוף פוסט ועשויים לבצע שיתוף באופן די אגבי.

בית המשפט העליון הוסיף וציין כי המענה העיקרי לחששות מפני הגשת תביעות אלו מצוי במנגנונים המאזנים הפנימיים אשר מובנים בתוך חוק איסור לשון הרע, בדמות ההגנות וההקלות הקבועות בו וכן במנגנון החיצוני של הדוקטרינה הכללית של איסור שימוש לרעה בהליכי משפט.

גישה זו גם עולה בקנה אחד עם העמדה שהוצעה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, שסבר שיש לאמץ פרשנות מרחיבה ביחס לחסינויות, להגנות ולהקלות המנויות בחוק, כדי שהם יצמצמו את חבותם המשתפים ברשתות החברתיות.

מנגנוני האיזון הפנימיים של חוק איסור לשון הרע כוללים בעיקרם את רשימת הפרסומים המותרים שמופיעים בסעיף 13 לחוק, הגנת אמת בפרסום שמעוגנת בסעיף 14 לחוק, הגנת תום הלב שמעוגנת בסעיף 15 לחוק, וההקלות שמופיעות בסעיפים 19(1), (2), ו-(4), אשר עוסקות, בהתאמה, במקרים בהם לשון הרע הייתה רק חזרה על מה שכבר נאמר והמשתף נקב את המקור שעליו הסתמך, או שהמשתף היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע, או כאשר המשתף הסיר את הפרסום ששותף על ידו.

לסיכום, שיתוף פוסט שמהווה לשון הרע, להבדיל ממתן לייק לפוסט כזה, עלול לחשוף גם את משתף הפוסט, בנוסף למי שכתב אותו, לתביעה בגין פרסום לשון הרע ולחייב גם אותו בתשלום פיצויים לנפגע, וזאת אף ללא צורך בהכרח בהוכחת נזק.

עוד בנושא: על חלב, רפתנים ולשון הרע