שופט סניגור: טיבו של הקשר

“תיראי מופתעת” כתב עורך הדין החוקר שחם שביט לשופטת רונית פוזננסקי כץ. “אני כבר עובדת על הבעת פנים מתאימה” השיבה לו השופטת.

דו שיח זה שהתנהל באפליקציית הווטסאפ בפברואר 2018, בין השופטת לנציג התביעה בדיון על הארכת מעצרם של החשודים בפרשת בזק (המכונה פרשת 4,000), בני משפחת אלוביץ’, הפך בין לילה לכותרת שפתחה את כל מהדורות החדשות.

במשך מספר ימים, דנו כל מהדורות החדשות בעיתונות הישראלית בהסתמסות.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מיהר לקפוץ על החשיפה כמוצא שלל רב וזעק : “אמרתי לכם“. הרשתות החברתיות היו על סף רתיחה מדבר הידיעה שחשפה בעיני רבים את טיבה של מערכת היחסים בין השופטים לעורכי הדין, אם לדייק בין השופטים לעורכי הדין המייצגים את התביעה.

נקודת המפגש בין חשיפת מסרונים המאפיינת שיח חברי ואישי, לבין אחת החקירות המדוברות והמשפיעות בישראל בעשורים האחרונים, לא הותירה סיכוי למערכת המשפט בבואה להסתיר את המתרחש בהיכל קודש הקודשים של הצדק.

חשוב להדגיש כי מדובר היה במקרה חריג שהסתיים בענישה כבדה לנוגעים בדבר ובעיקר לשופטת ובכל זאת, הנזק התדמיתי שנגרם למערכת המשפט היה כבד וחשוב מכך, המקרה שם זרקור בוהק במיוחד על שאלת התנהלותם של שופטים בכלל ובפרט בכל הקשור לניהול מערכות יחסי העבודה שלהם מול הבאים עימם במגע.

שטח סטרילי? לא מדויק

מערכת המשפט בישראל בנויה בתוואי כזה שמעניק סטריליזציה רחבה לשופטים בישראל.

חדר נפרד ללא כל גישה, לעיתים דרכי גישה נפרדות לחדר עצמו כגון מעלית בהפרדה, מזכירה, עוזר וקלדנית המהווים סוג של חיץ בין באי אולם בית המשפט לבין השופט.

ברוב המקרים, זה פשוט עובד ובאי היכלות הצדק, רואים את השופט “מרחוק”, מספסלי הנאשמים או מן העבר השני של האולם.

שיחות ישירות עם השופט, מתקיימות לרוב במהלך הדיונים המשפטיים עצמם או לכל היותר, כאשר מבקש אחד הצדדים לשוחח עם כבוד השופט ביחידות.

לעיתים מדובר בדיון משולש של השופט מול התובע והנתבע, במטרה לקדם סיכום, אבל אלה מפגשים נדירים.

גם במסלול המשפטי, דאג המחוקק בשנת 2013, לייצר נתיב די ברור תחת תיקון 113 לחוק העונשין.

החוק אומנם שונה ותוקן בשל היעדר אחידות בפסיקות בתי המשפט בנוגע לעבירות זהות ובנסיבות דומות, אבל הוא יצר אבני דרך לשופטים בבואם להכריע דינים.

אחת העדויות של סטודנט מצטיין למשפטים (שבינתיים כבר חורך את אולמות בית המשפט כסניגור) מתארת סדרה של הרצאות שזכה לקבל במסגרת לימודיו מאחד השופטים הפעילים בישראל.

“הוא היה פונה אלינו הסטודנטים לפי צבע החולצה ולא לפי השם והיה מצמצם למינימום את מפגשי העיניים שלו מול כל אחד ואחד מאתנו” מתאר עורך הדין בעדותו.

“הוא הסביר את התופעה בכל שהוא מחכך למינימום את המגע שלו מול אנשים וזאת בשל העובדה שכל אחד יכול להגיע ביום מן הימים אליו לבית המשפט כנאשם” סיכם עורך הדין.

במילים אחרות, אותו שופט מתנהל בסוג של בידוד חברתי, במטרה לשמור על מינימום של היכרות מהסביבה שברקע. הוא רוצה להישאר אובייקטיבי בכל מקרה שלא יקרה.

מנגד אגב, כדאי לצטט את דבריו של השופט המוערך מישאל חשין ז”ל שדאג להדגיש: “אינני חש עצמי כמי שיושב במגדל שן. בתוך עמי ישבתי ובתוך עמי אנוכי יושב: אני בו והוא בי“.

בשורה התחתונה, אולם בית המשפט הוא מקום די סטרילי, אבל לא ריק מדיאלוגים, אלא שהשיח מתקיים באופן גורף אם בכלל, בין השופט לצד התובע, היא המדינה.

כאן, הסטריליות הופכת מוגבלת.

הסנגור. הגיבור הטראגי באולם

אם התביעה מנהלת שיח ערני עם השופטים, הרי שהסניגורים המייצגים את הצד הנתבע, כמעט ולא מקיימים שיח לא פורמאלי.

אל תטעו בראותכם את הסניגור של ראש משפחת פשע מוכר, צועק באולם בית המשפט מול השופט.

זה רק שואו, הרי כל תפקידו המשפטי של הסניגור, הוא לערער את סעיפי האישום באופן שהוא פחות מסביר. בדרך כלל הסניגורים, מצליחים להגיע להסדרי טיעון או לשנות את סטטוס העבירה מאחר ולהפריך, זו משימה קלה יותר מלהוכיח.

ובכל זאת, אחוז ההרשעות במשפט הפלילי הישראלי, עומד על 97% (!).

את זה ניתן להסביר בשני מישורים שונים. האחד הוא שהפרקליטות כל כך מדויקת בהגשת כתבי האישום שלה.

השני הוא שהשופטים הם פרו תביעתיים, מה שמעיד על קיומו של קשר בין התובעים לשופטים.

לצד הסניגור הפלילי הפרטי, הולכת ומתפתח תהליך ניתוב מצד המדינה של נאשמים לכיוון הסניגוריה הציבורית. זו שנחשבה עד לא מכבר לסניגוריה למעמד הכלכלי הנמוך, הופכת אט, אט לטובה וחזקה.

הסניגוריה הציבורית זוכה לחיבה יתרה מצד השופטים לעומת הסניגור הפרטי וזאת בשל העובדה כי הסניגורים מטעמה, ממלאים את אולמות הדיונים סביב השעון והופכים מוכרים אפילו בשמם לשופטים.

זוכרים את השופט שקרא לתלמידיו על פי צבע החולצה? ובכן, אי אפשר לראות את אותו אדם בכל יום, ולקרוא בשם: “חולצה כחולה”. כאמור, הסניגור מייצג את הנאשם, את העבריין וככזה, הזכות שלו בקרב השופטים, נמוכה ומקובלת פחות.

חשוב לציין בעניין זה כי בכל זאת לעורכי הדין יש נתיב מובהק להביע את דעתם על השופטים וזה נעשה באמצעות סקר שופטים שנתי המעניק דירוג לשופטים.

הדירוג לא נופל על אוזניים ערלות ושופט שמתנהג כלפי סניגור באופן חריג וקיצוני, לא ינוקה מביקורת.

הסקר הוא טוב ונכון (אגב, הוא מושעה בחודשים האחרונים) אבל הוא במקרה הטוב מייצר איזון ולא מייצר שיח אישי בין השופט לסניגור.

השורה התחתונה

הסניגור חש די בודד באולם בית המשפט והוא מוכוון מטרה אל מול הלקוח שלו.

העולם הפלילי סבוך ומלאכתו של הסניגור קלה במובן שהוא צריך להפריך טענות ומנגד, הוא מבין שהתביעה מתקבלת בזרועות מזמינות הרבה יותר בקרב השופט.

חשוב להדגיש כי הקשר הזה רופף לא רק בשל אופי אולם בית המשפט, אלא גם בשל אילוצי החוק האוסרות על קיום קשר בין הצדדים. ועדיין, הסניגורים פועלים בתוך אטמוספרה תביעתית ביסודה בה השופטים והתביעה (בדרך כלל המדינה המיוצגת על ידי הפרקליטות) משיקים קווי דמיון של תפיסה או פועלים בסוג של שותפות גזירות גורל.

פרקליט מחוז יכול להרים טלפון לשופט בעניינו של תיק מסויים וזה אכן מה שמתרחש במציאות, משהו שסניגור לא יכול כלל להרשות לעצמו. הוא פשוט לא יגיע ל “הלו אדוני השופט…“.

משפט ראש הממשלה שיצא השבוע לדרכו, מהווה דוגמא טובה לכך.

ראש הממשלה ואנשיו אומנם סימנו את המטרה לפיה, הפרקליטות והמשטרה הם צד אחד, אבל לא רחוק הרגע בו יועציו האסטרטגיים של הנאשם נתניהו, יחליקו את שלושת השופטים לאותו הסל. והסניגור? הוא מייצג את העבריין ולא את המדינה.

ההפרדה הזו בין הסניגור לשופט ראויה ונכונה, טוב היה אם היא הייתה מאפיינת גם את היחס שבין התביעה לשופט.

עוד בנושא: קשרים אישיים ומשוא פנים בקרב השופטים