בית משפטי חופשי ועצמאי – זכויות אדם, חוקים, פרשנויות משפטיות ומבחר דעות של עורכי דין בארץ ובעולם

אימוץ ילדים – הליכי אימוץ בישראל או בחו"ל

"אימוץ פירושו פעולה משפטית, שתפקידה להעביר בדרך מלאכותית – משפטית זכויות וחובות שיש להורים הטבעיים לילד, אל מישהו אחר, המסכים לקבלן. באופן שעל ידי זה יהיה מעמדו המשפטי של הילד המאומץ כלפי המאמץ – הן מחיים והם מחמת מיתה, כלומר בנוגע לזכויות הירושה – כמו של ילד כלפי הורים הטבעיים" (בן-ציון שרשבסקי). במאמר זה נביא סקירה מקיפה בנושא אימוץ ילדים בישראל או בחו"ל.

במוסד האימוץ הילד הוא מרכז הכובד, וקנה המידה הראשוני הוא טובתו של המאומץ. לאימוץ מטרות חברתיות רבות:

1. סיפוק צורכי הילד כאשר המשפחה המאומצת משמשת כמשפחה טבעית לכל דבר.
2. מתן אפשרות לחשוכי ילדים למלא את ייעודם.
3. שחרור הורים ביולוגיים ממטלת גידול ילדם.

בשנת 1960 נחקק בישראל חוק אימוץ ילדים תש"ך, המפרט את התנאים הדרושים למתן צו אימוץ ומסדיר את החובות והזכויות הנובעות ממנו. בשנת 1981 נחקק חוק אימוץ ילדים תשמ"א אשר ביטל את החוק הישן.

חוק זה נחקק לאחר שנות ניסיון רבות ויישום הטיפול באימוץ, למידתו והשלכותיו החברתיות והמשפטיות של הנושא.

במתכונתו הנוכחית הסמכות לטפל במסירת ילד לאימוץ נמצאת אך ורק בראשות פקיד הסעד. מסירה פרטית אסורה מכול וכול.

בית המשפט המוסמך לעניין חוק האימוץ הוא בית המשפט המחוזי. צו אימוץ יכול להינתן רק לאחר שבית-המשפט יכריז על הילד כבר-אימוץ.

המוסמך לבקש הכרזת הילד כבר-אימוץ הוא היועץ המשפטי לממשלה או מי שהוסמך על ידו לכך.

החוק הישראלי קובע שרק מי שטרם מלאו לו 18 שנים הוא בר-אימוץ, מכיוון שמוסד זה נועד לדאוג בראש ובראשונה לילדים חסרי בית, אך עדיין ישנן סטיות כאשר טובתו של המאומץ דורשת זאת.

האימוץ מאושר לרוב לזוגות נשואים כיוון שתא משפחתי שלם המורכב מאבא אמא וילד הוא הסביבה הטובה ביותר לילד.

אולם גם כאן ישנן חריגות כגון מקרים בהם המאמץ הוא בן-זוגו של ההורה, או מקרים בהם ישנו ילד חריג ולא מוצאים לו בית יתכן והוא יאומץ ע"י משפחה חד-הורית.

בכל אימוץ ישנו פרק זמן של תקופת מבחן. פרק זה נע בין שישה חודשים לשנתיים מיום קבלת הילד.

בתקופה זו מגיע פקיד הסעד לבקר את המשפחה, בוחן את קליטת הילד בתוך המשפחה, את מערכת היחסים בין המאמץ למאומץ ולאחר שישנה הסכמה של כל הצדדים מתקבל צו האימוץ של בית-המשפט.

יש מקרים בהם יחליט בית-המשפט לא לגלות את דבר האימוץ למאומץ רק לאחר שנשתכנע כי קויימו שלושה תנאים:

1. המאומץ אינו יודע כי המאמץ אינו הורהו
2. כל הסימנים מעידים כי המאומץ רוצה להמשיך הקשר עם המאמץ
3. טובת המאומץ דורשת שלא לגלות לו את דבר האימוץ

כפי שכבר צויין פקיד הסעד הינו הסמכות הבלעדית לעסוק בנושא האימוץ. תפקידו הוא הושעת הילד ממצוקתו אך כל עוד לא מינה בית-המשפט אפוטרופוס לילד או לא נתן בידי אחר את ההשגחה עליו, מטילה החברה על פקיד הסעד לתפקד כהורה הילד, לגונן עליו, לדאוג לצרכיו ולפעול להטבת תנאי חייו ועתידו.

מבחינת הירושה הילד המאומץ יורש את מאמציו כאילו היה ילדם הטבעי.

מבחינת החוק רשאי הילד המאומץ לרשת גם את הוריו הביולוגים אך לרוב נותרת זכות זו בתחום התאורטי.

כאשר מדובר בהליכי גירושין חייב ההורה לשלם מזונות בדיוק כפי שדורש החוק גם אם וכאשר ההורה אינו הורהו הביולוגי אלא הורהו המאמץ של הילד.

פנקס אימוצים

כל צו אימוץ יירשם בפנקס האימוצים; כך ייעשה בנוגע לכל ביטול.

פנקס האימוצים אינו פתוח לעיון, אולם לצורך מילוי תפקידם רשאים לעיין בו: היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, רשם הנישואין או נציגו ופקיד הסעד הראשי. מאומץ שמלאו לו 18 שנים יכול, בהסכמת פקיד הסעד, לעיין בפנקס האימוצים בעניין הרישום הנוגע אליו.

סירב פקיד הסעד, רשאי בית-המשפט להתיר את העיון לאחר שקיבל תסקיר מפקיד הסעד.

פנקס האימוצים מתנהל על-פי תקנות פנקס האימוצים תשכ"ד 1964, הקובעות את הכלול בו, את צורתו, את הצורך להגשת בקשה לעיון והוראות שמירתו במקום סגור.

הטורים בגיליון הפנקס יכללו סדרה בת שבעה-עשר מספרים המייצגים את הפרטים הבאים:

  • מספר סידורי
  • בית-המשפט או בית-הדין שנתן את צו האימוץ
  • מספר התיק בבית-המשפט או בבית-הדין
  • תאריך מתן צו האימוץ
  • שם המאומץ לפני מתן צו האימוץ
  • שם המאומץ לפי צו האימוץ
  • תאריך ומקום לידה של המאמץ
  • מספר הזהות של המאומץ
  • מינו של המאומץ
  • שם אימו מלידה של המאומץ, לרבות שם קודם
  • דתה ואזרחותה של הנ"ל
  • שם אביו מלידה של המאומץ
  • שמות המאמצים, לרבות שמות קודמים
  • אזרחות כל אחד מהמאמצים
  • סייגים בצו האימוץ המצמצמים את תוצאות האימוץ
  • הערות
  • חתימת הרשם

אימוץ ילדים בחו"ל

"התפתחות המשפחה המודרנית שואפת להורות מודעת ואחראית, הגוברת על ההורות הביולוגית" (ז'אסון אלבחגריה)

בחוק אימוץ ילדים התקף בישראל אין מזכירים כלל את עניין הישראלים המאמצים ילדים מחו"ל.

ישראל מכירה באימוץ חוקי שנעשה במדינה אחרת, בתנאי שהתהליך עומד בדרישות החוק בשתי המדינות גם יחד, ואושרר מכוח צו אימוץ שהוציא בית-המשפט המוסמך לכך במדינה שבה נעשה התהליך.

חוק מרשם האוכלוסין 1965 קובע:

סעיף 13: אימוץ – תושב שאימץ ילד בחו"ל חייב למסור לפקיד הרישום בתוך שלושים יום הודעה על פרטי הרישום של הילד ולהמציא לפקיד הרישום את האסמכתא לאימוץ; הוא הדין אם מסמכי האימוץ של ילד בגילו בחו"ל.

סעיף 20: רישום אימוץ – אומץ ילד, יירשמו במרשם ובכל תעודה לפי חוק זה, מאמציו כהוריו והמאומץ כילדם של מאמציו, ובשם שנקבע לו בצו האימוץ.

גוואטאמאלה

משך תהליך האימוץ כחודשיים. המעוניין לאמץ בגוואטאמאלה יצטייד במסמכים הדרושים ויפנה לעורך דין מקומי, אשר ידאג למציאת תינוק מתאים ויגיש את בקשת האימוץ.

על המאמצים לשהות במקום ולקבל את הילד באופן אישי.

אל סלוואדור

תהליך האימוץ שגרתי ודומה למקובל במדינות השכנות: יצירת קשר עם עורך דין מקומי, הגשת בקשה לבית-המשפט, סידורי ניירות, פנייה למשטרה לצורך אישורים להנפקת דרכון למאומץ וכדומה.

מספרם של הזקוקים לאימוץ באל סלוואדור גבוה במיוחד בשל מלחמת האזרחים הקשה שהתנהלה שם.

עקב כך יש גם מקרים לא מעטים של סחר בילדים. ממשלת אל סלוואדור כרתה עם מדינות מערביות הסכמים שונים שמטרתם למסד הליכי אימוץ יעילים ומהירים.

אימוץ ילדים בחו"ל – לסיכום…

זוגות רבים נואשים מדרך הטיפול של השירות למען הילד בארץ ומחליטים לאמץ ילד בחו"ל. לעיתים אין לוקחים בחשבון את פערי התרבות בין המאמצים למאומצים וישנם מקרים של אכזבות קשות וחוסר הסתגלות.

תהליך האימוץ בארצות המערב אורך כשש שנים. כמות האימוצים המקומיים כמעט אפסית. יותר מעשרים אלף ילדים עוזבים מדי שנה את מדינות העולם השלישי בדרכם לאימוץ בארצות המערב.

בעשרים השנים האחרונות אימצו האמריקאים כמעט מאה וחמישים אלף ילדים, השבדים – כשלושים אלף, ההולנדים – כעשרים אלף, הגרמנים – כחמישה עשר אלף והדנים כעשרת אלפים.

בישראל חיים כמה אלפי ילדים מאומצים שמוצאם בארצות העולם השלישי, אולם אין עליהם נתונים מדוייקים.

רשימת מסמכים הנדרשים להגשת בקשה לאימוץ בחו"ל

  • קורות חיים של כל אחד מבני הזוג.
  • תצלום פניהם של בני הזוג.
  • תצלום ביתם של המבקשים לאמץ (פנים וחוץ).
  • צילום דרכונים שתוקפם לפחות שישה חודשים מיום בקשת אשרת הכניסה.
  • תעודת נישואין (מקור).
  • אישור רפואי בדבר בריאותם של כל אחד מבני הזוג (אישורים אישיים נפרדים).
  • אישור רפואי על עקרותו של אחד מבני הזוג.
  • המלצה לאימוץ מטעם הרשות המוסמכת לכך.
  • דו"ח על מצבם הסוציאלי של בני הזוג.
  • דו"ח על מצבם הפסיכולוגי של בני הזוג (כפרטים וכבני זוג).
  • אישור ממקום העבודה בצירוף תלושי משכורת אחרונים (עצמאי יציג אישור מצב עסקים מטעם רואה-חשבון).
  • אישור הבנק על מצב כספי (אובליגו: חובות מול נכסים).
  • נוסח רישום ו/או שטר מכר של דירה.
  • תעודת לידה ו/או תמצית רישום התושבים של כל אחד מבני הזוג.
  • הרשאה לנסיעת קטין.
  • תעודת יושר.
  • הצהרת שלושה עדים על מצבם של בני הזוג (סוציו-אקונומי ופסיכולוגי) העדים יזדהו בציון מספר תעודת זהות, מקצוע, מצב אישי וכתובת.

במידה ונשארו לך שאלות שלא נענו במאמר זה או בכל מקרה של ספק מומלץ להתייעץ עם עורכי דין העוסקים בנושאי משפחה ומעמד אישי.

תגובה אחת

  1. וילק טובה ב- 1 במאי 2010 בשעה 11:36

    אימצתי את בני בשנת 1985 מברזיל, היום מסתבר לנו כי כל המסמכים מזויפים, יש לנו הוכחות לכך
    הן ממשרד הרישום שבו נרשם וכן מלשכת עורכי הדין בברזיל.
    בני החל בהליך הוצאת דרכון פולני בעקבות אביו שהוא יליד פולין, התהליך למעשה בסופו אלא שהוא צריך למסור תעודת לידה מקורית, והסתבר לנו כי התעודה היחידה שישנה בידו היא תעודה אחת שאם ימסור לא יהיה בידיו כל מסמך היכן נולד, כמו כן לאחר שלוש שנות חקירה הסתבר שאין אפשרות להתחקות אחר עקבות אימו הביולוגית,
    לשאלתי האם ישנה דרך משפטית או כל דרך אחרת לאלץ את מדינת ברזיל להוציא לו עותק מתעודת הלידה, שמספר התעודה שנמצאת בידו תואם למספר במשרד הרישום בברזיל אלא שתחת אותו רשומה בחורה.
    אודה לכם אם תוכלו לעזור לנו



השאר תגובה

אתה חייב להיות מחובר כדי לכתוב תגובה.