חתימה על תצהיר פירעון כוזב בשם חברה

אחד התנאים הבסיסיים לביצוע הליך פירוק מרצון של חברה, הוא היותה סולבנטית, כלומר, בעלת כושר פירעון של חובותיה.

על מנת להבטיח תנאי זה, נדרשים הדירקטורים של החברה לחתום על תצהיר כושר פירעון, במסגרתו עליהם להצהיר שהם בדקו היטב את מצב עסקי החברה, וכי הם באו לכלל דעה שיש בידה לשלם חובותיה במלואם תוך שנים עשר חודשים מלאחר תחילת פירוקה, וזאת בהתאם לסעיף 322 לפקודת החברות.

ללא תצהיר הפירעון לא ניתן לקבל את אישור רשם החברות לפירוק החברה וזאת בנוסף למסמכים הנוספים שעל החברה להמציא לשם כך.

בעניין זה התעוררה השאלה מה קורה במידה והדירקטורים חתמו בחוסר תום לב או ברשלנות על תצהיר פירעון כוזב / שגוי כלומר, בשעה שהחברה למעשה לא היתה מסוגלת לפרוע את חובותיה בשנה שלאחר תחילת פירוקה מרצון.

האם במקרה כזה ניתן לחייבם באופן אישי בתשלום חוב שהתגבש במהלך הליך הפירוק של החברה ולא נפרע על ידה?

שאלה נדונה לראשונה במסגרת הליך ת”א 53964-04-15 אנגל נ’ ישי אשר התנהל בפני בית משפט השלום בחיפה, אשר קבע כי התשובה לשאלה זו הנה חיובית.

תיק זה עסק בחברה אשר במהלך הליך הפירוק מרצון שלה, ניתן נגדה פסק דין כספי שלא נפרע על ידה.

בית המשפט קבע שיש לחייב את הדירקטורים שחתמו על תצהירי פירעון כוזבים באופן אישי לפירעון חוב זה, כאשר בסקירה שלפניך נסביר את השיקולים שהניעו את בית המשפט להכרעה כאמור.

איך ולמה הגיע המקרה לבית המשפט?

תיק זה עסק בחברה בשם מונה טורס בע”מ. לחברה היו 3 דירקטורים, כולם בני אותה משפחה.

אחת מעובדות החברה, שהתפטרה מעבודתה בה, הגישה נגדה בינואר 2007 תביעה בבית הדין לעבודה, לקבלת תשלומי פיצויי פיטורים בדין מפוטרת, דמי הבראה, ופדיון ימי חופשה וזאת בסך של 158,000 ₪.

באוקטובר 2009, עם הגשת סיכומי הצדדים בתביעת העובדת, אך בטרם ניתן בה פסק הדין, החלה החברה בהליך פירוקה מרצון.

במסגרת הליך זה, חתמו 3 הדירקטורים באותו החודש על תצהירי פירעון, לפיהם הם הצהירו כי החברה מסוגלת לשלם את כל חובותיה “הקיימים כיום” וזאת תוך 12 חודשים ממועד חתימת התצהירים.

בפברואר 2010 הגישה החברה את דו”ח הפירוק הסופי שלה, שכלל גם את פרטי תביעת העבודה של העובדת.

במאי 2010 ניתן פסק הדין בתביעת העובדת, אשר חייב את החברה לשלם לעובדת סך של 78,000 ₪, כולל הוצאות משפט ושכ”ט עורך דין. ברם החברה לא שילמה לעובדת את סכום פסק הדין, וזאת חרף פניות ב”כ העובדת אליה.

ביולי 2010 נרשמה החברה כמחוסלת אצל רשם החברות. בדצמבר 2014 הגישה העובדת תביעה למוסד לביטוח לאומי תביעה לתשלום הסכום בהתאם לפסק הדין, אולם תביעתה נדחתה הואיל והליך פירוק החברה היה מרצון.

באפריל 2015 הגישה העובדת את התביעה בבית משפט השלום בחיפה, כנגד שלושת הדירקטורים של החברה ועורכת הדין ששימשה כמפרקת שלה, בה דרשה לחייב אותם באופן אישי בתשלום חוב פסק הדין, שלפי חישוביה הגיע באותה עת לסך של כ-149,000 ₪.

העובדת טענה שיש לחייב את הדירקטורים באופן אישי בתשלום החוב של החברה כלפיה, וזאת מאחר שהם חתמו על תצהירי הפירעון למרות שהם ידעו שהחברה אינה סולבנטית ולא תוכל לקיים את פסק הדין.

בכתב התביעה נטען כי אין זה משנה שפסק הדין ניתן לאחר חתימת תצהירי הפירעון, שכן זכויותיה בהתאם לפסק הדין מעוגנות בדיני העבודה, חוזי העבודה ולכל היותר פסק הדין הכריז על קיומם.

לגבי מפרקת החברה, טענה העובדת שיש לחייבה באופן אישי מאחר שהיא לא פיקחה עליהם כלל במהלך פירוק החברה, וכן יצרה מצג שווא במסגרת דו”ח הפירוק הסופי של חברה כאילו החברה תוכל לקיים את פסק הדין, לכשיינתן, זאת על אף ידיעתה כי אין הדבר כך ולחילופין, מבלי שטרחה לערוך בדיקה ראויה.

הדירקטורים טענו במסגרת כתב ההגנה כי החברה היתה עדיין סולבנטית במועד ההחלטה לפרקה מרצון וכי תצהירי הפירעון לא חלים על פסק הדין, מאחר שהחברה בכלל לא הכירה בדרישות העובדת עד למועד מתן פסק הדין, שניתן לאחר חתימת תצהירי הפירעון.

המפרקת טענה שהיא פעלה כדין, וכי לא היה לה יסוד להניח שהחברה לא תפרע את פסק הדין.

תחולת תצהירי הפירעון על תביעת העבודה של העובדת

בית המשפט דן תחילה בשאלה האם תצהירי הפירעון חלים גם על פסק הדין שניתן בתביעת העבודה של העובדת, וזאת נוכח העובדה לפיה הם נוסחו באופן מגביל, לפיו החברה מסוגלת לפרוע את ”חובותיה הקיימים היום”.

בית המשפט קבע כי נוסח זה מנוגד לנוסח שמופיע בסעיף 322 לפקודת החברות, לפיהם יש להצהיר שהחברה יכולה לפרוע את “חובותיה במלואם”, וזאת מבלי שהמחוקק סייג אותם בביטוי כגון “חובות שהתגבשו” וכדומה.

עוד נקבע כי מנוסח סעיף 322 לפקודת החברות עולה שיש לתת תצהיר פירעון על סמך בדיקת מצב עסקי החברה, וכי בדיקה זו אמורה לכלול לא רק התחייבויות וזכויות שקיימות רק במועד הבדיקה, אלא גם חובות וזכויות שטרם התגבשו באותו מועד, אך יש קיימת אינדיקציה לקיומם.

פסק דין שצפוי להינתן בתביעה כספית המתנהלת נגד החברה, בהחלט עלול להשפיע על מצב עסקיה ולפיכך גם הוא מהווה חלק ממסד הנתונים שיש להתחשב בהם במתן תצהיר הפירעון.

במקרה דנן, חתמו הדירקטורים על תצהירי הפירעון בשעה שהמועד הצפוי למתן פסק הדין בתביעת העבודה היה קרוב, ועל כן יש לקבוע שתצהירי הפירעון חלים גם על הסכום שנפסק בפסק הדין בתביעת העבודה.

אחריות אישית לדירקטור שחתם על תצהיר פירעון כוזב

כעת פנה בית המשפט לדון בשאלה האם ניתן לחייב באופן אישי דירקטור שחתם על תצהיר פירעון במסגרת הליך פירוק חברה מרצון, לחוב של החברה, ככל ויתברר שחתימתו נעשתה בהיעדר תום לב או ברשלנות.

בית המשפט ציין כי שאלה זו לא הוסדרה באופן מפורש בחוק ועד כמה שידוע לו, היא גם טרם לפתחו של בית המשפט, וממילא טרם נקבעה בה הלכה פסוקה מחייבת.

יחד עם זאת, אין בכך כדי למנוע הטלת אחריות אישית על דירקטור שפעל בהעדר תום לב וברשלנות בחתימתו על תצהיר פירעון, וזאת בהסתמך על דעות שהובעו בספרות המשפטית.

כך, בספרו “דיני חברות“, ציין יוסף כהן כי בישראל אין אמנם חקיקה מפורשת לעניין חיובו באחריות של דירקטור שהגיש תצהיר כושר פירעון כוזב או מטעה, אולם ניתן לתבוע דירקטור במסגרת העקרונות הרגילים.

לפיכך, דירקטור שהגיש דו”ח כוזב במזיד יכול להיתבע בגין הפרת חובת האמונים, קרי, החובה לנהוג בתום לב ולטובת החברה בכללותה, ואילו דירקטור שהגיש תצהיר בלתי נכון מתוך רשלנות, יכול להיתבע ברשלנות מכוח דיני הנזיקין בגין הפרת חובת הזהירות.

גם פרופ’ ציפורה כהן, בספרה “פירוק חברות”, סברה שחרף היעדר הסדר מפורש בחוק, ניתן לתבוע דירקטורים שהצהירו על יכולת פירעון של החברה בהתעלם מנושים עתידיים שתביעתם, אמנם, טרם נעורה, אולם ידועות היו לדירקטורים עובדות שמהן עולה סיכוי לתביעות כאלה.

תביעה זו תהיה מבוססת על עילות תרמית ו/או רשלנות לפי הנסיבות. 

בהתאם לכך נקבע שדירקטור שחתם בחוסר תום לב או ברשלנות על תצהיר פירעון כוזב במסגרת הליך פירוק חברה מרצון, אחראי באופן אישי לחוב החברה שלא נפרע וכי במקרה דנן, הדירקטורים נהגו בחוסר תום לב בשעה שהם חתמו על תצהירי הפירעון, מאחר והם הציגו מצג שווא לפיו בכוונת החברה לפרוע את כלל חובותיה.

אחריות אישית למפרקת בגין אי הפעלת סמכויותיה לפי החוק

בית המשפט גם חייב את מפרקת החברה באופן אישי לחוב פסק הדין, בקובעו שהיא פעלה בניגוד לסעיף 330 לפקודת החברות, מאחר שהיא פעלה מתוך הנחה מוטעית כאילו תפקידה כמפרקת החברה מתמצה במתן הודעות ודיווחים על הליך הפירוק, וזאת מבלי להפעיל את הסמכויות שניתנו לה לפי החוק לשם פירוק החברה וחלוקת נכסיה, ותשלום כל חובות החברה לנושיה.

מחדלה של המפרקת כלפי העובדת התבטא בכך שהיא לא ייחדה כספים לקיום פסק הדין, לכשיינתן ובמידה והעובדת תזכה בתביעת העבודה שלה, וגם לא פעלה לביצוע פסק הדין לאחר שכבר ניתן.

טענת המפרקת כי לא הוגשו לה תביעות חוב וכי אף העובדת עצמה לא הגישה תביעת חוב, אינה משנה לעניין חובתה להפעיל את הסמכויות המוקנות לה על פי הדין, בפרט שהחברה פרעה את חובותיה לספקי החברה גם מבלי שהם הגישו תביעת חוב.

בהתאם לכל האמור לעיל, חייב בית המשפט הן את הדירקטורים והן את המפרקת באופן אישי בתשלום סכום פסק הדין המשוערך, אם כי בסך של 114,943 ₪, ובהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 17,550 ₪ וזאת ביחד ולחוד.

עוד בנושא: עורכת דין תשלם פיצויים עקב אימות חתימה רשלני