לשון הרע כן מדבר אלי!

האמירה המסורתית ביותר בעולם התקשורת היא כי “העיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה” נדגיש דמוקרטיה כי במשטרים טוטליטאריים, הכלב הזה עובר אילוף ושומר בעיקר על חצר המלך.

אין זה מפתיע אם כן שבעולם המודרני, משקיעים מנהיגי מדינות במאבק ובהשתקת כלי התקשורת, בדרכם לכרסם בדמוקרטיה הפועלת תחתם.

באמצעות “חניקת” כלי התקשורת, סוללים אותם מנהיגים את דרכם למשטר דמוקטטורי, יציר כלאיים שכזה. זה קורה ברוסיה, בתורכיה ובעוד מספר מקומות בהם אנשי תקשורת מסומנים כאויב העם והשלטון.

בישראל המצב אחר, אלא שההתנגשות בין התקשורת לראש הממשלה נתניהו, גלויה, חיה ונושמת. נתניהו סימן עצמו בתפקיד הנרדף, מה ששווה לו המון מנדטים בקלפי.

המאבק שהוא מנהל מול התקשורת אינו כולל רדיפה פיסית של עיתונאים, אבל כולל בהחלט קמפיינים של דה לגיטמציה כנגד כלי תקשורת שלמים וכנגד כתבים באופן ספציפי. נתניהו כאמור, טוען כל העת בדיוק את ההיפך.

יתרה מכך, נתניהו עודד (בלשון המעטה) הקמתם של כלי תקשורת תומכים שהבולט בהם הוא עיתון “ישראל היום” הממומן על ידי איש העסקים והמיליארדר היהודי שלדון אידלסון.

בישראל של היום יש שתי פוזיציות תקשורתיות בולטות: בעד ביבי או נגד ביבי וזה מה שמסמל את ההצלחה של ראש הממשלה במאבקו כנגד התקשורת.

מאבק זה כולל מספר תביעות הדדיות שהבולטות שבהן הן תביעת הזוג נתניהו כנגד העיתונאי יגאל סרנה (תביעה בה זכה כזכור נתניהו) ותביעתו של נתניהו כנגד העיתונאי בן כספית שעדיין מתנהלת בבית המשפט.

מן הצד השני בחודש האחרון, נאלץ בנו של ראש הממשלה יאיר נתניהו הנחשב למצייץ מיליטנט במיוחד, לפרסם הודעת התנצלות על ציוציו כנגד עיתונאית חדשות 12 דנה ויס והודעת הבהרה על כך שכינה את קרן וקסנר בשמות גנאי.

בליבת התביעות ההדדיות ניצב חוק לשון הרע, חוק מורכב במיוחד, בפרט במדינה דמוקרטית בה התקשורת הנה בעלת השפעה רבה ובעיקר כזו הנהנית מבמה נרחבת במיוחד.

חוק לשון הרע וחוק חופש הביטוי: ההתנגשות

אחת הסוגיות החשובות במדינה דמוקרטית היא הזכות לחופש הביטוי. מחד אין מדובר בחוק ומאידך, אין עוררין כי מדובר באחת מהזכויות הבסיסיות במדינה דמוקרטית.

חשוב להבהיר, חופש הביטוי אינו חלק אינטגרלי מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, עם זאת פסיקות משפטיות רבות, יצרו זיקה בין החוק לזכות.

ניתן לראות זאת למשל בחוק החסינות של חברי כנסת שבדרך כלל מנצלים אותה לצורך התבטאויות האסורות בחוק.

שר המשפטים לשעבר אמיר אוחנה, עשה זאת לפני כשנה מעל לדוכן הנואמים בכנסת ישראל שעבר על צו איסור פרסום. אוחנה ניצל את חסינותו ועבר באופן מפורש על צו איסור הפרסום, כאמור זה לא הסתיים בתביעה.

דוגמאות משפטיות נוספות לזכות חופש הביטוי, ניתן למצוא במספר מקרים משפטיים בישראל, החל ממשפט “קול העם” הידוע ועד לאמירתו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק:

“חופש הביטוי הוא זכות מסוג חירות. זהו החופש של אדם להשמיע את דעתו ולשמוע את דעת זולתו, בלא שתהא עליו החובה לעשות כן“.

יתן להגדיר אפוא כי חופש הביטוי בישראל הוא זכות יצירת פסיקה, שעוצבה על ידי בית המשפט העליון.

מקובל להבחין בין שלושה סוגים עיקריים של חופש הביטוי: חופש ביטוי פוליטי, חופש ביטוי אישי או אומנותי וחופש ביטוי מסחר.

בבואנו להתמקד בחופש הביטוי וחובת הביקורת המוטלת על כלי התקשורת בישראל, נציין את הזכות לחקר וגילוי האמת ובסופו של דבר גם פרסומה של אותה אמת.

זו בדיוק נקודת ההתנגשות בין התקשורת לבין מושא סיקורה בכלל וסיקורם של פוליטיקאים בפרט. על הצד השני של המשקולת המאזנת, מונח חוק מפורש, חוק איסור לשון הרע.

המוטיב המרכזי בלשון הרע הוא פומביות, כלומר פרסום המידע ברבים.

במציאות העכשווית, קשה בכלל לדמיין פרסום שאינו פומבי, כל כתיבת פוסט בפייסבוק ולעיתים גם שיתוף פוסט בפייסבוק יכול להפוך תוך שניות לעבירה על חוק הלשון, תשאלו את העיתונאי יגאל סרנה שניסיונו לערער על הפסדו בתביעת הזוג נתניהו כנגדו, כשל. סרנה טען כי מדובר בפוסט וככזה אורך חייו קצר, כאמור זה לא סייע לו.

עוד בנושא: על חלב, רפתנים ולשון הרע

מי שרוצה להבין את חשיבותו של עקרון חופש הביטוי, יכול פשוט להסתכל על חוק איסור לשון הרע שחלק מסעיפיו מוקדשים להגנה מפני אחריות בגין – לשון הרע.

סעיף 13 לחוק מדבר על פרסומים מותרים, סעיפים 14 ו-15, מעניקים מטריה רחבה למפרסמים עצמם תחת עקרונות הגנת אמת בפרסום והגנת תום לב.

אם נצלול מעט יותר עמוק לסעיפים אלה, נגלה שסעיף הגנת אמת בפרסום קובע כי על המפרסם לא חלה חובה להוכיח את אמיתות האמירה כי אם רק לשכנע את בית המשפט כי הוא סבר שהאמירה היא אמת.

המטוטלת הזו שנעה בכבדות בין עקרון חופש הביטוי להגנה מפני לשון הרע, מורכבת בכל חלק וחלק שבה, מה שהופך את שיקול בית המשפט למוטיב מכריע במיוחד.

הגבולות המטושטשים, יוצרים סוג של גלישה של העקרון לתוך שטח החוק ולהיפך. ברבות השנים הוכנס שינוי לחוק לשון הרע תחת הכותרת “תביעת דיבה פיצוי ללא הוכחת נזק“.

בקצרה, קובע הסעיף (מספר 7) כי לשון הרע הנה עוולה אזרחית ועבירה פלילית ובשל כך, קבלת פיצוי ללא הוכחת נזק, אפשרית בין במקרה של משפט אזרחי ובין במקרה של עבירה פלילית.

לתבוע או לא?

בעידן התקשורתי העכשווי, לא חולף יום אחד שאין בו פוטנציאל אפשרי לתביעת לשון הרע (ודיבה) כנגד כלי תקשורת ישראלי או עיתונאי. ולמרות זאת, מקרי התביעה של פוליטיקאים וידוענים למיניהם כנגד כלי תקשורת בישראל, נמוכים מאוד.

מלחמת לבנון הראשונה, הולידה תביעה של שר הביטחון דאז אריאל שרון ז”ל כנגד העיתונאי עוזי בנזימן (הארץ). זוהי דוגמא קלאסית שסימנה על הבאות בתחום זה שכן, שרון משך את התביעה לאחר פטירתו של מנחם בגין, כך שהאמת לא התבררה עד תומה.

אחת התביעות המדוברות לא הגיעה דווקא מפוליטיקאי רם דרג, מדובר בתביעתו של סרן ר’ כנגד אילנה דיין ותחקיר אותו פרסמה בתכנית התחקירים שלה, “עובדה”.

מבלי להיכנס לפרטים הרבים, נציין כי בתביעת לשון הרע שהגיש סרן ר’ כנגד דיין ושידורי “טלעד”, פסק בית המשפט המחוזי לזכותו של ר’ (הפסיקה כללה תשלום של 300 אלף ₪ לטובתו של ר’).

בשנת 2014, הגיעה ערעורה של הנתבעת לבית המשפט העליון שדן בפסיקה בהרכב מורחב של תשעה שופטים.

דעת הרוב היתה כי הכתבות נהנות מהגנת “העיתונאות האחראית” ואין להטיל על דיין וטלעד אחריות בגינן, זאת למרות שבית המשפט העליון לא שינה את הפסיקה הבסיסית של זה המחוזי שקבע כי אכן מדובר בפרסום לשון הרע.

מקרה זה מדגיש את הדואליות של מערכת המשפט הישראלית בבואה להתמודד עם תביעות מסוג זה, שכן מדובר בהתנגשות חזיתית לא פחות, בין שני מוטיבים מרכזיים במדינה דמוקרטית.

ראה כי בשיטה הקיימת בישראל, סבורים בתי המשפט כי אין להגביל את חופש הביטוי, אלא במקרים בהם יש פגיעה ממשית בתובע.

מפאת היותו של חופש הביטוי עקרון בסיסי במדיה דמוקרטית כמו ישראל, אין זה שכיח שתביעת לשון הרע, תתקבל על ידי בית המשפט.

השורה התחתונה היא שלמעט מקרים נורא ברורים ומובהקים של פגיעה באמצעות פרסום בשמו הטוב של אדם (בפרט שמדובר באיש ציבור) כניסה להיכל המשפט עם קלסר של תביעת לשון הרע, תהפוך לקרב אימתני בין שני קירות תומכים של המשטר הדמוקרטי, עקרון חופש הביטוי נגד איסור לשון הרע.

חשוב לציין כי קרב זה מתחיל ביתרון מסוים לעקרון חופש הביטוי שנהנה משמירה אדוקה של מערכת המשפט.

קריאה נוספת: הבעת דעה פוליטית ביצירת אומנות – לשון הרע?