מערכת הבית המשפטיפסק דין מעניין שניתן לאחרונה בבית משפט השלום בירושלים, דן בתביעה שהוגשה בעילת לשון הרע כנגד מיצג אמנותי שהביע דעה פוליטית, שפגעה ברגשותיהם של כמה רבנים ידועי שם. כיצד פסק בית המשפט?
אומן בשם יוסף קמה הציג מייצג אמנותי בדיוני שתוכנו מובא בפסק דינו של בית משפט השלום בירושלים במסגרת ת”א (י-ם) 18078-07-11 הרב שלמה אבינר נ’ יוסף אבן קמה.
בין שאר הדברים נכתב:
“מדינת יהודה – בשנת 2020 מחליטה ממשלת ישראל לחתום על הסכמי שלום הכוללים נסיגה מלאה מהשטחים הכבושים וחלוקת ירושלים. בעקבות החלטתה, פורצת התקוממות אזרחית של הימין תחת הנהגתו של ארגון חדש: מי לה’. התקוממות זו, מובילה לנפילת השלטון הדמוקרטי בישראל ולהקמתה של מדינת הלכה ימנית, היא מדינת יהודה. השתלשלות האירועים משתקפת דרך ארבעה לוחות מודעות ציבוריים, המציגים בפניכם תיעוד אילם של הדרמות הפוליטיות והשינויים החברתיים המתחוללים לאורך תקופה של ארבע שנים“.
המשך המיצג מכיל סיפור לכאורה עלילתי המתאר תרחיש דמיוני של מרידה ואלימות כלפי ממשלת ישראל הריבונית והחוקית.
המנשר המדומיין כלל גם חתימה דמיונית של מספר רבנים מוכרים המזדהים עם הצד הימני של המפה הפוליטית. אותם רבנים הגישו תביעת לשון הרע נגד מר קמה, ונגד מכללת שנקר שבמסגרתה הציג האומן את אומנותו.
הרבנים טענו כי האמור במייצג לא מייצג את דעתם האמיתית, ועצם אזכור שמם עם אותו עשוי להעיד על הזדהותם עם התוכן המוצג בו.
קיראו בהרחבה: מתי אפשר להוציא צו איסור פרסום?
לטענתם עקב אותו פרסום נגרמה להם עוגמת נפש והוצאה דיבתם.
התביעה הוגשה על ידי שנים עשר רבנים, סך התביעה הועמד על 1,400,000 ₪.
הנתבעים טענו כל אחד כי מדובר במייצג אמנותי ואין להטיל על מי מהם אחריות בדבר לשון הרע.
המכללה בפרט טענה כי אין להטיל עליה כל אחריות משום שמדובר בחופש האקדמי של הסטודנט ואין המכללה מתערבת בחופש זה ובכלל זה בעבודות גמר אותם מציגים הסטודנטים שלה.
בנוסף טענו שניהם לתום לב בפרסום ולהבעת דעה.
מה קובע החוק לעניין לשון הרע?
מדובר בתביעה שמאגדת בתוכה כמה עקרונות יסוד. האחד היא הזכות היסודית לשם טוב.
מנגד, בנסיבות מתנגשת עם אותה זכות החופש האקדמי והחופש היצירתי.
בנוסף, עולה שאלה נוספת, האם אין להיזהר בהטלת אחריות מכוח חוק איסור לשון הרע במובן הזה שאנשים יפחדו ליצור, לעשות והחשוב מכך להביע דעה?
נציין כי חוק איסור לשון הרע דורש שלושה אלמנטים לשם הטלת אחריות בגין הוצאת לשון הרע.
האחד הוא קיומו של פרסום. השני הוא פרסום של דבר “שפרסומו עלול, בין היתר, להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז, או ללעג מצדם, לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו” כך קובע סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.
כאשר בוחנים האם אמרה או פרסום מסוים מהווה לשון הרע, הבחינה נעשית באופן אובייקטיבי.
כלומר, בית המשפט יבחן האם האדם הסביר מהצד היה רואה בפרסום לשון הרע. המבחן הוא לא בהתאם לתחושתו האישית של מושא הפרסום.
בגין הוצאת לשון הרע, החוק מקנה אפשרות לתבוע סכום של 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק.
הכרעת בית המשפט
בית המשפט קבע כי פרסום קול קורא בנסיבות בהן עסקינן עשוי להשפיל את החתומים הדמיוניים על הכרזה בעיני הבריות ולהוציא את דיבתם, בעיקר משום שתוכנה של הכרזה עשוי להעיד לכאורה שאותם רבנים מזדהים ומסכימים עם התוכן המופיע במיצג.
עם זאת, בית המשפט קיבל את עמדת הנתבע לפיה לא הייתה לו כל כוונה לפגוע באותם רבנים.
באשר לאחריותה של המכללה קבע בית המשפט כי אומנם נכונה טענתה של המכללה כי שומה עליה לשמור על חופש אקדמי ולהימנע מלהתערב ביצירות של סטודנטים.
עם זאת, קבע בית המשפט כי טוב היה אילו היה מנחה מסוים שמבקר ומלווה את המחבר במהלך הצגת המיצג ועוד לפנימועד זה.
כך ניתן היה אולי להציג מיצג שפוגע פחות בשמם של התובעים בעיקר אילו היו נמנעים מלהציג את שמם, אפילו אם הוא בדוי.
על כן קבע בית המשפט כי יש להטיל אחריות גם על המכללה.
באשר לשיעור הפיצוי, קבע בית המשפט כי יש לפצות את התובעים בסך כולל של 2600 ₪ בלבד – סכום שיתחלק בין 12 הרבנים התובעים…
מסקנה
נראה כי שיעור הפיצוי שהוטל על התובעים עולה בקנה אחד עם הנסיבות, מצד אחד בית המשפט ביקש לשמור על זכותם של התובעים לשם טוב, אך מנגד גם לאזן ולשמור על כך שלא תוגשנה תביעות שנועדו להשתיק את החופש האקדמי והאומנותי.
חופש אקדמי ואומנותי מהווה עיקרון יסוד במדינה דמוקרטית, שכן במדינה שבה אין אמנות ואין ביקורת באמצעות אמנות, גם אין דמוקרטיה. טוב עשה בית המשפט ששמר על עיקרון יסוד זה.
בשולי הדברים נציין כי פסק הדין הוא בעייתי ברמתו העקרונית, למרות שסכום הפיצוי שנפסק הוא נמוך משמעותית. נראה כי קיים סיכוי גבוה שערכאה גבוהה יותר תיבחן את ההכרעה שניתנה.
תם ונשלם?!
קיראו עוד בנושא: על חלב, רפתנים ולשון הרע