מערכת הבית המשפטיבין התובע לנתבע קיים סכסוך שכנים עתיק יומין שמקורו הוא בניית גדר על ידי הנתבע, אשר פלשה לשטח ביתו של התובע. למרות שהמדובר בסכסוך שכנים סטנדרטי לחלוטין, העניינים הלכו והסתבכו בעקבות פניה למשטרה…
לאחר שהצדדים לא הצליחו לפתור את המחלוקת ביניהם, פנה התובע לוועדה המקומית לתכנון ובניה, שבעקבותיה הוגש נגד הנתבע כתב אישום בגין עבירות של תכנון ובניה.
קראו בהרחבה על: חוק התכנון והבניה
בנוסף, בין הצדדים החמיר הסכסוך שנבע מהפרעות מנוחה שהגיעו מכיוון ביתו של הנתבע. הפרעות אלו גרמו לתובע להזמין לא אחת משטרה לנתבע.
הנתבע, החליט להתנקם בתובע אך בדרך יצירתית.
הוא פנה למשטרה, הגיש תלונה לפיה התובע “עינג את עצמו” בעת שהוא צפה בנותיו אשר רחצו בבריכה שבחצר ביתו.
כתוצאה מתלונת הנתבע, הגיעו שוטרים לבית התובע, עצרו אותו ואף תפסו את המחשב הפרטי שלו.
חשוב לציין כי התובע הוא לא אדם צעיר, אלא בן 84.
התובע נחקר במשטרה, אך לבסוף, התיק נגדו בחשד לפדופיליה נסגר מחוסר אשמה.
המשמעות של חוסר אשמה הוא כי המשטרה פשוט מצאה כי לא היו דברים מעולם, להבדיל מסיטואציה של סגירת תיק מפאת חוסר ראיות.
כתוצאה מהאירוע חש התובע בושה ובמשך תקופה ארוכה ישב בביתו וחשש לצאת ממנו, הוא נאלץ לקבל טיפול פסיכולוגי מקצועי על מנת לחזור לעצמו.
התובע הגיש תביעה משפטית מכוח חוק איסור לשון הרע, תביעתו נדונה במסגרת ת”א (חיפה) 1386-05-13 י. ח נ’ שני.
טענות הצדדים
התובע בתביעתו חזר על טענותיה ועל עובדות המקרה כפי שתואר. הוא דחה מכל וכל כל טענה לביצוע עבירת מין בכלל, ובפרט לפדופיליה.
קראו בהרחבה: עבירות מין בקרב קטינים
הנתבע מנגד טען כי אכן הבחין שהתובע הסתכל מהחלון בזמן שבנותיו שיחקו בבריכה. הוא עלה לגג, והבחין כי התובע ערום בפלג גופו התחתון.
הנתבע אף טען כי לאחר האירוע ביקש מבנותיו שלא לשחק בבריכה.
לשיטתו, היה עליו לפעול כפי שפעל ולהגיש תלונה במשטרה, זאת כדי לשמור על ביטחונן של בנותיו.
תלונות שווא וחוק איסור לשון הרע
חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה- 1965 קובע כי לשון הרע היא:
“דבר שפרסומו עלול- (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו“.
הגשה של תלונת שווא, עשויה לגרור חיוב בעוולת לשון הרע.
האשמת שווא כלפי אדם עשויה לבטח לפגוע בשמו הטוב, בפרנסתו, ובכלל זה להשפילו בעיני הבריות.
מעבר לקלון ולבושה האישית, מדובר בהתנהגות לא מוסרית וראויה.
הגשה של תלונת שווא היא שבירה של כל מוסכמה חברתית ראויה, גם בעת סכסוך יש לנהוג על פי דין.
על פי חוק איסור לשון הרע, ניתן להגיש תביעה ע”ס 50,000 ₪ ללא כל הוכחת נזק.
קראו בהרחבה: על חלב, בשר ולשון הרע…
הכרעת בית המשפט
בית המשפט קיבל את טענות התובע וקבע כי:
“הנתבע לא הוכיח אמת בפרסום (היינו כי התובע אונן תוך התבוננות בילדות שלו). חזקת תום הלב לא עומדת לו שכן בנסיבות המקרה אין לומר שהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. משכך, עליו הנטל להוכיח את תום הלב, ולטעמי הוא לא עמד בנטל“.
השופטת דחתה את גרסת הנתבע ופסקה:
“אני מתרשמת כי התלונה למשטרה לא הוגשה בתום לב ומתוך חשש אמתי שהתובע פדופיל ומבצע עבירות מין, אלא מתוך כוונה לבוא עמו חשבון נוכח מערכת היחסים העכורה שבין הצדדים והתלונות הרבות שהגיש התובע נגדם, כמו גם ההליך התלוי ועומד בעניין הגדר שבנו ללא היתר ושלפי מה שהוכח בדיון לא נהרסה עד היום, חרף צו שיפוטי.
גם אם לא פעל בזדון ורוע לב ממש, הוא ודאי נהג בחוסר אכפתיות זועקת לשמיים וחורגת מכל מידתיות בתלונה נגד אדם נורמטיבי בן 81 ללא כל בסיס סביר ותוך הלבנת פניו, השפלתו ופגיעה קשה בפרטיותו ועל רשלנות כזו עליו לשאת בתוצאות“.
בית המשפט הטיל ספק רב במהימנות גרסת הנתבע, כך לדוגמא בין הצדדים ישנה גדר גבוהה שמפרידה בין הבתים שמקשה לחלוטין לראות זה לחצרו של זה.
עוד נקבע כי בחקירה במשטרה טען הנתבע כי אין בינו לבין התובע כל היכרות קודמת, מה שעומד בסתירה ברורה לעובדות.
לבסוף, בהתייחס לנזקים הנפשיים שנגרמו לתובע, הבושה והקלון, החיפוש המביש שעבר בביתו והחקירה שנאלץ לעבור, מצא הוא כי יש לחייב את הנתבע בסכום פיצוי בסך 25,000 ₪.
מעיון בפסק הדין עולה תמונה חמורה מאוד של תלונת שווא שהוגשה ככל הנראה בניסיון להתנקם באדם ובעקבות סכסוך קודם בין הצדדים.
בית המשפט הגיע להכרעה עובדתית נכונה לכאורה על סמך הראיות שהוצגו לו.
בפסק הדין ניתן דגש לעובדה כי הנתבע ביקש לנקום בשכנו עקב סכסוך קודם ביניהם ולכן הגיש תלונת שווא במשטרה.
קראו עוד בנושאים: